פורצות דרך

עדי חנוכה, דוקטורנטית להנדסת חשמל בטכניון, היא חוקרת שמאחוריה כבר שלושה פרויקטים משמעותיים. לצידם, היא גם מובילה בנחישות את "המהפכה הצנועה והקטנה שלי", כמו שהיא מכנה אותה. "התחלתי ללמד בטכניון ולכתוב מבחנים לפני ארבע שנים, ואני כותבת את כל המבחנים בלשון נקבה", היא מספרת, "'כתבי', 'הקיפי', 'בחרי', ובכוכבית קטנה 'מיועד לשני המינים'. גם הדמויות בשאלות הן נשים. אם עד עכשיו הניסוח היה 'מהנדס רוצה לבנות מערכת, מה עליו לבחור?' - אצלי היא 'מהנדסת'".

חנוכה, פצצת אנרגיה שמחשבת נתונים בלפטופ שלה בעודה משיבה ברהיטות ובהומור על שאלותיי, היא מלגאית בתוכנית הברונית אריאן דה־רוטשילד לתלמידות דוקטורט של קרן אדמונד דה־רוטשילד, המציעה מלגות לתלמידות מצטיינות מתחומים שונים ומאפשרת להן להקדיש את כל מרצן למחקרים שלהן. 

רגע של מנוחה מהמחקר האינטנסיבי. מימין: רותם וישנקין, אבתסאם מרעי־סרואן ועדי חנוכה // צילום: אפרת אשל

השיחה איתה ועם רותם וישינקין (29), דוקטורנטית להנדסה ביוכימית, גם היא מלגאית של התוכנית ועם אבתסאם מרעי־סרואן, מלגאית לשעבר שסיימה את הדוקטורט שלה בבית הספר לעבודה הסוציאלית בתחום הגיל הרך וממשיכה בלימודי הפוסט דוקטורט במכון מופ"ת, נערכת בין מדשאות הטכניון בחיפה, ברגע של מנוחה מהמחקר האינטנסיבי.

איך הגברים בפקולטה מגיבים למהפכה הקטנה שלך?

"בפעם הראשונה שהצוות שלי קרא את השאלה על המהנדסת נשמעו קולות בוז ומישהו אמר 'שתלך לשאול את המהנדס', אבל מיותר לציין איך זה נפתר", צוחקת חנוכה, "ברור שכולם היו בעד, ואפילו בקורסים סביבי התחילו לכתוב מבחנים בלשון נקבה. 

לפני כמה ימים קיבלה את פרס המתרגל המצטיין הטכניוני. "נתנו לי לנאום בטקס, ושם סיפרתי על המבחנים שאני כותבת בלשון נקבה והמלצתי לכולם לעשות ניסוי אנתרופולוגי בסמסטר הבא. בסוף הנאום ניגשו אלי כמה דיקנים של פקולטות ואמרו לי, 'עדי, אנחנו נתחיל לכתוב מבחנים בלשון נקבה'. אני עושה את הפריצ'ינג שלי בכל מקום ואני רואה שזה משפיע, זה מחלחל".

"בהנדסת חשמל מקבלים ארגז כלים גדול, ואפשר לעשות אח"כ מה שרוצים". עדי חנוכה

המוכיחה בשער, ששמה לה למטרה לקדם נשים בכלל וסטודנטיות להנדסת חשמל בפרט, עוד לא חגגה 30. חנוכה, בת 29 מנשר במקור, שוקדת "98 אחוזים מהזמן" על מחקר הדוקטורט שלה ושל עמיתיה, שבמרכזו הקטנת מאיץ חלקיקים לגודל מיניאטורי של מילימטר. המאיץ הקטנטן יהיה המרכיב העיקרי במכשיר הקרנות לטיפול בחולי סרטן. "למכשיר, שיהיה בגודל של פחית קולה קולה, הרבה יתרונות: הוא זול יותר, נייד ויכול לשמש במדינות עולם שלישי.

"קלינטון עבר בין המתנדבים, קשקש איתי לא מעט ושאל אותי על השירות הצבאי שלי". עדי חנוכה (מימין לקלינטון) עם נשיא ארה"ב לשעבר

"אם למישהו יש גידול בבטן, אפשר לשים לו כמה 'פחיות קולה' מסביב לבטן ולשגר את הקרינה בבת אחת מכל הכיוונים, במקום לחכות שהמכונה הגדולה תסתובב מסביב לחולה. כלומר, זה מקטין את זמן הטיפול. בנוסף, הטיפול יותר ממוקד - אפשר לטפל בקווי המתאר של הגידול ולהקטין את הנזק לרקמה בריאה".

חנוכה מדברת על הפרויקט מתוך תחושת שליחות והתלהבות מדבקת, ומתבלת את דבריה בדוגמאות משעשעות (הידעתם שאחד השימושים הראשונים של מאיצי החלקיקים בשנות ה־80 של המאה הקודמת היה לאטום את השקיות של חטיפי תפוצ'יפס?). 

אותו ברק חדור מוטיבציה ניכר גם בעיניה של רותם וישינקין (29), דוקטורנטית להנדסה ביוכימית בטכניון, שמפתחת מדבקות לא פולשניות שנועדו לזהות את מחלת השחפת. "מאוד קל להידבק במחלה. אפשר לעמוד מאחורי מישהו בסופר, הוא ישתעל ויכולה להיות העברה. אנחנו לא מספיק מודעים לזה בארץ, אבל אם מישהו משתעל לידך בדרום אפריקה - אני חושבת שאז יש סיבה טובה להילחץ".

מחלת השחפת מתפשטת במדינות מתפתחות (אלו שכונו בעבר מדינות "עולם שלישי"), והיא נפוצה גם במדינות רבות באירופה, בעיקר במזרחה. אבחון המחלה מבוסס כיום על דגימת כיח, מה שמצריך משאבים רבים: מעבדות וחשמל, כמו גם צוות רפואי שבא במגע עם הדגימה ועלול להידבק במחלה בעצמו. 

"מאמינה מאוד במטרה שלנו ובפיתוח שלנו". רותם וישינקין // צילום: אפרת אשל

המדבקה שווישינקין מפתחת, בהנחייתו של פרופ' חוסאם חאיק מהפקולטה להנדסה כימית בטכניון, אמורה להחליף צבע לאחר כמה דקות על העור. "אפשר יהיה לשים אותה בכל מקום בעולם - גם בתוך העיר וגם בכפרים נידחים, שבהם התושבים צריכים לנסוע כמה וכמה ימים כדי להגיע למקום עם מרפאה", היא מספרת בשצף, "כך נוכל להגדיל את כמות האנשים שיכולים להיבדק וגם כמות האנשים שיתחילו טיפול תהיה גדולה יותר. אני מאמינה מאוד במטרה הזאת ובמה שאנחנו מפתחים. התוצאות הראשוניות שלנו כל כך יפות, שבאמת, החלום שלי הוא שזה יצליח".

"החברה הערבית עוברת שינוי"

בניגוד לשתי המדעניות הצעירות, אבסתאם מרעי־סרואן בת ה־53 היא אמא לארבעה וסבתא לנכדה בת שנה וחצי. את שני התארים הראשונים שלה סיימה בהצטיינות בשנות ה־20 שלה, ואל הדוקטורט התפנתה רק לקראת סוף העשור החמישי לחייה, ב־2011. כיום היא עובדת כמרצה במכללת סכנין להכשרת עובדי הוראה ובמכללה הערבית בחיפה.

מה גרם לך לחזור ללימודים אחרי כל השנים?

"הלימודים וההשכלה הגבוהה היו חלום בשבילי מאז ומתמיד", היא מספרת, "גם אמא שלי תמיד חלמה שנלמד, כי היא עצמה לא יכלה ללמוד. אז הרגשתי שליחות, רציתי לממש את החלום שלה. אמא מאוד גאה. בכל פעם שאנחנו יושבים עם אנשים היא אומרת בגאווה, 'זאת הבת שלי, היא דוקטור, סיימה את הדוקטורט בהצטיינות'. חוץ מזה, זה גם משהו בתוכי. מאז שהייתי בבית הספר חלמתי להגיע לדרגות מאוד גבוהות. והגיע הזמן. הילדים כבר גדלו, אני עובדת, מסודרת מבחינת בית ומשפחה - אז התחלתי את הדוקטורט".

המחקר של מרעי־סרואן, אקטיביסטית בנשמתה, נעשה במסגרת חממת נבט בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, בהנחייתה של פרופ' דורית רואר־סטריאר. מרעי־סרואן בדקה תפיסות הוריות של סיכון ומוגנות בקרב הורים בדואים מהכפרים הבלתי מוכרים בנגב. במשך שלוש שנים נסעה מדי יום באוטובוס מחיפה לנגב, וצעדה אל הכפרים בדרכים לא סלולות כדי לפגוש ולראיין את ההורים. 

הגיעה עד קניה, כדי לפתח תוכנית חינוכית לילדים. אבתסאם מרעי־סרואן

"הבדואים שחיים בדרום מונים כ־200 אלף נפשות", מתארת מרעי־סרואן, "כמחציתם מתגוררים ב־37 כפרים בלתי מוכרים. התושבים שם לא בוחרים ולא נבחרים, אין מועצות מקומיות. אין תשתיות, אין מים, אין חשמל ואין מערכות ביוב, אין תחבורה ציבורית. כמו כן, מוסדות בריאות וחינוך כמעט אינם קיימים. הממצאים של המחקר הראו שאם אנחנו רוצים להוריד את אחוזי הסיכונים, אי אפשר להתעלם מהקונטקסט הסוציו־פוליטי והתרבותי. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כל הכפרים האלה מדורגים באשכול הכי נמוך מבחינה סוציואקונומית - 80 אחוזים מהילדים נמצאים מתחת לקו העוני". 

במהלך הדוקטורט ראיינה מרעי־סרואן 56 הורים, בעיקר אימהות. היחסים עימן לא נשארו במישור הקר של חוקר־נחקר, אלא הלכו והעמיקו עם השנים והיא שומרת איתן על קשר עד היום. אותו קשר אישי שנרקם הצליח לייצר שינוי תודעתי וחברתי של ממש, ודרבן את הנשים לפעול לשיפור מצבן ומצב ילדיהן.

"אחרי שסיימתי את איסוף הנתונים ב־2014, לקחתי את כל האימהות באוטובוס לאוניברסיטה העברית בירושלים, כי זה היה החלום שלהן לראות איפה אני לומדת. שם עשינו להן מין קבוצות מיקוד, הראינו להם צילומים של סכנות למיניהן לילדים, דוגמת בתים הרוסים, דחפורים, בארות ביוב, שריפת ערימות אשפה, נחשים ועקרבים, וביקשנו מהן, 'בואו תלמדו אותנו מה מסכן את הילדים שלכן'. אחרי יום שלם חזרתי איתן לבאר שבע, ובדרך דיברנו על מה עושים כדי לצאת מהמצב הזה. לילדים הקטנים, בני 4-3, אין שום מסגרות חינוכיות וזה מסכן אותם. התחלנו לדבר על צעצועים, והן אמרו 'אין לנו כסף'. אז הצעתי להן להשתתף בסדנה להכנת צעצועים מגרוטאות שהגתה אחת הסטודנטיות שלי, שעשתה פרויקט גדול בנושא. 

"שבוע לאחר הסדנה התקשרה אלי אחת האימהות וסיפרה לי שהן פתחו גן במבנה ריק, והביאו לילדים דפים וצבעים. היא שלחה לי תמונות - המקום היה ממש ריק. אז גייסתי את כל המשפחה, החברים והסטודנטיות לאסוף צעצועים, וחלקם התנדבו ליצור ריהוט לגן. הוצאנו משאית מהצפון לאותו כפר, ובתוך יום הגן צויד".

האימהות המשיכו להפעיל את הגן במשך יותר משנה, ובכל יום שתיים מהן תפקדו כגננות - עד שהחליטו שלא די בגן המאולתר. "הן הבינו שחשוב מאוד ליצור מסגרת חינוכית מסודרת, עם מורה שקיבלה הכשרה אקדמית, אז הן החלו בהרשמה אינטנסיבית של ילדיהן למשרד החינוך. בעקבות ההרשמה משרד החינוך נכנע ללחץ, פתח גן בכפר מוכר וסיפק גם הסעות לילדים. מאוחר יותר נפתחו עוד שני גנים", היא מספרת ומדגישה: "כל זה מעבר למחקר, מדובר פה בשינוי חברתי של ממש". התנופה האקטיביסטית שהוליד המחקר היתה אחת הסיבות שזיכו את מרעי־סרואן בפרס וינר לעבודת דוקטורט מצטיינת.

"ההשכלה הגבוהה היתה חלום בשבילי מאז ומתמיד". אבסתאם מרעי־סרואן // צילום: אפרת אשל

ועדיין, גם אחרי כל ההישגים והתארים, מרעי־סרואן נתקלת לא פעם בפליאה לנוכח העובדה שאישה ערבייה מוסלמית הגיעה למעמדה. "מאוד חשוב לי להדגיש שאני ערבייה. תמיד הפריע לי שהיו אומרים לי, 'את ערבייה? את לא נראית'. גם אם קיבלו את העובדה שאני ערבייה, חשבו שאני נוצרייה ואז שאלו: 'מה, גם ערבייה וגם מוסלמית?!'

"החברה הערבית עוברת תהליכי שינוי שמשפיעים על האישה", היא מבהירה, "היא עדיין סובלת מאפליית הממסד ומאפליה על בסיס מגדרי בתוך חברה פטריארכלית, אבל בכל זאת, הנשים עוברות כברת דרך. יש היום מאות נשים ערביות באקדמיה, עשרות דוקטורנטיות ערביות ועשרות שכבר סיימו תואר שלישי, בנוסף לעשר פרופסוריות ערביות באקדמיה הישראלית. הסטיגמה של 'אישה ערבייה בבית' כבר לא נכונה לגבי כולן. יש תהליך שינוי מאוד מואץ, ואני רואה שהוא משפיע על הנשים ועל התפתחותן האישית והמקצועית. אני מאמינה שאם נותנים לאישה את התנאים המתאימים, השמיים הם הגבול". 

לשפר את איכות החיים

מלבד הצלחתן האקדמית, דבר אחד שמאפיין את שלוש הנשים הוא השאיפה להרבות טוב בעולם, "אבל בלי כל הפאתוס", מצננת חנוכה את היומרנות. נראה שעבור שלושתן זהו המנוע החזק ביותר, "לראות מישהו מאושר, מישהו שאני הצלחתי להציל או לשפר את איכות חייו. זה מבחינתי הגמול הכי גדול", אומרת חנוכה.

כשאני מביעה תמיהה על כך שלמדה הנדסת חשמל והיא עוסקת בפיתוחים רפואיים, היא עונה: "כשהתלבטתי מה ללמוד, חשבתי גם על רפואה. אבל בסוף הלכתי לחשמל, מתוך הבנה ששם יהיה אימפקט שהוא שונה. כשאנשים חושבים על מהנדס חשמל, חושבים על מישהו מגה־חנון שיושב על המחשב כל הזמן, או על מישהו שהולך ומטפל בקווי מתח גבוה של חברת החשמל. אז זה לא זה ולא זה, זו מטרייה מאוד רחבה. למי שלא יודע מה ללמוד, הנדסת חשמל זה מעולה, כי מקבלים ארגז כלים גדול ואפשר לעשות מה שרוצים אחרי זה".

אחד המחקרים המעניינים שעליהם עבדה חנוכה בוחן את הקשר בין תנועות עפעפיים לבין מחלות. "הגיעו אלינו רופאי עיניים ואמרו שיש קשר בין מחלות לעפעופים, אבל אין להם דרך למדוד את זה. אז בנינו מכשיר שיכול לכמת את תנועות העפעפיים. למשל, את יושבת ומעפעפת 10 דקות עם המכשיר, המכשיר קולט את התנועות, ואז הוא נותן לנו את כל הפרמטרים שהרופאים הגדירו. לדוגמה, עכשיו את מעפעפת שבע פעמים בדקה, זמן הפתיחה שלך הוא x וזמן הסגירה שלך הוא y, הזמן בין עפעופים הוא z. מכל הפרמטרים האלה אנחנו יכולים ללמוד משהו". 

המכשיר שבנו חנוכה ועמיתיה נמצא כיום בבית חולים העמק בעפולה. "כבר אספנו כ־100 מדידות של אנשים בריאים, ואנחנו יכולים להגיד עכשיו שאם את מעפעפת בדרך מסוימת את נמצאת בקבוצת העפעוף הבריא. התחלנו לאסוף מדידות על מחלת הבלפרוספזם, המתבטאת בהתכווצות שרירי עיניים בלתי רצונית. כשאנחנו בודקים את המחלה, רואים במכשיר שאנשים כאלה מעפעפים יותר. הטיפול במחלה הזו הוא הזרקת בוטוקס. אחרי רבע שעה העפעופים מעט יורדים, אנחנו חוזרים על המדידה במכשיר ורואים איך אחרי הזרקת בוטוקס מתקבלים אצל האנשים החולים המדדים של אנשים בריאים. הכול מאוד כמותי".

המכשיר, מציינת חנוכה, יעיל במגוון שימושים. "הצגתי את המחקר בכנס רופאי עיניים באורלנדו, והגיעה אלי מנתחת פלסטית יפנית שהתעניינה מאוד במכשיר", היא מספרת, "לדבריה, אחת הבעיות עם ניתוחי עפעפיים היא שאין מכשיר מדידה שיודע לאבחן אם הניתוח נעשה בהצלחה. היא מבקשת מהמטופלת להסתכל במראה, שואלת אותה אם היא אוהבת את התוצאה, אבל המכשיר שלנו יכול לתת פרמטרים כמותיים. עוד שימוש אפשרי הוא גלאי שקר, כי אנשים מעפעפים הרבה כשהם משקרים. בנוסף, אנשים משותקים מתקשרים באמצעות תנועות עפעפיים. תארי לך שיכולת לתרגם את התנועות דרך המכשיר. את מלמדת את המכשיר את הא'-ב', והוא קולט מילים. האדם המשותק מעפעף והמילים מופיעות על מסך".

מלבד העיסוק האינטנסיבי במחקר, חנוכה היא גם חובבת גדולה של פעילות גופנית (הרשימה המקוצרת: ריקוד על עמוד, רוגבי, יוגה ופילאטיס), ומעורבת בתוכנית לקידום סטודנטיות להנדסת חשמל בטכניון, שאותה סייעה להקים. "התוכנית נקראת בח"ן, 'בנות חשמל נפגשות'. אנחנו עושות מלא נטוורקינג, מקבלות את הסטודנטיות החדשות באוזן קשבת ומספקות להן מסגרת נשית. אני עושה פאנלים עם אנשים מהתעשייה ומהאקדמיה. כי להתקבל לפה זה דבר אחד, אבל כשאת פה זה דבר אחר וכשאת יוצאת מפה זה דבר שלישי. אנחנו מנסות להתייחס לכל אחד מהאספקטים האלה".

נוסף על כך, חנוכה מרצה בפני תלמידות תיכון ומארחת תלמידות בטכניון. "אני מלווה תוכנית שנקראת 'מובילות לטכניון' של כל בתי הספר בחיפה, והזמינו אותי לסיום המחזור הראשון. בסוף הטקס שתי בנות הרימו את היד ואמרו לי, 'בזכותך נרשמנו לעתודה בהנדסת חשמל'. אני מרגישה כמו מיסיונרית, פשוט מדברת עם כל מי שנקרית בדרכי. אני יושבת ליד מישהי במטוס ומדברת איתה על הנדסת חשמל. אפילו בשירותי נשים ברכבת, כשאני מתאפרת וכמה בנות מתאפרות לידי, אני חופרת להן. בדרך כלל זה 'את משתמשת באינסטגרם? רוצה לדעת לעשות פילטרים? בואי להנדסת חשמל'". 

וישינקין מספרת שלמעשה לא הפסיקה ללמוד מאז בית הספר היסודי. "התחלתי את התואר שלי בטכניון, ומאז לא יצאתי מפה. זו השנה התשיעית שלי כאן. יש לנו הרבה ביקורי תלמידים מכיתות י"א-י"ב, אז אני צוחקת איתם שעוד שנייה אני מסיימת איתם את הבגרויות". הטיול המסורתי אחרי צבא לא קרץ לה. "אף פעם לא הייתי מאלה שצריכים לנקות את הראש חצי שנה בהודו וחוץ מזה, המחקר מאפשר לי הזדמנויות שבחיים לא חלמתי עליהן, כמו להגיע לדרום אפריקה. ביקרתי שם כבר שלוש פעמים".

ולא רק שם. וישינקין נסעה עם מחקר השחפת מסביב לעולם, והגיעה גם להודו ולאחרונה אף ללטביה, שם מתוכנן ניסוי גדול עוד יותר מזה שנערך בדרום אפריקה ובהודו. ההצלחה שלה לא חפה מתגובות שוביניסטיות. בכל פעם שהיא מתחילה סיבוב קליני חדש, בעלה מצטרף אליה לנסיעה. "לפני שהגעתי להודו, התכתבתי עם הצוות שם במיילים. כשהם פגשו אותי, הם הופתעו לגלות שאני אישה. הם היו בטוחים שבעלי הוא המדען, ואני זו שמתלווה אליו. היה להם יותר אינטואיטיבי שהמדען הוא גבר ולא אישה". 

וישינקין מעבירה הדרכה לצוות מחקר בלטביה // צילום: יאיר וישינקין

בדרום אפריקה עבדה וישינקין במרפאות שממוקמות בקרוואנים. "המרפאות נמצאות בשכונות הכי עניות של קייפטאון: שכונות של פחונים, אנשים שחיים בצפיפות בחדר אחד. המרפאה של השחפת היא בעצם קרוואן ממוגן. סורגים מותקנים על הכל, מכיוון שיש מי שמנסים לפרוץ לקרוואנים האלה ולגנוב. כשאני מגיעה לשם, אני מגיעה בלי כלום - בלי תכשיטים, בלי פלאפון, בלי כסף. כמה שפחות למשוך תשומת לב".

זה לא מפחיד?

"תחושת השליחות היא דומיננטית. כמובן שכשאומרים לך 'אל תיקחי כלום' את קצת חוששת, אבל אני נוסעת לשם בשביל משהו חשוב, ולא לטיול שהייתי יכולה להימנע ממנו. להפך, בואו ניסע לשם, נראה מה הבעיות וננסה לפתור אותן".

חנוכה נוסעת גם היא לעיתים קרובות לחו"ל במסגרת המחקר שלה. בטכניון היא עושה בעיקר סימולציות וחישובים, ואת הניסויים היא מבצעת בארה"ב, באוניברסיטת סטנפורד, ב־UCLA שבלוס אנג'לס ובשיקגו. היא גם משתתפת בכנסים ברחבי העולם, מהוואי ועד קוריאה. "את בעלי הכרתי בסטנפורד, נפגשנו בבית חב"ד בארוחת שישי. אז יצא לי משהו מהדוקטורט", היא צוחקת. 

מלבד ההיכרות עם בן זוגה, זימנו לה נסיעותיה גם פגישה עם נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון. "כשהייתי בתואר הראשון, קלינטון פרסם קול קורא לסטודנטים מרחבי העולם להציע הצעה שתשפר חיים של אנשים. הגשתי רעיון והתקבלתי לכנס. ביום האחרון אפשר היה להתנדב, אז נשארתי עוד יום אחד. קלינטון עבר בין המתנדבים ולחץ לי את היד. הוא קשקש איתי לא מעט, שאל אותי על השירות הצבאי שלי", היא צוחקת. 

מרעי־סרואן סיימה את הדוקטורט בתוך ארבע שנים בלבד בזכות המלגה. כך התאפשר לה להשתתף בכנסים בינלאומיים רבים, וגם כשהיא נוסעת ברחבי העולם היא מצליחה לפתח קשרים אישיים עם הנחקרים שלה. 

"אחת הנסיעות היתה במסגרת משלחת למחוז טורקאנה שבקניה, לצורך הכנת תוכנית חינוכית לילדים. זהו מחוז מדברי ומאוד מוזנח. נסענו לבדוק מה הצרכים של התושבים בשביל לבנות תוכנית מותאמת לתרבות המקומית. הכרתי שם משפחה שאירחה אותי בביתה, ואני עדיין שומרת על קשר עם אב המשפחה. כשגיסתו ילדה בת הוא שלח לי את התמונה של התינוקת וסיפר לי: 'דוקטור, קראנו לה אבתסאם - ואנחנו רוצים שהיא תהיה דוקטור כמוך'". 

איפור: מירב קניאזצקיטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו