הקרב של ליאור

במשך שנה וחצי תהה רס"ן ליאור מי האיש שהעניק לו חיים. הוא ידע רק שזה גבר בן גילו, 31, בעל מבנה גוף רזה. גם אריה איזנמן תהה מי קיבל את מח העצם שלו לפני שנה וחצי. ידע רק שזה גבר בן גילו, בעל מבנה גוף רחב.

עכשיו הם כאן, בחדרים נפרדים, בבית "עזר מציון" בפתח תקווה. ליאור, קצין השייטת, עם רותם, האישה שאיתו, שהיתה איתו לאורך כל המלחמה שלו בסרטן, ושני ילדיו, שנולדו במהלך הדרך, נגד כל הסיכויים - נעמי כחולת העיניים, בת השנתיים וחודשיים, ולביא בן השנה, עם השיער החום החלק והחיוך השובה.

וגם אריה כאן, בא עם אשתו לירן. היא בכלל הסיבה שבגללה תרם דם, לפני שנים. איש מהם לא שיער אז, בעמדת ההתרמה בקניון בפתח תקווה, שהם יגיעו לרגע הזה.

הדלתות נפתחות, ושני הגברים יוצאים אל המבואה, סוקרים זה את זה במבוכה, לראשונה בחייהם. האיש שהעניק חיים חדשים, והאיש שקיבל חיים חדשים. אחים לדם.

ליאור, במדים לבנים בוהקים, משתחרר ראשון ומושיט את ידו. "אז זה אתה", הוא אומר, "אתה הצלת את החיים שלי. אני מאושר להכיר אותך... עד היום היית בשבילי שקית דם, ועכשיו יש לך פנים וגוף וקול".

אריה מושיט אליו את ידו, והם מתחבקים בחום. רותם לא יכולה לעצור את הדמעות. "אתה אחראי לכך שלילדים שלנו יש אבא", היא אומרת בקול רועד ומצביעה על נעמי ולביא. "זה בזכותך".

אחר כך הם יישבו ביחד במשך שעה ארוכה ויספרו זה לזה את סיפורי חייהם, שהצטלבו כך, לפתע. ליאור יספר על אהבתו לים ועל שירותו בשייטת, שבמהלכו גילו אצלו את סרטן הדם לפני כמעט ארבע שנים. אריה יספר על עבודתו כמהנדס אינטגרציה בחברה שעוסקת ביצירת פרופיל גנטי של מטופלים כדי לאפשר טיפול מותאם אישית. לא מזמן אפילו נפגש עם הרופא האישי של ליאור בבית החולים רמב"ם, שמייעץ לחברה שלו. איש מהם לא ידע ששניהם קשורים לליאור.

"איך הרגשת בזמן תהליך התרומה?" שואל ליאור, ואריה אומר ש"בסך הכל, עבר טוב".

ליאור צוחק. "נתת את הכי טוב שלך, הא?"

אריה: "כן, הייתי במתח בזמן התהליך, אבל ידעתי שאני חייב לעשות את זה. שאין לי תחליף, והמעשה שלי מציל חיים. אחרי התרומה לקח לי כמה ימים לחזור לעצמי.

"לפגוש אותך עכשיו זאת סגירת מעגל מבחינתי. ידעתי שברגע שאני פוגש אותך, זה אומר שהתהליך הצליח ומח העצם שלי נקלט אצלך".

ליאור נרגש. "אתה הצלת אותי. אם לא היית תורם לי את מח העצם, זה היה גזר דין מוות עבורי".

בסיום הם מתחבקים שוב ומחליפים מספרי טלפון, קובעים לשמור על קשר. "הם נכנסו לנו מייד ללב", אומר לי ליאור. בקרוב ייפגשו שוב.

•   •   •

"לאורך כל הדרך, מהרגע שאמרו לי שאני חולה, אמרתי שאני לא חולה, שכולם מפגרים", אומר ליאור, "זאת הדרך שלי להתמודד עם דברים מבחינה פסיכולוגית. צריך לעשות כימותרפיה - בסדר, נעשה. להיות שנה בבית החולים? בסדר, זה חופש. כאילו קיבלתי זמן מנוחה כי עבדתי קשה מדי. ככה הסתכלתי על זה. הייתי בראש שהכל יהיה בסדר".

הוא בחור חסון, גבוה, עם חיתוך דיבור חד, פיקודי, וחיוך שלא מש מפניו. נולד בראשון לציון, ובגיל שנה וחצי עבר עם הוריו לטקסס, שם שהו עשר שנים. כשחזרו, קבעו את ביתם בחדרה.

ב־2007 סיים ליאור את מסלול ההכשרה כלוחם בקומנדו הימי. "זה היה דבר גדול בשבילי. הייתי במבצעים שבהם היינו במשך שבועות בים. לא ראינו בית. אתה יודע שמשהו הולך לקרות, ואתה לא יכול להתקשר הביתה להגיד שהכל בסדר או לספר מה קורה איתך. ואז, אחרי שלושה־ארבעה שבועות, אתה פתאום יורד ומתקשר הביתה ויכול רק להגיד שחזרת והיה טוב".

את רותם (33) הכיר ב־2008, היא היתה אז דוקטורנטית לביולוגיה באוניברסיטת חיפה. שכרו יחד דירה בעתלית והחלו לטוות חלומות על עתיד משותף.

ב־2010 יצא ליאור לקורס קצינים וחזר ליחידה בתפקיד קצין אמצעי לחימה, "האיש שאחראי למציאת פתרונות טכנולוגיים עבור הלוחמים". ליווה אותם באימונים, ולעיתים גם במבצעים. "בתפקיד שלי צריך להיות גם לוחם וגם בעל ידע טכני, כדי לקשר בין הלחימה לבין הציוד המקצועי. כשלא היה מספיק זמן להכשיר קצין או לוחם להשתמש במכשיר מסוים, הייתי יוצא איתם ועושה את זה בעצמי".

אחרי שלוש שנים בתפקיד, האריך את תקופת הקבע. חתם על תפקיד נוסף של שלוש שנים, יציאה ללימודים וחזרה לשירות, לפחות עד 2026. "היה ברור לי שאני רוצה להישאר בחיל הים. חתמתי על תוכנית הלימודים ועברתי לתפקיד מטה, כראש מדור אמל"ח של החיל".

בכל חצי שנה, כמו כל לוחם שאינו נמצא בים באופן שוטף, היה מצטרף לספינה ל־140 שעות של אימונים או מבצעים כדי לשמור על כשירותו כלוחם.

הימים הרעים התחילו באוקטובר 2013. חולשה כללית, כאבי ראש חוזרים ונשנים, דלקות אוזניים. הרופא בקופת חולים המליץ על כדורים נגד חרדה.

"עבדתי בטירוף, ישנתי פחות משש שעות בלילה. עשיתי את התפקיד השוטף שלי, בפיתוח מערכות עבור היחידה, ובמקביל השתתפתי בפעילויות. הייתי מותש לגמרי". 

הוא ניגש למרפאה הצבאית לעשות בדיקות דם, ואחריהן לקח יום חופש. "ביליתי קצת בבוקר, ובצהריים נרדמתי. כשקמתי ראיתי עשר שיחות שלא נענו, והמון הודעות ממנהלת המרפאה. אמרה שהתוצאות חזרו, תגיעו למיון, ועדיף היום בערב, כמה שיותר מהר.

"נסעתי עם רותם לרמב"ם. שלחו אותי מייד למחלקה ההמטולוגית, ומשם העבירו אותי לאשפוז ביחידה להשתלות מח עצם. הייתי משוכנע שיש לי מחלת הנשיקה, לא עברה לי בראש המחשבה שיש לי סרטן. לא ידעתי מה זה השתלת מח עצם בכלל. 

"קיבלתי חדר לבד, הייתי מבסוט. רותם נסעה לבד הביתה, אמרתי לה שתלך והיא היתה צריכה גם לטפל בכלבה שלנו, ואני נשארתי שם לבד. הייתי בטוח שזה סתם משהו, לא דרמה".

רס"ן ליאור עם רותם ונעמי, ספטמבר 2015. "בבית החולים הוא קיבל בלונים להחלמה, ואני קיבלתי בלונים ללידה" 

למחרת חל יום הולדתו ה־27. "ההורים שלי באו לבית החולים, היינו בטוחים שמסיימים את הבדיקות והולכים לחגוג לי יום הולדת במסעדה או משהו. אבל אז לקחו דגימת מח עצם מהאגן בטשטוש, ואחריה ישבתי עם ההורים ועם רותם בחדר.

"היה שם חלון מרובע בדלת, שדרכו אפשר היה להסתכל החוצה. אני רואה שני רופאים מדברים ביניהם, כאילו עושים תכנון אחרון. ואז הם נכנסו ושאלו: 'האנשים פה זה האנשים הרלוונטיים?' אמרתי: 'רלוונטיים למה?' והם אמרו: 'יש לך לוקמיה'.

"אני רואה את אבא ואמא שלי עם דמעות בעיניים, ורותם מסתכלת על הקיר. אני מייד שואל מה זה אומר, מה המשמעות, והם אומרים: 'צריך לעשות כימותרפיה'.

"הדבר הראשון שעלה לי בראש היה שכל התוכניות שלי לתקופה הקרובה הלכו. הייתי אמור לטוס לארה"ב במסגרת התפקיד, ותכננתי שרותם תבוא אחר כך לשבוע של חופש, ושם אציע לה נישואים. לרגע לא נכנסתי למחשבות על המחלה. גם לא על ההתמודדות".

כשכל החבר'ה מהצבא באו לחגוג לו יום הולדת, אמרו לו הרופאים שצריך לשמור זרע. הליך כזה נעשה לעיתים רבות לפני טיפולי כימותרפיה, כדי לשמר את איכות הזרע. "אז אתה מוציא את כולם מהחדר והולך לתת דגימה", הוא אומר.

"התחלתי להודיע לחברים ולמפקדים שלא אוכל להגיע לדיונים ולתרגילים בזמן הקרוב. הצוות שלי, 14 חיילים שעברתי איתם את המסלול ועשיתי איתם פעילות מבצעית, הגיע לבית החולים לארגן לי מסיבת הפתעה ליום ההולדת. עם השינוי בתוכניות, הביאו את ההפתעות למחלקה. הייתי היחיד בחדר עם בלון של מזל טוב ודובי". 

•   •   •

ליאור חלה בלוקמיה מסוג AML והחל בטיפולי כימותרפיה קשים. הקצין הקשוח וקר הרוח שמר רוב הזמן על איפוק ותקווה שהטיפולים יסייעו לו להחלים. אבל אחרי כמה ימים של טיפול כימותרפי, הוא פרץ בבכי מר. 

"אמרתי לרותם, שהיתה איתי כל הזמן ודאגה לי: 'את משוחררת. המצב חרא, יכול להיות שלא אחזיק מעמד. אל תהרסי את החיים שלך'. היו רגעים קשים של התפרקות.

"רותם הסתכלה עלי ואמרה לי: 'נראה לך? אני אוהבת אותך ורוצה להתחתן איתך. המחלה לא תשנה את דעתי'. זה היה מרגש ואמיתי, מהלב הגדול של רותם".

הוא שוחרר מבית החולים אחרי חודש. לאחר מכן הגיע שלוש פעמים לאשפוזים של שבוע, שבמהלכם קיבל טיפול כימותרפי, ואחריהם נשלח להתאוששות של חודש בבית. הוא ורותם עברו להתגורר יחד בבית הוריו בחדרה. בימים שליאור היה מאושפז, רותם נשארה לישון לצידו בבית החולים. 

"החיים שלי השתנו מן הקצה אל הקצה. עד שגילו לי את המחלה הייתי לוחם וקצין מטה וניהלתי פרויקטים חשובים של מערכות נשק וכלי שיט. הצגתי פרויקטים גדולים למפקד חיל הים. ופתאום אני שבר כלי. מקבל טיפולים קשים, לא יכול לצאת מהבית, לא יכול לפגוש חברים. הייתי כמו תינוק, שאם הוא אוכל בלי להקיא, זה טוב.

"כל הזמן אמרו לי, אל תרד במשקל, תשטוף ידיים טוב־טוב לפני שאתה אוכל. הכל היה צריך להיות סטרילי. רק אוכל שהוכן בבית, כל קרש חיתוך עבר המון שטיפות, השולחן היה עם ניילון נצמד, וגם כשהייתי בטיפולים, היא הכינה לי את כל האוכל. הרבה פעמים לא נגעתי בו כי לא היה לי תיאבון. 

"מה שהלחיץ אותי בטיפולים היה בעיקר הדברים שמסביב. עם כאבי ראש והתעלפויות אני יכול להתמודד, אלה דברים חולפים. אבל מה שלא ידעתי זה מה יקרה אחר כך. האם אוכל לחזור להיות לוחם. האם תהיה לי בעיה להביא ילדים לעולם. האם יהיו מחלות כרוניות שישפיעו על החיים שלי.

"בכל פעם שרופא של חיל הים בא לבדוק אותי, הייתי שואל אותו מה תהליך החזרה שלי לחיל. היה ברור לי שאני לא מוותר, אני נלחם עד הסוף. היה ברור לי שאני חוזר בגדול לים וליחידה שלי".

מפגש עם הנשים. מימין: רותם ורס"ן ליאור עם אריה ולירן איזנמן. ישבו שעה ארוכה וסיפרו זה לזה את סיפורי חייהם, שהצטלבו לפתע // צילומים: אפרת אשל

וגם הפרופורציות שלו לחיים השתנו. "אנשים שעבדתי איתם, שהיתה חשיבות גדולה לדרגות שלהם, נראים לי עכשיו כמו בני אדם, כי הם היו בני אדם שבאו לבקר אותי, התקשרו לשאול לשלומי. ואתה רואה שיש אנשים מאחורי הדרגות. כל הקצונה הבכירה של החיל והרבה מהקצינים והלוחמים דאגו לי. זה חימם את ליבי ומרגש אותי עד היום".

רותם אומרת שתמיד היתה בטוחה שלאיש שלה לא יכול לקרות שום דבר. "הוא אדם חזק כזה, ואחרי שהוא חלה הבנתי פתאום שיש דברים שיכולים לפגוע בו. ובכל התהליך הזה, מה שהחזיק אותו היה הידיעה שיש לו לאן לחזור. עכשיו זו הזדמנות להגיד תודה לחיל הים. אי אפשר לתאר בכלל מה הם העניקו לנו, וכמה הם מדהימים".

בהפוגה מאחד הטיפולים החליט ליאור להציע לרותם להינשא לו. סיפר לה שהוא נוסע לתל אביב ברכבת כדי לקנות טבעת אירוסים. "היה לה קשה לתת לי לנסוע. כמובן שהייתי עם מסכה על הפנים. היא לא נתנה לי אפילו ללחוץ ידיים לאנשים כדי לשמור עלי מזיהומים, אז לנסוע ברכבת?

"בערב הלכנו לחוף בנווה ים, וירד גשם. רצינו ללכת קצת יותר רחוק לאורך החוף, אבל אמרתי, טוב, אני אכרע ברך פה בגשם, והוצאתי את הטבעת.

"היא הסכימה מייד. סיפרתי לה שהתכוונתי להציע לה נישואים בארה"ב, והיא צחקה ואמרה שידעה".

רותם מחייכת. "במקום הצעת נישואים בהפתעה, כמקובל, אני ידעתי שהוא הולך לקנות טבעת, וידעתי שהוא יציע לי בים. הכל היה פורמלי כזה. יש לי הבטחה שביום הנישואים העשירי הוא יציע לי שוב, הפעם כמו שצריך.

"רצינו לחגוג, אבל למחרת היינו צריכים לנסוע לרמב"ם לטיפול נוסף, אז ויתרנו. בבוקר סיפרנו לכל האחיות והן התרגשו מאוד. האמנו כל הזמן שאחרי הטיפול הרביעי התוצאות יהיו טובות ואנחנו ניכנס למעקב".

הם היו אמורים להינשא ב־19 ביוני 2014, אבל בדיקות הדם שינו להם את התוכניות. אחרי הטיפול הרביעי ספירת התאים הסרטניים בדם עלתה. הרופאים המליצו על השתלת מח עצם.

"זה היה נורא מבאס", אומר ליאור, "לאורך כל הדרך אמרו לנו שהשתלה זה מסוכן, שהאבחנה שלי די טובה, ולכן יש סיכוי שלא אצטרך לעבור השתלה, ופתאום אמרו שצריך.

"מהר מאוד מצאו לי תורם וקבעו תאריך. החלטנו לנצל את הזמן עד הסוף, כי לא ידענו מה יהיה אחרי ההשתלה. טסנו לפריז, נסענו לחופשות יוקרתיות בארץ, טיילנו הרבה ועשינו חיים כמה שאפשר".

אריה איזנמן מפתח תקווה נכנס למאגר של דגימות מח העצם כמעט במקרה. "לפני חמש שנים הלכתי לקניון עם אשתי, לירן, כי היתה התרמה של מח עצם לילד ממוצא מזרחי, והיא התאימה לתת דגימה. נתתי גם אני דגימה, ושכחתי מזה.

"יום בהיר אחד, באפריל 2014, מצלצלים אלי מ'עזר מציון'. הייתי בדרך הביתה מהאוניברסיטה, למדתי אז הנדסת אלקטרוניקה. אומרים לי: 'שלום אריה, אתה נמצא במאגר שלנו, יש לך התאמה מלאה'.

"נבהלתי קצת. שאלתי מה קורה עכשיו, איך זה עובד, לְמה אני נכנס ומי האיש שזקוק ממני למח עצם? ואיך בדיוק אני האיש שמתאים לו? את הזהות שלו לא גילו לי, רק אמרו שהוא בגילי ושהוא רחב ממדים. נתנו לי הסבר מפורט על התהליך. אמרו שלפני התרומה אצטרך להזריק לעצמי במשך ארבעה ימים חומר שמעודד צמיחה של תאי מח עצם. פחדתי איך ארגיש, ומה זה יעשה לגוף שלי.

"שבועיים לפני מועד ההשתלה ביקשתי לדחות אותה בשבוע, כי לירן היתה אמורה ללדת. הרופאים אמרו שאין בעיה".

רופאו של ליאור, ד"ר ישי עופרן, מנהל אשפוז המטולוגי ברמב"ם, בישר לו שההשתלה נדחתה. ליאור הציע שאם כבר דוחים, יעשה שוב בדיקת מח עצם.

"הרופא אמר שאין סיכוי שיהיה שינוי בכמות התאים, הרי לא קיבלתי שום טיפול בזמן הזה, אבל שאם אני מתעקש, אפשר לעשות. עשיתי את הבדיקה, ולהפתעתנו ראינו שהיתה ירידה בתאים הסרטניים. הוא אמר שזה לא משנה את הצורך בהשתלה.

"הלכתי לרופאים אחרים, לחוות דעת שנייה ושלישית, וכולם אמרו לי שכדאי לעשות עוד בדיקה לפני ההשתלה".

בינתיים, אשתו של אריה ילדה את בתם, אביטל. קצת אחרי הלידה החל אריה לעבור סדרה של בדיקות דם.

אריה איזנמן מחבק את רס"ן ליאור (בגבו למצלמה). "לאורך כל הדרך אמרו לנו שהשתלה זה מסוכן"

שבועיים לפני ההשתלה שוב ביקש ליאור לעבור בדיקת מח עצם. "היתה לי דילמה קשה, כי מצד אחד יש תוצאות בדיקה שאומרות שיש ירידה בתאים הסרטניים, שאני לא חייב השתלה, ומצד שני, הרופא אמר שדחייה נוספת של ההשתלה היא סיכון גדול, ואחר כך אולי יהיה מאוחר מדי. 

"החלטנו בכל מקרה לעשות שוב את בדיקת מח העצם, וגם הפעם התוצאות הראו על ירידה בתאים הסרטניים. הכמות היתה כמעט זהה לזו בבדיקה הקודמת, כי לא עבר מאז יותר מחודש. הרופא שלי אמר שהוא שמח שטעה. הוא שלח את התוצאות לעמיתים שלו בעולם, והתברר שזו תופעה מוכרת יותר אצל חולי סרטן כרוניים ולא עם AML, אבל כשהוא ראה שיש עוד אנשים כמוני, גם אם כמה מאות בודדות, הוא אישר לי לא לעשות את ההשתלה".

אריה: "כשהודיעו לי שהתהליך הופסק, שמחתי. אמרתי לעצמי, כנראה החולה לא זקוק לתרומה שלי, וזה טוב". 

•   •   •

במקום השתלת מח עצם נקבע לליאור מעקב רפואי חודשי, ומאוחר יותר - אחת לשלושה חודשים. "אני ורותם בחרנו להמשיך לחיות את חיינו כרגיל, עם הידיעה שבגוף מקננים תאים סרטניים שיכולים להתעורר ולהשפיע, ולכן צריך להיות זהירים", הוא אומר.

"החלטנו להתחתן בתוך שבועיים, לא לבזבז זמן. הרי כל בדיקת מח עצם יכולה לשנות את המצב, ואני עשיתי כאלו פעם בחודש, אז לא היה לנו הרבה זמן לתכנונים". 

הם נישאו ביער חדרה לפני שלוש שנים, עם תחילתו של מבצע צוק איתן. "החלום שלי היה שניצן עין הבר, נגן הסקסופון, ינגן בחתונה שלי", ליאור צוחק, "תמיד אהבתי אותו, והוא במקור מחדרה, מקומי. הוא היה אמור להופיע באותו ערב בשלושה מקומות שונים, אבל ההופעות נדחו בגלל המצב, והוא הצליח להגיע. כשהוא ראה אותי, הוא אמר שציפה לראות חולה סרטן כחוש כזה. אבל אני רק עליתי במשקל בטיפולים. חשבו שאני סופח נוזלים, לא נראיתי חולה בכלל". 

אי אפשר שלא לחייך איתם מהבדיחות השחורות, מהצחוק המתגלגל של רותם, שאומרת ש"אני הצקתי לו על חתונה, ואז הוא קיבל סרטן". ליאור מביט בה באהבה. "הייתי חייב לפצות אותה. עד היום כשאנחנו רבים, תמיד יש לי בראש שזה הבן אדם שבזכותו אני כאן. אני לא מצליח להחזיק איתה ריב, כי היא היתה שם איתי כל הזמן".

"אני חושבת שאני זו שהרוויחה כאן", היא אומרת, "עד היום אני לא מבינה איך הוא התחתן איתי. יש לו המון יתרונות, שמאוד עולים על החסרונות שאין לו.

"ברגע ששמעתי שהוא חולה, התקשרתי מייד למנחה שלי בדוקטורט ואמרתי לו שאני לא באה, ואני לא יודעת מתי אחזור. אמרתי שאם הוא יעבור את זה בלעדיי - ולא היה לי ספק שהוא יעבור את זה - איזו מערכת יחסים יכולה להיות לנו? מה זה שווה, אם לא הייתי איתו ברגעים האלה? היה ברור לי שאני שם, כולי, עושה הכל כדי שהוא יחלים.

"חצי שנה היינו בטיפולים מאסיביים, התעסקנו רק בזה. עזבתי את הלימודים, הוא עזב את העבודה. הרופא אמר 'תעשו מעקב' - ופתאום אומרים לך, סטופ. עכשיו את חיה עם הידיעה שיש לו תאים סרטניים, וצריכה להמשיך את החיים". 

בעקבות דחיית ההשתלה חזרה רותם ללימודי הדוקטורט שלה. ליאור חזר בהדרגה לים, שכל כך חסר לו, ולתפקידו כקצין אמצעי לחימה. "ועדה רפואית אישרה שאני יכול לחזור לשירות כקצין, ואפילו לחזור לעלות על כלי שיט. אישרו לי לעשות הכל, כמו כל אחד אחר". 

•   •   •

הרופאים אמרו להם שהסיכוי שרותם תצליח להרות ללא טיפולי הפריה הוא אפסי, בגלל הטיפולים הקשים של ליאור. "אני הייתי בטוח שלא תהיה בעיה", הוא אומר, "ובאמת, חודש אחרי החתונה היא נכנסה להיריון".

רותם צוחקת. "הרופאים רצו שנעשה בדיקות מי שפיר, לראות שהכל בסדר. אבל היא היתה כזאת מתנה, שאמרנו ששום דבר לא יכול לקרות לה. עבר הרבה זמן מהטיפול האחרון שלו, לא היתה סיבה שיהיה חומר כימי בדם. הרגשנו שכאילו אלוהים אמר לליאור: אתה תחיה. אז עשינו מעקב שגרתי, אבל לא מעבר לזה.

"החלטנו ללדת ברמב"ם, למרות שזה טיפה יותר רחוק, כדי לעשות מעין סגירת מעגל. כשליאור התחיל את הטיפולים היה לי חלום, שבגלל שהוא קיבל במחלקה בלונים של מזל טוב, אני אקבל שם בלונים כאלו אחרי לידה. ובאמת קיבלתי שם בלונים כאלה. וזה אחד הדברים הכי טובים, לחזור למקום שהיה בו חולי - אבל בגלל סיבות טובות". 

באוקטובר 2015 התחיל ליאור ללמוד בטכניון תואר ראשון בהנדסת מכונות. הוא לא תיאר לעצמו שבתוך חודשיים יצטרך לקטוע את הלימודים.

"היה אמור להיות לי בוחן גדול בחשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי. שכבתי בבית על הספה, זה היה יום שישי, והתכוננתי למבחן. פתאום הטלפון צלצל. זה היה מרמב"ם. הרופא שלי אמר: 'הגיעו תוצאות הבדיקה, יש עלייה בתאים הסרטניים'.

"רותם שמעה אותי מדבר בטלפון ושאלה מייד: 'מי זה היה? מה הוא אמר?' אמרתי לה: 'פחות טוב'.

"היא סגרה את הדלת מייד. לקחה את זה קשה, ואני ניסיתי להרגיע אותה. אמרתי לה שאם זה לא טוב, ואם צריך, נעשה השתלה. יש לנו מזל שיש תורם.

"אחרי כמה ימים עשיתי עוד בדיקה. התוצאות היו אפילו גרועות יותר מהתוצאה האחרונה. הרופא אמר שזהו, צריך לעשות השתלה. אין עוד סימני שאלה.

"הודעתי מייד לטכניון על הפסקת לימודים. הודעתי להורים שלי שזה חזר, שאני צריך לעשות השתלה. החלטנו לנסות להיכנס שוב להיריון, לפני ההשתלה. למזלנו זה הלך מהר מאוד".

ליאור החל שוב טיפולי כימותרפיה בבית החולים רמב"ם בחיפה. "היו שבועיים של טיפולים מאוד אינטנסיביים כדי להרוג את מח העצם הפגום שלי. שוב לחזור לבידוד, לאוכל של בית החולים, לתופעות הלוואי. אלו היו שבועיים מגעילים, עם הקאות והרגשה גופנית ירודה, הכל כדי להכין את הגוף להשתלה.

"באחד הימים האלה ממש קרסתי. החום שלי עלה, וזה שבר אותי. פחדתי שזאת ההתחלה של הסוף שלי. שאולי יש לי וירוס, שאין לי כרגע מערכת חיסונית. התחלתי להתפרע שם, דפקתי על הארונית, העפתי חפצים. אמא שלי היתה איתי, ניסתה להרגיע אותי, ואני כעסתי על עצמי שאיבדתי שליטה ושאני לא מצליח להירגע.

"חבל ההצלה שלי היה רותם, שהיתה כבר בהיריון עם לביא. צלצלתי אליה ואמרתי לה: 'רותם, יש לי חום ואני מאבד שליטה'. היא הרגיעה אותי. אמרה שזה היה צפוי, שיבדקו אותי ושהכל יהיה בסדר". 

•   •   •

ב־29 בפברואר 2016 התבצעה ההשתלה. "זה לקח יומיים", אומר ליאור, "אני איש גדול גוף, ואריה יותר קטן בממדים, לכן הייתי צריך לקבל כמות גדולה של דם.

"שכבתי בבית חולים שבועיים קשים. הייתי חצי בן אדם. הרופאים בדקו אותי וראו שמח העצם החדש נקלט. כשחזרתי הביתה, חשבתי שאהיה מייד פופאי. שיכניסו לי לגוף את התרד ואני אהיה חזק. אבל זה לא עובד ככה.

"לא אשכח את המפגש המחודש שלי עם נעמי. היא היתה אז בת עשרה חודשים. הסתכלה עלי בהפתעה, לא הבינה מי זה החייזר הזה שנכנס הביתה בלי שיער, בלי גבות, בלי ריסים, הכל נשר בגלל הכימותרפיה. אני נכנס הביתה, והבת שלי לא מזהה אותי. את אבא שלה. זה היה רגע קשה".

ד"ר ברכה זיסר

רותם עזבה שוב את לימודי הדוקטורט והקדישה את כל זמנה לטיפול בליאור ובנעמי. "אלה היו חודשים מאוד מורכבים ומאתגרים", היא מספרת, "התחתנתי עם לוחם שייטת שעושה הכל, ופתאום מצאתי את עצמי לבד. פחות אשתו, ויותר מטפלת בו. מבשלת, מנקה אחריו, דואגת לו להכל. אפילו את העגבניות הייתי מקלפת לו, שיהיה לו יותר קל לאכול.

"והייתי עם תינוקת קטנה והיריון, והייתי צריכה להכין שלוש ארוחות ביום ולדאוג שהוא יאכל. הוא לא היה יכול לעשות כמעט כלום, בטח לא לצאת מהבית. רוב הזמן היה רובץ במחשב ומול הטלוויזיה. 

"היה לי קשה, פיזית ורגשית, אבל עשיתי הכל באהבה. אמא שלי, תמר, ממש הצילה אותי. היא היתה איתי ימים ולילות ועזרה לנו בכל".

ליאור: "הייתי תקוע בבית חודשים ארוכים. זה לא היה קל לרותם, גם עבורי זה היה מאוד מאתגר ומורכב. לא אשכח את היציאה הראשונה שלי מהבית עם רותם, ארבעה חודשים אחרי ההשתלה. נסענו לבית קפה בחיפה. ביקשתי שיפתחו את הקולה מולי, בגלל הסטריליות.

"באחד הימים יצאנו לאכול פיצה בתל אביב. אני חושב שטרפתי שם מגש וחצי של פיצה, זה היה כל כך טעים! גם שם שיגענו אותם. ביקשנו לאכול את זה מייד כשזה יוצא מהתנור, שלא יחתכו לנו את זה. נו, אני, המסורטן הזה, בטח אנשים כבר השתגעו לשמוע את הבקשות המוזרות שלי". 

לביא נולד לפני שנה. ליאור היה נוכח בלידה, "זאת היתה הבטחה שלי לרותם, שאהיה נוכח בלידה שלו. כשהוא יצא, הרגשתי מאושר. החזקתי אותו על הידיים. אבל היה לי פטור מהחלפת חיתולים (צוחק), הגוף שלי עוד לא היה מספיק חזק ופחדנו מזיהומים".

•   •   •

הבדיקות התקופתיות שהוא עושה מראות שהוא בריא. "אני משתדל להיות עם הילדים כמה שרק אפשר. לוקח אותם בכל בוקר לגן, הולך איתם לים. אני עושה הליכות ורץ חמישה קילומטרים עם רותם. מדי פעם אני קופץ לבקר את החברים ביחידה. לפני כמה שבועות הלכתי לעזור להם בניסוי שאי אפשר לפרט עליו".

עכשיו הוא בתקופת מבחנים, לאחר שסיים את השנה הראשונה בלימודי תואר ראשון בהנדסת מכונות. בסתיו יחזור ללימודים, ובעוד שלוש שנים, כשיסיים, הוא מקווה לחזור לשייטת. רותם הגישה לאחרונה את עבודת הדוקטורט שלה בנוירוביולוגיה. בעוד כמה שבועות הם יעברו מבית הוריו של ליאור בחדרה לדירה חדשה שרכשו בחיפה. 

"יש הרבה שמחה בבית שלנו", הוא מחייך, "אני אופטימי. הפנים שלנו קדימה, עם הרבה אושר ובריאות". רותם מתבוננת באיש שלה ואומרת, "יש שמחה, ויש גם זהירות. אנחנו יודעים שהסרטן יכול לחזור, אבל אנחנו חיים, וזה הכי חשוב".

850 אלף תורמים פוטנציאליים

המאגר הלאומי לתורמי מח עצם של עמותת "עזר מציון", בניהול ד"ר ברכה זיסר, כולל כ־850 אלף תורמים פוטנציאליים ופעילותו ממומנת מתרומות. בזכות המאגר נערכו עד כה 2,491 השתלות מח עצם מצילות חיים במרכזים רפואיים בישראל ובעולם. המאגר, שהוקם לפני כ־20 שנה על ידי ד"ר זיסר ובעלה מוטי זיסר ז"ל, נחשב למאגר היהודי הגדול ביותר בעולם.

ב־2005 הצטרף צה"ל לפעילות המאגר, וכל חייל שמתגייס יכול להצטרף למאגר התורמים הפוטנציאליים של "עזר מציון" כחלק אינטגרלי משרשרת החיול בבקו"ם. עד כה הצטרפו למאגר כ־440 אלף חיילים, שבזכותם בוצעו 1,330 השתלות מצילות חיים. עלות הבדיקות של דגימות החיילים - 10 מיליון שקלים בשנה.

erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו