סרט: "נפאלם" - דיוקן עצמי בפיונגיאנג

מאז "ישראל, למה", סרטו הראשון מ־1973, סרטיו של קלוד לנצמן עסקו בשואה או במדינת ישראל. זו הסיבה ש"נפאלם", סרטו החדש שהוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים ועוסק בקוריאה הצפונית, מסקרן כל כך. בגיל 91 מרשה לעצמו לנצמן לשחרר קיבעונות ולשוב לאפיזודות שנצרבו בו והוקפאו בארכיון התודעה. אין זאת אומרת ש"נפאלם" מייצג קו קולנועי בלתי צפוי. זו אותה התעודה המהוקצעת, המלווה בקולו של לנצמן; גם בסרט זה הפרסונה שלו, כבמאי גדול אך גם כמודל אינטלקטואלי רומנטי, היא גיבורה מרכזית לא פחות ממושאי הסרט. במובן זה, לא בפעם הראשונה לנצמן מציג לנו דיוקן עצמי.

הסרט נפתח במבט־על לאורך פיונגיאנג, בירת קוריאה הצפונית. אנחנו עדים לפולחן האזרחי למרגלות פסלי הענק של המנהיגים, ומלווים את לנצמן בביקורו במוזיאון מלחמתי שבו מספרים על "התוקפנות האמריקנית".

אלא שכל התיעוד היבש משמש הקדמה לדרמה: ניסיונו של לנצמן להיזכר בביקורו הראשון בקוריאה הצפונית, בשנת 1958, כחלק מהמשלחת האירופית הראשונה למדינה. באותו ביקור הזדמן ללנצמן מפגש יוצא דופן בחדר מלון עם אחות צפון־קוריאנית של הצלב האדום. למרות חוסר היכולת לתקשר במילים, לנצמן מספר כיצד נוצרה בינו לבינה פרשיית אהבים קצרצרה שאורכה אחר הצהריים אחד, ושיאה על גשר מעל נהר טאדונג, החוצה את פיונגיאנג. לנצמן שב אל הגשר ומכין את הקרקע לקליימקס הידוע שלו – מפגש פילוסופי בין זמן למקום, שבו האחרון הוא המנצח הבלעדי. המקום הלנצמני מנותק מכבלי הזמן – בין שמדובר במצודה הנטושה בטרזינשטט שבה לנצמן משוטט בסרטו הקודם, "אחרון הלא־צדיקים", ובין שזו קרחת היער שבה עמד מחנה חלמנו ושבו הציב את הניצול שמעון סרבניק ב"שואה". גם ב"נפאלם" הזמן אינו מטשטש דבר. להפך - הוא מעיד כיצד התרחשות שולית הופכת לעניין בלתי נשכח.

"נפאלם" אינו שיא התעודה של לנצמן. אך הוא מספק תזכורת לחשיבות הפילוסופית והאסתטית של הקולנוע שלו.

נפאלם, צרפת 2017, בימוי: קלוד לנצמן