אברהם הרצליך. "פה זה החיבור עם הבריאה, לא רק עם העיזים"

איש האדמה

הוא גדל בברוקלין והעביר את נעוריו במרוצי מכוניות, אבל היום אברהם הרצליך (77) מהיישוב תפוח הוא אחד מרועי הצאן היהודים האחרונים בארץ • "הייתי רוצה להעביר מסר למשרד החינוך, שיכניס ללימודים כמה שעות שבועיות של רעיית צאן כדי שילדי ישראל יתחברו לאדמה"

את כל הדרך עד היישוב תפוח שבשומרון עשיתי - בשעת בוקר מוקדמת מהרגיל - בידיעה שאני הולכת לרעות צאן עם אחד מאחרוני רועי הצאן היהודים. אברהם הרצליך (77), רועה הצאן שמכר את הפרארי שלו והזיז את עצמו מהתפוח הגדול שבניו יורק לצומת תפוח שבשומרון, כבר המתין עם מאות העיזים שלו, שפעו מכל עבר בדיר. 

הרצליך, איש מזוקן שכיפה לבנה סרוגה גדולה לראשו, מחכה לי כשהוא ישוב בתוך טרקטורון מיול קוואסקי, לצידו כלב גזעי ומאחוריו מתנופף דגל ישראל. בחולצה צבאית ירוקה ומשקפי שמש, הוא מדבר בעגה המפגישה בין ניו יורק לתימן - מבטא אמריקני מתגלגל עם טביעת גרוניות של חי"ת ועי"ן, שבתוספת שם המשפחה הרצליך מעוררת סימני שאלה. 

הרצליך, איש מרשים עם פנים צרובות חמה, מספר לי שהוא נולד בארה"ב לפני 77 שנים. הוא גר בתפוח עם אשתו אביבה, שאיתה הביא לעולם 11 ילדים. כיום יש להם יותר מ־70 נכדים ("לא ספרתי בדיוק. הבן שלי אמר לי ואני מאמין לו. הוא וכל אחד מילדיי ומנכדיי מקור שמחה גדול בחיי").

"גרתי בברוקלין, בשכונה שקטה של יהודים חילונים", הוא משחזר את ילדותו, "קריאת תורה למדתי לפני בר־מצווה, אבל לא הבנתי את משמעות המילים. יש לי אח מבוגר ממני ומנותק כמעט לגמרי מהיהדות. הוא גר בלאס וגאס, הוא בפנסיה. הוא אדם עשיר ומוצלח מאוד במקום שלו, אבל הוא מעולם לא מצא את הזמן להגיע לישראל. לדעתי, אשתו מתנגדת לכך. זו גם תופעה של המערב, שהאישה שולטת על הגבר". 

הרבה לא יאהבו את האמירה שלך על הנשים. 

"תראי, אני שמח שיכולתי לתת לילדים שלי משהו אחר, ואני מנסה להנחיל את זה גם לנכדיי. ויש לי בנות מאוד מוצלחות. הן חלבו עיזים פה בדיר, כאשר במקביל הצטיינו בלימודים והצליחו מאוד בבית הספר. שתיים מהן למדו בטכניון בהצלחה, והיום הן אימהות".

הוא מספר שבתחילה סירב לשלוח את בנותיו ללימודים, ועשה זאת בגלל התערבות של רב. "נועה למדה מתמטיקה ושמרת ביולוגיה", הוא אומר, 

"היום הן שכחו ביולוגיה, שכחו מספרים. היום הן סופרות ילדים", הוא צוחק. בת נוספת שלו, רעיה בלוך, מנהלת מתחם הכולל בית קפה וחנות בגדים בתפוח.

•   •   •

קשה להאמין שרועה הצאן שניצב מולי השקיע בנערותו את עיקר זמנו ברכיבה על אופנועים, בפעילות אקסטרים ובמרוצי מכוניות. "בגיל 18 קניתי את הב.מ.וו הראשון שלי", הוא נזכר, "כילד נסעתי בכבישים המטורפים של מנהטן. הטכנולוגיה משכה אותי. ידעתי כל מה שקשור לעולם של המכונאות. התלהבתי ממכוניות מרוץ, מהמהירות, מהנפח של המנועים". 

מאוחר יותר חצה בפרארי את ארה"ב. "פגשתי אנשים עשירים שהציעו לי לבוא לפתוח סוכנות לרכבי פרארי בפלורידה, מבחינתי זה היה חלום שהתגשם. אני עוד זוכר את הנסיעה ההיא. יצאתי עם חבר, נסענו נון־סטופ בכבישים המהירים בפרארי עם 12 צילינדרים, חצינו את כל הדרך מניו יורק לפלורידה במכונית מרוץ, 17 שעות. זה היה חלום עבור ילד בן 18". 

עד אז העלייה לישראל לא היתה חלק מתוכניותיו. אבל בגיל 19 הרגיש שמשהו חסר והחל במסע לחיפוש עצמי. תחילה נסע לאירופה. "היה בי רעב לחוות את העולם, לגלות דברים שימלאו אותי", הוא אומר ומספר שנחת בפריז, ושאחרי שבעה חודשים המשיך לרומא ולברלין, שם לדבריו חווה "יובש רוחני גדול". התפנית הגיעה כשבגיל 21 הכיר בחורה "גויה אבל צנועה", הוא מספר, "היה לה יופי מיוחד, כמו אליזבת טיילור. היא רצתה להתחתן איתי, אבל לי היתה תחושה שאני חייב להיפרד ממנה. עזבתי וחזרתי הביתה, לניו יורק. משם כתבתי לה מכתב שאני יהודי ושאני לא יכול לעשות את זה". 

הוא למד צילום והחל לעבוד בתחום במנהטן, עד שבגיל 22 החליט לעלות לארץ. "הפעם הראשונה שחשבתי על ישראל היתה כשישבתי בבית אבי ז"ל ושמעתי שיר ארץ־ישראלי. זה היה השיר 'שיבולים שיבולים'", הוא אומר ומתחיל לשיר בקצביות ולקפץ כמו ילד, "הוקסמתי, ואז גמלה בי ההחלטה לנסוע לארץ. קניתי כרטיס לאונייה. היה חשוב לי לעשות את הדרך באונייה, להרגיש את הימים".

•   •   •

כשהגיע לנמל חיפה כבר קרא לעצמו בשם החדש שאימץ - אברהם - והיה לו ברור שהיעד שלו הוא ירושלים. הוא החל ללמוד עברית באולפן ולימודי תנ"ך באוניברסיטה העברית. 

בתקופה הזו נחשף לראשונה לעגה התימנית. "זה היה כשהגעתי במקרה לבית כנסת תימני. הצצתי ונפגעתי", הוא אומר בחיוך. בהמלצה של הרב שלמה קורח, אב בית דין בבני ברק, הלך ללמוד בחדר אצל מלמד תימני בראש העין, שאותו הוא מכנה "מורי" עמרני. 

"הגעתי לראש העין כדי ללמוד את השפה ואת התורה, כפי שנשתמר המקור אצל היהודים בתימן. זה היה ממש חשוב לי. יהודי תימן גם התאימו לי עם הפשטות של הבריאה. הייתי בן 23 שרק עלה לארץ, ומצאתי עצמי יושב אצל 'מורי' עמרני בחדר בראש העין, על כיסא עץ נמוך, לומד עם ילדים בני 6, 7 ו־8 את 'התרג'ום והאונקולוס'", הוא אומר בעגה תימנית, "ולא היה מאושר יותר ממני. ושם, לראשונה, פתאום הבנתי דרך הכתובים שאבות אבותינו היו רועי צאן, וזה הקסים אותי". גם לרוב בני המשפחה שפגשתי עדיין יש מבטא תימני.


עם בנו שמואל, נכדו אברהם והעדר. "העיזים האלה הן מכונות לא קלות, אבל אנחנו ממשיכים את תפיסת החיים של אבא"

בזמן שלמד בחדר בראש העין נתקל באחד משיטוטיו ברועה צאן ערבי, ושאל אותו היכן אפשר למצוא רועה צאן יהודי. הלה השיב לו שרועי צאן יהודים נמצאים בצפון, והפנה אותו לכפר זיתים שבבקעת הארבל. הרצליך צעד ברגל במשך שישה ימים לכפר זיתים כדי להגשים את חלומו. 

בכפר זיתים החל לרעות צאן ואף הכיר את רעייתו אביבה, שטיפלה בילדים בבית החולים פוריה. "אפשר לומר שהיתה אהבה ממבט ראשון", הוא אומר, "כשפגשתי בה הייתי מוזר מאוד. התלבשתי מוזר, אבל היא לא נרתעה מזה". 

השניים נישאו בכפר זיתים, ילדו את ילדיהם והקימו משק חקלאי, כאשר אברהם רועה את העדרים ואביבה מגדלת את הילדים ומכינה גבינות ושאר תוצרי בית בריאים וטבעיים. 

לפני 18 שנה, אחרי 30 שנה בכפר זיתים, החליט הרצליך לעבור עם עדריו מהצפון לכפר תפוח, שבו התגוררו משפחת בתו ושניים מבניו. הוא עשה זאת במסע רגלי. "היתה בצורת באותה השנה, אחרת לא הייתי עוזב את הבית לעולם. כפר זיתים היה גן עדן, מקום נפלא עם מעיין. לקחתי 200 עיזים מתוך העדר שהיה לנו ובאתי לתפוח. ברגל. 

"עשרה ימים ישנתי בשטח עם העיזים. אחד הבנים שלי שהיה בחופשה מהשירות ביחידה הקרבית ליווה אותי עם רכב במשך שלושה ימים. דאג לנו לאספקת מים. להעביר עדר על משאית היה יותר זול. כמה שעות בכמה מאות שקלים, וגמרנו. אבל היה חשוב לי להרגיש ברגליים את ארץ ישראל".

את המשק הצפוני הותיר בידי הבן יהודה, שמתגורר עדיין ביישוב. היום מסייעים לו הבנים מדי פעם בעבודתו, אולם עיקר המטלות בשדה נופלות על כתפיו של שמואל הבכור ובנו אברהם. 

•   •   •

פתאום בעיצומה של השיחה, כמו משום מקום, הוא שואל אותי, "את יודעת שטליה שלי נרצחה עם בעלה". הוא אומר ומשחזר את הטרגדיה הגדולה שנחתה על המשפחה לפני 16 שנה, כאשר בתו טליה וחתנו בנימין זאב כהנא, בנו של הרב מאיר כהנא, נרצחו בפיגוע ירי סמוך לעפרה והותירו אחריהם שישה ילדים יתומים. 

"אני זוכר בדיוק איפה עמדתי באותו הבוקר. השעה היתה שש כששמואל התקשר ומסר לי את הבשורה המרה. הייתי בעמנואל עם העדר, בין הצמחייה ועצי האלונים. הרגע קפא כששמואל אמר, 'בנימין נהרג בדרך'. הם היו בביקור אצל אשתו של הרב כהנא וחזרו לתפוח, כאשר ירו לעבר רכבם מתוך מארב. אחרי כמה דקות הוא התקשר שוב ואמר, 'אבא, טליה נרצחה גם'. 

"אני עדיין זוכר את שיחת הטלפון ההיא. הוא לא בכה. לא דיבר ברגש. פשוט מסר הודעה כמו שהיא. אינפורמטיבית. התחושה היא שהכל נופל עליך. העולם נהרס. לא חשבתי מעולם שאשמע דבר כזה. טליה היתה המיוחדת מבין הבנות. ויישמע לך מוזר, אבל, בהשקפת העולם שלי, בחיים בכל מכה יש משהו שבא אחריה. זה עניין של ניסיון ואמונה.

"הבת שלי רעיה, שיש לה הרבה כוחות, גידלה את הילדים שלהם. כשטליה נרצחה, הקטנה שלה היתה בת חודשיים. רעיה, שרק ילדה את בנה הבכור והיתה מניקה אותו, התחילה להניק גם את שלומציון הקטנה של טליה. עד היום שלומציון קוראת לה אמא. היא פשוט לא מכירה אמא אחרת. היום, כ־16 שנה אחרי, אני מדבר איתך ועדיין אני מתרגש. בינתיים, שתי בנותיה התחתנו כבר ברוך השם. אבל אנחנו לא בוכים עכשיו. משתדלים להסתגל למצב ולצבור כוחות למען הילדים".

ואיך ממשיכים הלאה?

"היו הרבה דברים קשים בחיים שלי. אמא שלי נפטרה כשהייתי רק בן 7 וזו היתה מכה מאוד קשה. בגיל הזה ילד מאוד מודע לאמא שלו, והוא גם תלוי בה. אחותי, שהיתה גדולה ממני בתשע שנים, גידלה אותי. יש לנו קשר מיוחד. 

"תראי, אני בן אדם שמח, יש מסביבי משפחה מאוד מיוחדת, יש לי עבודה משמעותית שמשמחת אותי מאוד. עם הצאן אני מרגיש שיש לי קשר ישיר עם האדמה והתחברות גדולה שלאנשים אחרים אין. אנשים גרים בערים, גרים בקומות - איך אפשר להרגיש כך את האדמה כשאת נמצאת בדירה בקומה 20 בבניין? גם הקשר המיוחד עם בעלי החיים זה משהו מיוחד. זו לא טכנולוגיה, זה לא מחשבים. זה ניסיון עם הרבה מאוד קשיים ומנסים יום־יום לעמוד בהם. לפני כחמש שנים, למשל, גנבו לי 400 ראש מהעדר. זו מכה קשה עבורנו.

"הייתי רוצה להעביר מסר למשרד החינוך שיתעורר ויכניס ללימודים כמה שעות שבועיות של רעיית צאן כדי שילדי ישראל יתחברו לאדמה. הם, מהמגדלים שלהם, לא מבינים מהי האדמה ועד כמה היא יקרה".

"אני יודע שאף אחד מילדיי לא ימשיך פה את דרכי עם הצאן. כל אחד מהם, מהבכור שלי שמואל בן ה־48 ועד בן זקוניי יוסף בן ה־33 - אין להם את הסבלנות שיש לי לזה", הוא אומר, ואז מדבר על בן זקוניו ומסביר כי יוסף הוא עורך דין, המתגורר "לצערי" בתל אביב. "יש לו שורשים טובים, רק שהוא התבלבל, האווירה של הדור הזה משפיעה גם על הילדים שלי". 

•   •   •

הרצליך מספר שהוא קם בכל בוקר מוקדם מאוד, "לפני שהאור מפציע. עכשיו הימים ארוכים אבל אני מקפיד לישון מוקדם", ומשלב לאורך היום כולו עבודה ולימוד תורה. 

"יש לנו ספר תורה בבית. זה דבר שהיה נהוג אצל יהודי תימן. בתי כנסת בתוך הבתים. 40 שנה אני עושה כמו התימנים, משתדל להנחיל לילדיי ולנכדיי תורה, בשדה, בדרך, בבית. בעל פה. תמיד בעל פה. גם כשאני לבד או עם הבן שלי שמואל או עם הנכד אברהם, אני לומד בכל יום הלכה".


על הטרקטורון. פעם זה היה פרארי

אבל לא רק על התורה והעבודה הם חיים. גם התזונה הטבעית והבריאה היא חלק מהותי מהעניין, הוא אומר. "כולנו משתדלים לאכול מזון בריא וכמה שיותר טבעי. פעם בשנה החתן שלי מפיק שמן זית שמספיק לכולנו לכל השנה. אחד מהבנים שלי טוחן ומשווק קמח מלא. אשתי מכינה גבינות מחלב העיזים. כל אחד תורם את תרומתו ומחלקים בין כולנו, מה שנשאר - נמכר. בני אדם צורכים כל היום מצרכים מיותרים שהגוף שלנו לא זקוק להם. מספיק להיכנס לסופר ולראות איך המוצרים זועקים אליך מהמדפים והכל מזיק. אנשים חייבים להתעורר ולשמור על עצמם". 

מה עם ג'חנון וקובנה של שבת בבוקר?

"עושים חילבה ופיתות מקמח מלא שאשתו של הבן שלי שמואל מכינה. לא אוכל קמח לבן של המדינה. זה איום ונורא", הוא משיב במבט כמעט מבוהל. 

•   •   •

לאורך כל הראיון יושב לצידו שמואל בכורו, כשבידו מטה רועים מעץ זית, סקפטי, נזהר מלנסח את משנתו. שמואל מתגורר אף הוא בתפוח, אב לעשרה ילדים. הרביעי שבהם, אברהם, הקרוי על שם הסב, הגיע לסייע ברעיית העדר. 

שמואל אומר שהוא בעצמו החל דרכו כרועה צאן, אולם מהר מאוד הבין כי זה לא יביא לו את הפרנסה ופנה לתחום של הובלת תכולת דירות, "המציאות היא אחרת והעיזים האלה הן מכונות לא קלות, יש להן הרבה שיגעונות. 

"אז כן, אני לא בן ממשיך במלוא מובן המילה, אבל אני בהחלט שותף לתפיסת החיים של אבא. בהעברת דירות אני רואה יום־יום לצערי את התוצאות של החיים כיום. הרבה משפחות לא מחזיקות מעמד ומתפרקות, והלב כואב". 

איך זה היה לגדול עם אבא כזה?

"אנחנו, כמו כל אחד, לא קיבלנו את הדברים שאבא הנחיל לנו ודי התנגדנו כי לא פשוט ליישם את מה שאבא מדבר. עם זאת, היינו שותפים בכל. היינו מעורבים בכל העשייה בבית ובמשק בלית ברירה. נכון, כילד זה לא כיף כמו משחקי מחשב - אבל זה בהחלט מכין טוב לחיים". 

הנכד אברהם בן ה־14 מניח תפילין בשדה הפתוח, כשהעיזים מסביב מטפסות על עצי הזית הנמוכים. מאוחר יותר יספר לי איך הוא עוזר לסבו. "לפעמים העדר בורח ורץ לכל כיוון וסבא רץ אחרי העיזים ואני יותר זריז ממנו. כבר למדתי לדעת מתי הן לא מוכנות, ואז לתפוס אותן", הוא אומר ואז מכריז: "העדר צריך אותי", עולה על הטרקטורון של סבו ונוסע הלאה, בשביל התלול. √

nitzi@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...