הסופר הערבי־ישראלי איימן סיכסק, מחבר "תשרין", הוא כנראה הדמות המשתלבת ביותר באגף הערבי של דגם "המטרייה הכפולה", שפרופ' אמנון רובינשטיין משרטט בספרו החדש עבור יושבי הארץ המסוכסכת שלנו. העובדה שסיכסק חצוי בתחושותיו ביחס למדינה ובכל זאת בחר להשתלב בספרות העברית, מגלמת בעבור רובינשטיין סיכוי לעתיד טוב יותר. לדברי רובינשטיין, סיכסק אמנם אינו מבטל את המפריד אך "מדגיש את האינטרס ואת העניין שמשותפים לשני העמים". רובינשטיין גם מתרשם שסיכסק מיעט באופן יחסי לעסוק בהתנגשות בין נרטבים וזהויות.
ואכן - סיכסק מתכתב כנראה היטב עם המשנה הסדורה שפורס רובינשטיין בספרו החדש. חתן פרס ישראל לחקר המשפט ושר החינוך לשעבר כתב מסה מעמיקה שאינה תמיד קלה לקריאה, אך שווה מאמץ מיוחד. היא חיונית כמזור אפשרי לחברת השבטים המפוצלת והבלתי אפשרית שלנו.
כריכת הספר
"ואלה שמות שבטי מדינת ישראל בימינו", פותח רובינשטיין את ספרו: "שבטי מדינת ישראל. ביחד ולחוד. ליברליזם ורב תרבותיות בישראל". הקדימון מזכיר דיאגנוזה רפואית, שבה נרשמים תחילה שם החולה ופרטי מחלתו. החלק הסבוך יותר בספר הוא "התרופה". מי שיצלח את 445 עמודיו ילמד לדעת, כי היא תפעל רק אם אנו, שבטי הארץ הזאת, השבטים היהודיים והערביים, נתמיד ללגום ממנה בסדירות, ברצון ובאמונה.
המרשם של רובינשטיין מורכב, שכן גם הוא מבין ש"הרוב היהודי והמיעוט הערבי, שניהם גם יחד, רוצים להישאר לחוד". אך ההגדרה של רובינשטיין את ה"לחוד" היא הסיכוי. הוא "בא לידי ביטוי בשמירה על התרבות, הלשון והדת הנפרדות, וכמובן בקיומו של נרטיב לאומי נפרד, בעוד ש'היחד' יושתת על שוויון זכויות אזרחי וכלכלי". "בצד חילוקי הדעות הפוליטיים שכנראה ייוותרו בקרבנו שנים רבות", כותב רובינשטיין, "יהיה 'יחד' אזרחי בעיקר בתחומים שאינם קשורים בנרטיבים הלאומיים המתנגשים. ככל שנתרחק מהתנגשות זאת, כך גדל הסיכוי להשתלבות המבוססת על שותפות אינטרסים".
ואכן הסיכוי של "לחוד" - טוב למדי. לעומת זאת - הסיכוי של "יחד שבטי ישראל" - אינו ברור. ברור עוד פחות הסיכוי לאחדות של שבטי ישראל וערב. אוריה שביט ואופיר וינטר עסקו לפני ארבע שנים בספרם "אויבי, מורי" (הקיבוץ המאוחד) במשנתם של אסלאמיסטים וליברלים ערבים ביחס לישראל. הם התרשמו כי הכתיבה הליברלית בשיח הערבי מהווה "אידיאולוגיה ללא חיילים", "קומץ של ארגוני גג דלי השפעה" ו"אינטלקטואלים בודדים". רובינשטיין כנראה מאמין שבישראל המצב יכול להיות אחרת, ותולה את תקוותו בציבור הערבי הרחב. מההנהגה הערבית הנוכחית אין לו ציפיות מרובות; הוא מתבסס בין היתר על עבודותיו של סמי סמוחה, שמודד כבר שנים את יחסי היהודים והערבים. על פי סקרי סמוחה, רוב משמעותי מקרב ערביי הארץ מרגיש טוב בישראל ואף מעדיף את הצטרפות ישראל למערב ומוכן להסתפק בקשר הכרחי בלבד עם המדינות הערביות.
לרובינשטיין אף תובנה מעניינת, מעלת חיוך ומעציבה גם יחד: "הפערים בין יהודים חילונים דתיים וחרדים גדולים הרבה יותר מאשר בין רוב היהודים לרוב הערבים". למרות זאת, הוא מודע לכך ש"מרבית ההנהגה האינטלקטואלית הערבית, בניגוד לזו במגזר היהודי, נוקטת עמדה קיצונית ביותר בנוגע ליחסי יהודים ערבים ומשתמשת בשפה עוינת כלפי הציונות", אך ספרו מצייר תמונה שונה לחלוטין ומעוררת תקווה ביחס ל"ציבור המגוון של ערביי ישראל המביע דעתו בסקרי דעת קהל, ברשתות החברתיות ובדברי ראשי רשויות מקומיות".
הבעיה הלוגית, שגם רובינשטיין מודע לה, היא דפוסי ההצבעה של הציבור הערבי הרחב עבור הרשימות הערביות לכנסת. "קיצונים המייצגים מיעוט", הוא מכנה מפלגות אלו. על מנת לממש את מצב "ההגדרה הכפולה" שלו הוא דורש שינוי גם מהצד היהודי וגם מהצד הערבי: "על היהודים ונציגיהם לפתוח דף חדש ביחס לקהילה הערבית שעליו יהיה כתוב: שוויון מלא תוך מתן מלוא הזכויות הרב תרבותיות. על מנהיגי הקהילה הערבית - ראשי הרשויות המקומיות הערביות, משכילים ומדענים ערבים - להפנות עורף לעמדה הלאומנית הקיצונית של מרבית הנציגות הערבית בכנסת הנוכחית, שמזדהה לא פעם עם אויבי ישראל הרצחניים ביותר".
העקרונות שמשורטטים בספר הם תנאי הכרחי למימוש הדגם של "שנינו ביחד וכל אחד לחוד". ובאשר לצד היהודי - הנוסחה של מדינה יהודית ודמוקרטית אמורה לאפשר זהות משותפת של כל גוני הקשת היהודית. ברוח הימים הללו, רובינשטיין מזהיר גם מפני "המשך התנכרות הממשלה והכנסת לזכויות הליברליות והרב־תרבותיות של יהודים לא אורתודוקסים". תזכורת: רובינשטיין יזם והעביר בכנסת את שני חוקי היסוד: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק. הללו הפכו לחוקה בזעיר אנפין של ישראל. חלקים מהספר שכתב עתה יוכלו אולי למצוא את מקומם בחוקה עתידית, אם תהיה כזו.
הנשיא ריבלין מציין בהקדמה לספר כי בעשרות השנים האחרונות הולכות ומתקרבות הקבוצות העיקריות שמרכיבות את החברה הישראלית זו לזו בגודלן, ובכך "משנות לכאורה את מבנה הבעלות על החברה הישראלית".
מציאות זו מחייבת חשיבה והתמודדות חדשה. היסוד המאתגר מכולם שריבלין מונה אותו ורובינשטיין טורח עליו רבות בספרו הוא "יצירת הישראליות המשותפת" ו"ראיית הפסיפס הישראלי המתהווה", לא כגזרה אלה כהזדמנות. "הליברליזם הוא האנושיות של ימינו", פוסק רובינשטיין, "הוא שמעודד ומדרבן שוויון מהותי בין בני האדם, אך אסור שיאפשר שוויון תרבותי מדומה, שמעניק הכשר לתרבויות הפועלות באי שוויון".
את הפיילוט של רובינשטיין ניתן אולי לנסות וליישם תחילה - והדבר אף נעשה חלקית - בערים מעורבות כעכו, חיפה, לוד ואף בירושלים המקוטבת. שם, במעבדות האמת הללו, ניתן יהיה לבחון האם נוסחת ה"ביחד ולחוד" היא ישימה, או שהיא בגדר משאלת לב בלבד.
שבטי מדינת ישראל: ביחד ולחוד / פרופ' אמנון רובינשטיין; דביר, 445 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו