משך כ־24 שעות החזיקה ירדן את השגרירות הישראלית ואנשי הצוות שלה כבני ערובה. אין הגדרה אחרת למצב הזה. כל התודות והחיוכים לא יכולים להסתיר את המציאות. המסר מהשיחה בין ראש הממשלה לשגרירה הנערצת עינת שלאין ולמאבטח זיו, עת חצו את מעבר אלנבי, היה ברור: אפשר לנשום לרווחה. המזל הוא שבתוך ערפל המתיחות שהוציא רבים משיווי משקלם, המלך עבדאללה ונתניהו היו בעלי ברית. ג'ארד קושנר הוביל אותם ביד דרך זירת המטענים.
עבדאללה טעה בהתחלה. באותן שעות ארוכות של איפול תקשורתי בישראל הוא היה צריך לאפשר לישראל להוציא את המאבטח משטח ירדן לישראל. שוב מתברר שכל עימות עם גורם מוסלמי מגיע לסף התלקחות. המוסלמים לא אוהבים לראות שיהודים מפעילים כוח ומחסלים את מי שתוקף אותם. ארדואן, ראאד סלאח, אבו מאזן וגם הירדנים לא אוהבים לראות תופעה כזאת, של יהודי שמגן על עצמו בכוח.
אבל "הטעות" של עבדאללה נובעת מזה שהוא צריך קודם כל לרצות את מנגנוני הביטחון והמודיעין שלו. שהדוברמנים ששומרים עליו לא יתנפלו עליו ב"טעות". וישנם השבטים הבדואיים - הם גורם הרבה יותר מסוכן בממלכה ההאשמית מהאוכלוסייה הפלשתינית שהיא הרוב הגדול.
רק לפני שבועות אחדים, נידון למאסר עולם קצין ירדני שרצח שלושה אמריקנים, אנשי "הכוחות המיוחדים" - כנראה מה־CIA. התקרית התרחשה בבסיס אווירי של האמריקנים בשטח ירדן בנובמבר 2016. זה בעצם הרקע לכל פרשת המאבטח שירה בנער הרהיטים בתחילת השבוע.
חלק משבטי הבדואים נמצאים כבר תקופה ארוכה במצב של חצי מרד נגד המלך עבדאללה. הרוצח של שלושת האמריקנים הוא בן אחד השבטים האלה. הם דרשו שישוחרר. שטיפת המוח של דאעש מחלחלת שם היטב, כפי שקורה גם בקרב קבוצות מסוימות בערביי ישראל. אין ספק שגרינבלט וקושנר תודרכו היטב על ידי ה־CIA בפרשה לפני שסייעו לנתניהו ועבדאללה לצאת מזירת המטענים, שחיברה בין השגרירות ברבת עמון להר הבית. סיום מהיר של הפרשה היה דרוש לפני שתגלוש לתרחיש השגרירות האמריקנית בבנגזי.
המלך עבדאללה עבר תהליך של אבו־מאזניזציה. הוא מבלה הרבה מאוד זמן מחוץ לממלכתו. כבר אין לו בממשל הירדני "אנשים חזקים", שהוא יכול למשול באמצעותם. הממשלה שלו היא יותר ויותר פלשתינית־מערבית, שמורכבת מאישים שיודעים למצוא חן בוושינגטון ובבריסל, אבל לא בזירות הבדואיות מבית.
המלך צריך להתמודד באופן קבוע עם מצב של חצי מרד מצד השבטים הבדואיים בירדן. נתניהו והמלך עבדאללה בפגישה ביניהם בעמאן, ינואר 2014 // צילומים: אי.אף.פי
אנשים אוהבים לקיים "דיון" רציני בנושאים חשובים עם כל הגורמים. זה מה שאמנון אברמוביץ' המליץ במוצאי שבת הטבח בחלמיש. זה מה שהמבקר יוסף שפירא אוהב. אבל מישהו יכול לייעץ איך לקיים התייעצות בנושא עתיד היחסים של ישראל וירדן בלי שהעניין ידלוף, יהפוך לכותרות בעיתונות ויגרום למשבר חמור? אם היתה התייעצות כזאת, ייתכן שהמסקנה היתה שהברית של ישראל עם המדינות הסוניות, בעיקר ירדן, היא ארמון של חול שבנוי על חולות נודדים. מוטב לא להשקיע שם יותר מדי.
כבר לפני יותר מחודשיים, בעקבות ביקור טראמפ במזרח התיכון וישראל, אמר לי גורם שמכיר את העניינים מבפנים: "אין סימנים לאביב ישראלי־סעודי". המיני־אינתיפאדה שצמחה יש מאין מאז רצח הדס מלכא היא ההוכחה.
תלם של אי־היגיון
סדרת מעשי הרצח בחודש האחרון היתה גם סדרת חינוך. בעיצומו של המשבר עם ירדן, הגישו סיעות האופוזיציה בראשות המחנה הציוני הצעת אי־אמון. "ראש הממשלה מוביל את שני העמים לסבב דמים מיותר", אמרה עאידה תומא סלימאן מהרשימה המשותפת. היא ביטאה גם את עמדת גבאי, פרץ ומרצ.
עמדתו של שר הביטחון אביגדור ליברמן בראיון בתחילת השבוע היתה הפוכה: "צריך להבין שאבו מאזן הוא לא פרטנר, הוא לא מחפש שלום, הוא מחפש להתיש אותנו, לפורר אותנו מבפנים, לפגוע במדינת ישראל, במעמד שלה בזירה הבינלאומית".
רק לפני חודש וחצי בהפגנת השמאל לציון "50 שנה לכיבוש", אותו אבו מאזן היה מסמר הערב. מכתב השלום שלו הוקרא ברטט והקהל הריע. עכשיו מעניק אבו מאזן חיבוק של אהבה לרוצח בני משפחת סלומון. הוא התגלה כחלק מהקונצנזוס האסלאמיסטי הרחב התומך בטרור. תומכיו של אבו מאזן בציבור הישראלי קוראים להשתוללות האסלאמית סביב הר הבית "אינתיפאדת הצוללות". במוצאי שבת שלאחר הטבח בחלמיש הם התכנסו שוב לשגרת ההפגנות שלהם נגד היועץ המשפטי כאילו כלום לא קרה.
עכשיו אבו מאזן מתגלה כחלק מהקונצנזוס האסלאמיסטי התומך בטרור // צילום: אי.אף.פי
עמדתו של ליברמן מבטאת פרידה מוחלטת מתפיסתו הכוזבת של שמעון פרס המנוח כאילו ערפאת ואבו מאזן הם אנשי שלום. בין שסיפור המגנומטרים היה נכון ובין שהיה שגוי, מדובר לכל היותר בטעות שיפוט נסלחת. מול ציבור אסלאמיסטי תמיד תמצא את עצמך כשהרגל של איזה נהג ננעלת על הגז ושלא באשמתו הוא דורס אותך. אבל מותר לטעות אם מבינים שזו טעות, ושצריך לשנות מדיניות.
לאורך שנים ישראל לא לקחה את הפלשתינים ברצינות. לא הביאו בחשבון שהם יכולים להפוך לאויב מסוכן. יצחק רבין אמר לא פעם שהפלשתינים אינם האויבים שלנו ובוודאי שכך חשב שמעון פרס. הסכנות הגדולות לישראל היו עיראק ואיראן. כשרבין שקל בין משא ומתן עם הסורים לבין משא ומתן עם הפלשתינים, ההימור שלו על ערפאת נראה לו כהימור בסכום נמוך כשהפרס הגדול הוא סוריה. ליוויתי אותו בחודש האחרון של מסע הבחירות ב־1992, רבין דיבר בגלוי על כך שבתוך כתשעה חודשים יגיע להסכם על אוטונומיה פלשתינית וסוריה תישאר לסוף, כמו בהסכמי רודוס. הוא לקח את הפלשתינים פחות ברצינות וחשב שהסכם אוסלו הפיך.
המשגה ההיסטורי החמור לא היה אוסלו, אלא כשלא ביצענו תיקון מסלול מול הפלשתינים כשהיה ברור שהמציאות טופחת על פנינו במהלומות טרור. פעלו אז, כמו היום, גורמים של אי־היגיון, משביתי־היגיון, סוכנים של השעיית ההיגיון. העובדה שבכל קהילה פלשתינית יכול לצוץ רוצח פוטנציאלי מחייבת מסקנות. הפלשתינים הם בכל זאת אויב, וזה אויב שצריך להרתיע ולהחדיר לתודעתו שאין תוחלת לתנועת הרצח העממית שלו. צריך לשנות את הכללים.
אולי זה קרה בשבועיים האחרונים. אפשר להרוס בתי מחבלים בתוך 24 שעות ולתת למשפחה להגיש בג"ץ אחרי שהבולדוזר כבר יישר את השטח. אפשר לגרש מנהיגי מחבלים ומסיתים, ולאסוף בנק מטרות שיאפשר תגמול מיידי מהיר. לשלול אזרחות מאישים כמו ראאד סלאח וכמאל חטיב ולהחזיק אותם בכלא ואם יש דרך לגרש אותם - זה עדיף. החשיבה הישנה שצה"ל מוביל, שעיקרה הרגעת השטח, הולכת בתלם של דפוסי האי־היגיון.
בקונגרס האמריקני יש יוזמה שנקראת "חוק טיילר־פורס" על שם חייל אמריקני שנרצח בפיגוע. משמעות החוק - עצירת הזרמת התקציבים מארה"ב לרשות הפלשתינית. מדובר בסכום של כ־250 מיליון שקלים בשנה, שממנו בין השאר מממנת הרשות את המחבלים הרוצחים. היה שלב שאי־ההיגיון אמר: מוטב שהכסף לרשות ימשיך לזרום כדי שלא תתמוטט לנו. הלובי של "מפקדים למען ביטחון ישראל" ושל הממסד הישראלי בכלל מנסה לעכב את היוזמה של חברי הקונגרס. לאור ההתפתחויות האחרונות - ראוי לתת ליוזמה אור ירוק. מדיניות "ניהול הסכסוך" חדלה לפעול לטובתנו.
הרמטכ"לים יורדים בדרגה
חומר למחשבה: סמל (מיל') אביגדור ליברמן הועדף כשר הביטחון על רב־אלוף (מיל') משה יעלון. ראש הממשלה, סרן (מיל'), החליט על פי שיקוליו שצריך לרכוש שלוש צוללות נוספות, וזאת בניגוד לעמדת שר הביטחון וצוות המומחים של משרד הביטחון. רב־סרן (מיל') נפתלי בנט גילה מחשבה מקורית יותר בפרשת המנהרות משר הביטחון באותה עת.
אפשר לקבוע שמאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, קברניט מדיני בעל חשיבה עצמאית עלול להגיע למסקנה שהוא לא יכול לסמוך על הערכות מערכת הביטחון והעמדות שהיא מציגה. קחו את גדר הביטחון בגבול סיני כמשל. שכחנו מקיומה; היא נבנתה על אפם ועל חמתם של שר הביטחון ברק והרמטכ"ל גבי אשכנזי.
בישראל מתנהלת מלחמת גוג ומגוג פנים־מערכתית, שבה הרמטכ"לים לשעבר, המצביאים הגדולים, יורדים בדרגה. זה משתקף בטיפול בהר הבית, במשבר השגרירות בירדן, ולא פחות מאלה בפרשת הצוללות. אין יותר מצביא שמכונה "מר ביטחון" שמנהיגותו בממשלה עולה על כל מקבלי ההחלטות. בעידן ראש הממשלה בנימין נתניהו זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה שמדיניות החוץ חשובה יותר ממדיניות הביטחון.
להפסיק את הסרט
כל זאת מוביל לשאלת מנהיגותו של נתניהו. משך שמונה שנים הוא שיחק הגנה מול יריב קשה ביותר, נשיא ארה"ב ברק אובאמה, שגרם לישראל נזקים כבדים. אובאמה היה האסטרטג והמוציא לפועל מספר אחת בזירת "הכוח הרך".
"כוח רך" זה סך כל העוצמות שניתן להפעיל בלי להגיע לידי לחיצה על ההדק. זה כולל הכל - מיוקרה אישית, דרך אופנות של מוזיקה ולבוש, ועד החלטות או"ם. אובאמה השיג חלק מהתוצאות שסימן לעצמו תוך שעמי העולם הערבי, מדינת ישראל והחברה האמריקנית עצמה משלמים על ההישגים שלו מחיר כבד.
נתניהו, גם תוך כדי המתקפה התעמולתית הבלתי פוסקת שהוביל הממשל האמריקני, הצליח לקדם את האג'נדה שלו. רק נסו לדמיין את השבועיים שחלפו מאז רצח השוטרים על הר הבית תחת טיפול דוברי הבית הלבן ומחלקת המדינה של אובאמה וקרי. זה היה כולל גינויים לאלימות משני הצדדים, סימטריה בין ישראל לפלשתינים ודיבורים על הצורך לסיים את הכיבוש ולממש את זכויות הפלשתינים.
אלמלא היה לנתניהו סדר יום לשנים הקרובות, מנהיגותו היתה קורסת תחת לחץ היריבים מבית ומחוץ והחקירות. לא היתה סיבה להמשך שלטונו. יש לא מעט אנשים, כולל נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר, שנמאס להם כבר מהסרט. אפשר לקרוא לסרט הזה "הסנדק" - סרט איכותי של במאי גדול. הם היו מוכנים להפסיק את הסרט אפילו כדי להיכנס במקומו לסרט של הבמאי הגרוע ביותר בתולדות הסרטים הגרועים אד (אהוד) ווד.
אם נתניהו היה מבלה ימים ארוכים, שבועות ללא הפסקה בחופשות בחוץ לארץ, או באיים של מיליארדרים, כפי שעושים אובאמה והמלך עבדאללה שהתפנה רגע כדי לסחוט את ישראל, אפשר היה לקבל את טיעון הסיגרים. אבל ראש ממשלה שמקדיש לענייני הציבור והמדינה 20 אם לא 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע איננו מושחת. אני לא הולך לספור לו את הסיגרים.
נתניהו יצר לישראל מרחב תמרון בינלאומי שלא היה לה בעבר. זה היה עוד תוך כדי המגננה, נגד מסע הדה־לגיטימציה שהוביל אובאמה. עכשיו יש לו הזדמנות נדירה להוביל את המתווה המדיני שלו בתוך עולם משתנה ובלתי יציב, בעיקר בסביבה הקרובה לישראל. נתניהו, בניגוד לטוענים האחרים לכתר, נמצא בעמדת מפתח גם בין נשיאי ארה"ב ורוסיה, טראמפ ופוטין; וגם בין הודו לארה"ב.
טיפוח היחסים בין ישראל, ארה"ב והודו למעין "ברית הדמוקרטיות" - זו המטרה הראשית. זה סדר היום של נתניהו וראש הממשלה נרנדרה מודי, שהוא מעבר לעשיית עסקים ביטחונית וכלכלית. האסכולה הביטחונית־שמאלית - השוללת את נתניהו - רואה את הבעיה הערבית דרך כוונת פלשתינית, ונותנת לארה"ב לנהל עבורנו את מדיניות החוץ.
שני הנושאים הגדולים האחרים על סדר היום של נתניהו: הפיכת המרחב הימי לעומק אסטרטגי כלכלי, והוצאת הנושא הפלשתיני מחוץ לקופסה של דפוסי המדיניות השגרתיים. הנושא הימי כולל את הרכש הימי שנמצא עכשיו בחקירות, ומתווה הגז. האסכולה הביטחונית־שמאלית רוצה למוטט את התפיסה המשולבת של עצמאות אנרגטית ועוצמה ימית אסטרטגית, על ידי סילוקו של נתניהו בכל האמצעים. הרי ידוע שכדור־מים זה אחד המשחקים האלימים ביותר. מתחת למים השחקנים שולחים ידיים ורגליים למקומות הרגישים ביותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו