ישראליאנה

במה

הפעם הראשונה | גילה אלמגור | "ביישנית בחיים"

"הפעם הראשונה שאני זוכרת שעליתי על במה היתה בגיל 6. הייתי במקהלה בבית הספר למוזיקה שטריקר, שרנו אופרה. עמדנו בשתי שורות, חולצה לבנה מכופתרת, שיער מסודר, הייתי גמדה אז כמובן הייתי בשורה הראשונה, ואני זוכרת שכל השיר מצמצתי. יש וידאו שבו רואים שכל ההופעה אני ממצמצת, כנראה רציתי לעצום עיניים אבל במקביל לראות מה קורה. לראות, אבל לא לראות. אני עדיין קצת ככה, אמנם כבר לא ממצמצת אבל זה מאוד אופייני לי. מעולם לא היה לי פחד במה, אבל אני חושבת שיש בי משהו מבויש קצת.

"היום כשאני על הבמה אני עם עינים פקוחות לרווחה, אבל בחיים הייתי רוצה לעצום קצת. בחיים אני לא מתעסקת בטירוף, בהייפ, מעדיפה את הפינה שלי בבית. דוד שלי הוא שמוליק סגל, את הילדות ביליתי עם כל מיני שחקנים ואני זוכרת שבערך בגיל 5 היינו בבית של שמוליק, וגילה אלמגור היתה שם. עליתי על השולחן בסלון, שרתי את מלך האריות וכמובן זייפתי את נשמתי. גילה שאלה אותי 'מה עוד את יודעת לעשות?' ועניתי 'אני? יודעת לעשות הכל!' הייתי פיצית וחוצפנית, אז אולי זו בעצם היתה הפעם הראשונה על במה..." 

אהבה 

לי בירן | זוגיות בין אמנים | "זכיתי"

"לי ואני ביחד שנה, אבל נורא מוזר לי לתחום את הקשר שלנו בזמן כי אני מכירה אותו מגיל 17. הופענו יחד בפסטיגל הראשון שהשתתפתי בו ואנחנו עושים המון פרויקטים, למשל הפסטיגל הקרוב והמופע 'לוקחים את הזמן' עם רוני דלומי. אני כל כך אוהבת אותו, שזה מרגיש לי מוזר לתחום את זה בזמן. אני פשוט מרגישה שזכיתי.

"כמובן יש יתרונות שאנחנו מאותו התחום, אבל שנינו אמנים לא טיפוסיים. אני לא מרגישה את זה כל כך בבית, אני גם לא יודעת איך זה אצל אחרים, אבל  אצלי זה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש, כי מעבר לזה שלי הוא מהתחום שלי, יש את הבן אדם שהוא, בן זוג עם היכולת הרגשית הכי גדולה ביקום. אני לא צריכה להסביר לו, הוא מרגיש אותי, הוא יודע אם אני רוצה לדבר על מה שעבר עלי או לא".

"שנינו אמנים לא טיפוסיים". עם בן הזוג לי בירן ורוני דלומי במופע "לוקחים את הזמן"
// צילום: זוהר שטרית

קולנוע וטלוויזיה

תפקיד ראשי | לשחק בצרפתית | "לא חולמת על הוליווד"

"סיימתי להצטלם לסדרת הדרמה החדשה "יומנים" של קרן מרגלית ('פלפלים צהובים'), שתעלה בקשת בכיכובה של נועה קולר. זו היתה חוויה ממש מרגשת ומעניינת. בימים אלו אני מצטלמת לסרט "זכות השתיקה" של דינה פרלשטיין. אני מגלמת את נטלי, עיתונאית צרפתייה שמגיעה לארץ כדי לעשות כתבה על ההגירה ועל העולים מצרפת ונשאבת לסיפור משפחתי מאוד כואב. יש סצנות מרגשות שמתעסקות במשפחה, בשקרים ובסודות שבתוכה. הסרט מצטלם בעברית ובאנגלית, אנחנו עושים שני סרטים בעצם, כל סצנה מצטלמת בעברית ובאנגלית ויש סצנות בצרפתית. למדתי צרפתית בשביל הסרט הזה וזו היתה חוויה משוגעת. תמיד רציתי ללמוד צרפתית, הז'אנר הקולנועי שאני הכי אוהבת הוא סרטים צרפתיים והחלום שלי זה לעשות סרטים צרפתיים. זה תמיד היה מסוג הדברים כמו 'אני אחזור לנגן בפסנתר, אלמד עוד שפה, אחזור לחדר כושר', שאת אף פעם לא מגיעה אליהם. ואז הגיע הסרט הזה וזה היה מדהים.

"אני הולכת בבית וממלמלת טקסטים בצרפתית. זה קצת יהיר להגיד, אבל אני לא מאחלת לעצמי להיות כוכבת הוליוודית. לא חושבת שאני בנויה לזה. החיים האישיים שלי יותר חשובים לי מהקריירה. בארץ אתה עוד יכול לשלב, הכל יותר קטן, אבל אם את אנג'לינה ג'ולי את לא חיה חיים פשוטים ואני רוצה את הבית במושב, את הילדים ואת הכלב. אז לא אעתיק את עצמי לחיות בהוליווד, אבל אם תבוא איזו הזדמנות זו יכולה להיות חוויה". 

הטרדות מיניות

הערה על הסט | גבולות מטושטשים | "לא חוויתי"

"אני חושבת שבלי פמיניזם לא היינו איפה שאנחנו היום, גם אני לא, ואני מודה ומברכת על זה. אני מרגישה שזה מובן מאליו, הדרישה לשוויון בין גברים לנשים, אבל אני כמובן יודעת שבהרבה מקומות זה לא קיים. מעולם לא יצא לי להרגיש אפליה מגדרית באופן אישי, גדלתי בסביבה שבה לא נחשפתי לשוביניזם, לא הרגשתי מעולם שאני צריכה להילחם על המקום שלי ואני מברכת על זה ואני בטוחה שכשאני אתקל בסיטואציה שבה אני אצטרך להילחם על המקום שלי אני אעשה את זה בכל הכוח. אני מקווה לא להיתקל בזה לעולם.

"בהטרדות מיניות, לשמחתי, לא נתקלתי באופן אישי, אבל היתה פעם על סט שבה מישהו זרק הערה פוגעת לשחקנית. אני אפילו לא זוכרת מה היתה ההערה, אבל אני כן זוכרת שהגבתי עליה במבט שאומר 'סתום את הפה' ומנהלת הסט אמרה לו 'בלי הערות כאלה על הסט שלי'. אני זוכרת שחשבתי בלב 'איזה דביל' והתקדמתי הלאה. מן הסתם, אם זה היה קורה שוב הייתי עושה משהו, אבל אני זוכרת שכשמנהלת הסט העירה לו זה הסב את תשומת לבי לכך שזה יכול להיות יותר חמור ממה שאני חושבת. בתחום שלנו, לצערי, כל הנושא קצת פרוץ. זו עבודה עם מגע פיזי בין שחקנים, הגבולות כאילו מטושטשים, אבל אני כמובן לא מצדיקה את זה ומבחינתי יש גבולות ברורים". 

ילדים

הערצה | סרטון בת מצווה | "זה החלום"

"זה מטורף וכל כך מצחיק, כי בשנתיים האחרונות המון ילדים באים ואומרים לי שהם גדלו עלי. על מה גדלתם? אני בת 24, אני עוד לא גדלתי! בכלל לא תכננתי להיכנס לעולם הזה, אבל זו מציאות חיי כבר 8 שנים וזה אף פעם לא מרגיש לי מובן מאליו. כשהילדים בוחרים בי בכל שנה מחדש זה עוד יותר מפתיע אותי, כי יש כל כך הרבה סדרות ילדים וכל כך הרבה כוכבי רשת, אז עצם זה שאני עדיין מצליחה לשמור על איזו גחלת זה מאוד לא מובן מאליו.

"לגבי כוכבי ילדים שמנסים לצאת מהעולם הזה כי הם מרגישים שזה מגביל אותם, אז אני חושבת שהרבה שנים זה כן הגביל, לא אותי, אבל אני בטוחה שקיבלתי סירובים בגלל דעות קדומות. זה משהו לגיטימי שגם אני חוטאת בו. עכשיו אני שמחה שהשילוב הזה מצליח. יש איזו תפיסה שלהיות כוכב ילדים ונוער זה קצת פחות איכותי מלהיות שחקן תיאטרון, רק שיש שחקני תיאטרון בארץ שרעבים ללחם וכוכבי הנוער יכולים לקנות דירה. אם נעזוב רגע את הכסף, בית הספר שלי היה 'גאליס'. היינו מצלמים כמות סצנות הזויה ביום, ואז פתאום אני מגיעה לפיצ'ר, כשמבחינתי אין דבר כזה להגיע ליום צילום ולא לדעת את הטקסט, כי ב'גאליס' יש לך שני טייקים לסצנה, ואני מגלה שיש שחקנים שלא יודעים את הטקסט.

"גם אם אשים שקית על הראש עדיין יזהו אותי. לא עובד אצלי הדבר הזה של כובע ומשקפיים... כל אדם לפעמים קם איזה יום ובא לו להיות עם עצמו, ולרוב האנשים יש אפשרות להמשיך את היום ככה, אבל אצלי זה נעצר כי פתאום מישהו יבקש סרטון בת מצווה, ולא נעים לי להגיד לא, אז אני עושה אבל בלב אני עייפה, כועסת או עצבנית. אני מרגישה משהו אחד וצריכה לשדר משהו אחר ולי מאוד קשה כי אני גרועה בזה ולא יודעת לזייף. אגב, בקיץ יש יותר סרטונים. הרבה ילדים נולדו בקיץ... יש גם אחריות שמגיעה עם הטייטל של 'כוכבת נוער', ומטבעי אני אדם די פוליטיקלי קורקט, לא באה להתגרות ולא אוהבת להתריס. אם אני רואה משהו שמציק לי, אין לי דחף לכתוב ולהביע את דעתי בפומבי אלא רק לחלוק עם הסביבה הקרובה אלי. אני כן חושבת לפני שאני מעלה תמונה לאינסטגרם ולא אעלה תמונה מאוד חשופה או של משהו שנוי במחלוקת שיכול לעורר סתם כעס. אין לי את הדחף הזה ואם אני יכולה לא לעורר פרובוקציה אני בוחרת באופציה הזאת.

"ילדים משלי הם חלום חיי. זה משהו שאני חושבת שיהיה הדבר הכי גדול והכי משמעותי שאעשה בחיים ואני בטוחה שברגע שזה יקרה כל שאר הדברים ייראו לי קצת פחות חשובים. היום יש לי את היכולת להגיד שיש לי המון שאיפות, יעדים של הגשמה עצמית, אבל אני גם יודעת להגיד שכל הדברים האלה לא ישתוו להקמת משפחה. זה כמו חלקים קטנים מהשלם שאני מנסה להרכיב בחיים אבל חלק הארי והמשמעותי באמת עוד לא הגיע. תאים משפחתיים מאוחדים זה הדבר שהכי מרגש אותי".

חברות ומשפחה

השפיות שלי | סביבה מפרגנת | "עושה ויתורים"

"החברים הכי טובים שלי הם מהבית, אין לי הרבה מהתחום. עם החברות הכי טובות שלי גדלתי יחד, הן השפיות שלי. הן מורידות אותי לרצפה ומזכירות לי טוב טוב מי נגד מי, מה היתרונות שלי ומה החסרונות שלי. כמובן שקשה מאוד לשמור על קשר בגלל הלו"ז, אז עושים ויתורים. למדנו יחד איך לשחות בבריכה החדשה הזאת.

"גם המשפחה עוברת את אותו התהליך, זו ממש הסתגלות לא פשוטה. לכי תסבירי שאחרי יום צילום של 12 שעות שבו אחת הפרטנריות לא זכרה טקסט ובא לך לערוף למישהי את הראש - סתם בצחוק - את פשוט מותשת. מצד שני, יש בזה משהו מאוד מנקה, כי לפעמים בא לך לחזור הביתה ולא לשחזר. זו בדרך כלל הגישה שלי - אם קרה משהו אני פחות בעניין של ללוש אותו. קרה. בואי נראה איך מתקדמים. פרקטיקה".

רשתות חברתיות

חיפוש דירות  | תרבות המסכים  | "אין לי פייסבוק"

"אין לי פייסבוק (עשרות הפרופילים שקיימים על שמה מזויפים, מ.כ). זה לא חסר לי, אני לא בן אדם שכותב פוסטים, רק מחפשת שם דירות בפרופילים של אחרים... אינסטגרם יש לי, אבל אני לא מעלה הרבה תמונות. המדיה החברתית הושרשה כל כך עמוק בחיי היומיום ובתרבות הצריכה שלנו, שאני מבינה שאי אפשר להתעלם מזה לחלוטין.

"אני רוצה גם, למשל, להכיר תודה לקהל אחרי הופעה, או להראות את מאחורי הקלעים של פרויקט. לפעמים, בהופעות, ילדים לא יכולים למחוא כפיים כי יד אחת שלהם עם הטלפון. זה הזוי בעיניי - אתם כל כך אוהבים, באתם מרחוק, אנחנו עומדים במרחק יריקה ואתם מסתכלים עלינו דרך הטלפון? לפעמים אני רודה בקהל בצחוק וצועקת 'תורידו את הטלפונים'". 

תיאטרון

פשוט לאהוב | התפקיד הבא | "משיכה בסיסית"

"המשיכה הראשונה שלי היתה לתיאטרון. הייתי בלהקות הנוער השכנים של צ'יץ' וצופי תל אביב מכיתה ו', העלינו ממש הצגות, 160 הופעות בשנה. לא הספקתי ללמוד משחק אבל אני מרגישה שצופי תל אביב לימדו אותי איך לא להסתיר את הפרטנר או איך לעמוד על במה איפה שהאור פוגע, דברים ממש חשובים.

"בלבול זהויות". עם עוז זהבי במחזמר "פשוט לאהוב" בקאמרי // צילום: רונן אקרמן

"זה מצחיק שתיאטרון היה המשיכה הראשונית שלי, אבל התחלתי לעבוד דווקא בטלוויזיה. אני זוכרת שמגיל 12 הייתי הולכת לאודישנים והמלהקים היו אומרים לי 'פחות, פחות, תקטיני', כי תמיד הייתי באה לשחק כמו בתיאטרון. ומרוב שהקטנתי, כשהגעתי לתיאטרון למחזמר 'פשוט לאהוב' עם עוז זהבי בקאמרי, פתאום אמרו לי 'הלו, תגדילי', ואמרתי לעצמי 'יואו איזה בלבול זהות'. 

"אני עדיין בחוויה הזאת של 'פשוט לאהוב', אבל תמיד מסתכלת קדימה. אין עדיין משהו ספציפי שהייתי רוצה לעשות בתיאטרון, אבל הייתי שמחה שהתפקיד הבא שלי יוציא אותי מכליי, יאתגר אותי. הייתי שמחה לשחק משהו בתחום מחלות הנפש, וגם מחזות שנוגעים בשואה. לא היו לי בחיים הרבה רגעים של תסכול או דיכאונות אבל אני זוכרת רגע אחד כזה, בפסטיגל האחרון, שבו ישבתי ואמרתי שאני ממש רוצה לעשות תיאטרון, אני רוצה לעמוד על במת התיאטרון הישראלי, אני בטוחה שאני יכולה, והנה זה קורה". 

maya19.10@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו