"יש אנשים טובים באמצע הדרך"

כשהכרתי את הגרוש שלי, לא חלמתי שיום אחד אקרא לו גרוש, או שאעבור מסכת התעללות על ידו ואמצא את עצמי במקלט לנשים נפגעות אלימות במשפחה. הגעתי ממשפחה טובה ונורמטיבית, הוא מבית טוב, שומרי תורה ומצוות. על פניו זה היה נראה כמו עתיד מבורך- מה שהתברר תוך כדי כהצגה אחת גדולה.

אחרי שנים, בהן לא עבדתי כי היה אסור לי, לא יצאתי לבלות - לא לבד ולא עם הילדים, לא עשיתי קניות יומיומיות לבית, לא קניתי בגדים לילדים, סבלתי מדחיפות יומיומיות והיעלמויות של הבעל מהבית לפרקי זמן ארוכים, הגיע הקש ששבר את גב הגמל - בהתקף זעם שלו הכה אותי בחוזקה. חטפתי בעיטות ואגרופים בעוצמה, כל זה כשאני מחזיקה את התינוק שרק נולד בידיי, ושני ילדינו הגדולים צופים במתרחש. שם הבנתי שזו נקודת האל-חזור, שזה כבר מעשה שהוא לא נסלח ואני חייבת להציל את עצמי ואת ילדיי. עוד באותו ערב, אחרי שהזעקתי את המשטרה (ששחררה אותו בערבות...) נסעתי להוריי ושהיתי שם עד שהגעתי למקלט של "בת מלך".

משהסתיים טקס הברית של התינוק החדש, ארזתי את חפציי מביתם של הוריי ועברתי עם שלושת הילדים למקלט. לא באמת רציתי להישאר במקלט, אבל הבנתי שאין לי ברירה. רק כשהגעתי למקלט הבנתי שעברתי התעללות מצד בעלי. תמיד חשבתי שאני "שומרת על שלום בית", שאני יכולה לספוג עוד ועוד למען השקט והמשפחה. במקלט נפל לי האסימון - אני אישה מוכה. כבר מעל חצי שנה שאני במקלט, והיום אני מבינה שזה הדבר הכי טוב שקרה לי

"חזרתי להרגיש כמו כל אישה"

ממקום בו הרגשתי בודדה, בביתי שלי, הגעתי למקום שמבינים אותי גם בלי שאגיד מילה, בו אני יכולה להביע את עצמי ונותנים לי כלים להתמודדות עם כל מה שעברתי ועוד אעבור. לא אשקר ואומר שקל לחיות עם משפחות נוספות וילדים של אחרים, אבל איך שעוטפים אותנו במקלט שווה את זה. אני עדיין מרגישה תלויה כספית בגרוש שלי, כי לא יצאתי לעבודה בכל שנות נישואינו, ובטח שלא רכשתי מקצוע. עכשיו אצטרך לפרנס שלושה ילדים קטנטנים לבדי, כשאין לי מקצוע או ניסיון כלל. לכן, עמותת "בת מלך" מסייעת לי עם דירת מעבר בה אוכל להרים את הראש גם מבחינה כלכלית.

המקלט לא רק מאפשר לנו לצאת אט אט לחיים שפויים, אלא גם הוא מגבש אותנו מחדש כמשפחה -  מה שהיה כל כך חסר בצל האלימות. גם לקטנטנים מגיע חופש גדול, בדיוק כמו כל הילדים, למרות שהם נמצאים בסטטוס אחר לגמרי. מאוד חשוב לנו לתת להם תחושה של נורמליות, תחושה של משפחה. למשל, כשהיינו בנופש במושב נחלים, כל נשות המקלטים עם הילדים, זה תרם לנו הרבה ועשה לנו כל כך טוב כמשפחה. בזמן שניתן לנו יכולנו להרגיש שוב פעם קצת כמו כל אישה - לעשות ציפורניים, ללמוד להתאפר, ובכלל לאגור כוחות. כל מה שהיה בשבילנו עד היום מותרות.

"החלפנו את החרדות בחוויות טובות"

בשנים האחרונות חשבתי שאין אנשים טובים באמצע הדרך כמו בשירים ובסיפורים. הקיץ הזה גיליתי שיש. החל בעמותת "בת מלך" שמסייעת בכל, ועד לקהילות הקטנות כמו בישוב נחלים שאירחו אותנו ועשו הכל בשביל לשמח אותנו ולשמח את הילדים, שיוכלו לחזור למקלט מאושרים, ואפשרו לנו להרגיש נורמליים ולו למספר ימים. נופש שכביכול נראה לאחרים כמשהו רגיל, כמו "עוד נופש", בשבילנו הוא עולם ומלואו. 

בקיץ הזה סופסוף הצלחנו להתאוורר, לשחרר את הפחדים, את החרדות ולהחליף אותן בחוויות טובות ובחיוכים שלא נגמרים.