"הם נרצחו כי הם מייצגים את ישראל"

רגשות מעורבים, אלו הן מילות המפתח לליבה של החברה הדרוזית בישראל בשבוע שאחרי הפיגוע בהר הבית, שבו נרצחו שני שוטרים בני העדה, רס"מ כמיל שנאן (22) מהכפר חורפיש ורס"מ האיל סתאווי (30) מכפר מראר. מצד אחד, אי אפשר לפספס את גאוות היחידה ואת הכבוד הרב שרוחשים בני העדה למדינת ישראל, לדגל ישראל, בוודאי כשהוא מתנפנף לצד דגל העדה, כרוכים זה בזה. גורל משותף. עם זאת, אין להתעלם מהכאב הגדול ומהשאלות העולות בעקבות האירוע הרצחני.

"המדינה חיבקה אותנו בחום בשכול הזה, וזה יפה. 'אחים לנשק' זו לא סתם סיסמה ריקה, זו ברית דמים", אומר מונעם (שם בדוי), קצין בכיר בצה"ל, תושב חורפיש, שממהר לשאול: "אבל מה עם החיים? אני רוצה ליהנות מהברית הזו כל עוד אני בחיים, כך גם ילדיי ונכדיי. הזדהות העיריות האחרות, שהניפו את דגלנו - זה מחמם את הלב, אבל בחברה הדרוזית עלה השבוע שיח חדש, על מקומנו במדינה הזו. האם אנחנו משמשים רק חיץ בין היהודים למוסלמים?

"תמיד שולחים אותנו לנקודות החיכוך הקשות ביותר ואנחנו סופגים את רוב האש. ההנחה כאן, שבגלל שאנחנו מבינים את התרבות הערבית ודוברים את השפה, אנחנו אלה שמתאימים למשימות האלה, אבל את הידע המוקדם שיש לנו לא צריך כדי להכניס מתפללים להר הבית. התחושה היא שבישראל של 2017, אנחנו, הדרוזים, נשארנו הרבה מאחור, והמקום היחיד שבו אנחנו מרגישים שוויוניות זה בצבא".

"כל אחד עם הגורל שלו". מאג'דה שנאן אוחזת בתמונת בנה כמיל, לצד בנותיה // צילום: גדעון מרקוביץ

ובכפרו של מונעם ביקרנו השבוע. כשעתיים נסיעה ממרכז הארץ, בגליל העליון הירוק, למרגלות הר אדיר, מתגוררים כ־6,000 בני העדה, לצד המיעוט המקומי, כ־300 נוצרים ועוד כ־30 מוסלמים. "דו־קיום מדהים", מעיד בפנינו ראש המועצה, מופיד מרעי, "אנחנו הולכים לכנסיות ולמסגדים כדי לאחל אחד לשני חג שמח, וזה לא מובן מאליו".

אך מול האחדות הזו, ניצב כנקודה שחורה על צלע ההר התלול בעל המראה הפסטורלי, בית העלמין של הכפר. שם ניצבת גם אנדרטת הנופלים, שוטרים וחיילים בני המקום. לא רחוק משם, ממערב לכפר, נמתח לו גשר על שמו של סגן מפקד אוגדת עזה, אל"מ נביה מרעי (אחיו של ראש המועצה מופיד), שנפל לפני 21 שנה במהלך קרב ברצועת עזה. השכול מסתתר בין הנופים היפים, משתלב בהם.

"אין בנו כעס"

לאחר הליכה קצרה בין סמטאות הכפר ובתי האבן, אנחנו מגיעים לבית האבלים של משפחת שנאן, שם מודגשת בפנינו המסורת הדרוזית, המאמינה בגלגול נשמות ולכן אין הם יושבים שבעה על המת. הנשים ישובות על כיסאות פלסטיק, בין עצי הזית והרימונים, והגברים מכונסים בבית העם הסמוך. הכל מוכנים לקראת ביקורו של הנשיא רובי ריבלין, וקשה להתעלם מהתכונה האינטנסיבית של כחולי המדים בכפר.

מאז הרצח, המונים מגיעים לנחם, גם מי שאינם מכירים את המשפחה: משפחה מעומר, תושבים מהצפון ואפילו תושב העיר אום אל־פחם, שממנה יצאו רוצחיו של כמיל - "באתי כי אני מאמין גדול בשלום", אמר. כך גם בני המשפחה האבלה, שעל קיר ביתה אפשר למצוא ברכה ממוסגרת של הנשיא לשעבר, שמעון פרס ז"ל. היא מוקדשת לאבי המשפחה, שכיב, לשעבר חבר כנסת מטעם העבודה. מתחתיה, על שולחן, מונח עיתון ובו תמונתו של כמיל, יושב ומחייך לא רחוק מזירת הרצח, כשלצידו ילד פלשתיני משחק בכדור.

שילם את המחיר היקר מכל. שכיב שנאן // צילום: גדעון מרקוביץ

כמיל, שהתגייס למשטרה לפני שבעה חודשים בסך הכל, היה אמור להתארס בעוד חודשיים לבחירת ליבו וסאן, סטודנטית בת 24 מדליית אל־כרמל. "כמיל ראה תמונה שלה בפייסבוק והתאהב", מספרת אחת מאחיותיו, "זו היתה אהבה גדולה. היה ברור שהם יתחתנו ויהיו להם הרבה ילדים". אבל וסאן הכואבת נאלצה לחזור לפייסבוק ולכתוב השבוע: "תמיד הבטחת לי שלא תעזוב אותי לבד בעולם המחריד הזה. לב טהור שלי..."

וסאן משחזרת את המפגש האחרון עם כמיל: "היה לנו כל כך טוב ביחד. זה מה שעניין אותנו, הביחד, לא מסיבת האירוסים. ביום רביעי (48 שעות לפני הרצח; נ"י) היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. הוא ישב אצלי בבית וליטף לי את הפנים. תמיד היה מנשק לי את היד, ואני אחריו. לפני שנפרדנו בפעם האחרונה, הוא התעקש להיות זה שמנשק לי את היד אחרון. באחת הפעמים הוא שאל אותי, 'מה תעשי אם אמות?' הייתי היסטרית. הוא מייד התחרט ששאל אותי.

"כשקיבלתי את הבשורה, לא הבנתי איך זה קרה - הרי הוא אמר לי כל הזמן: 'אני לא אעזוב אותך לעולם'. התפללתי, קיוויתי שהוא רק פצוע. שהוא ישמע את קולי ויתאושש. לא רציתי להאמין. אחר כך, בהלוויה, ראיתי אותו בארון הפתוח. פניו היו חלקות, יפות. הוא נראה רגיל כל כך. התחננתי אליו שיקום. בכיתי. הוא לא קם, ורק אז האמנתי שהוא באמת מת".

כשרואים את כאבה של וסאן, קשה לעצור את הדמעות. והיא ממשיכה: "קשה בלעדיו. אף אחד לא אהב אותי כמו שהוא אהב. הוא קיבל אותי כמו שאני. הוא שינה לי את החיים. הוא גרם לי לאהוב את עצמי. הרוגע שלו, טוב הלב שלו, האכפתיות שלו - בזכותו הפכתי לאדם אחר. הוא לימד אותי מה זו אהבה. הוא האדם הראשון שקראתי לו 'חיים שלי'. ועכשיו הוא איננו ואני כל הזמן עם המשפחה שלו - אחרת אני אשתגע. כמיל היה מושלם, ואמרתי לו: 'בשירות, גם אם דרוזי יתקרב אליך, והוא חשוד - תירה בו, העיקר שלא אאבד אותך. אבוא אליך לכלא ואגור איתך שם'. עכשיו קשה לי להתנחם".

את מאמינה שתמצאי את הגלגול הבא של כמיל בעתיד?

"הוא מת עכשיו וגם נולד, ואני סקרנית לדעת איזה תינוק קיבל את הנשמה היפה והטובה שלו. אני בטוחה שהוא חושב עלי ממש עכשיו. אני מרגישה את זה".

"שינה את חיי". כמיל שנאן וזוגתו וסאן

בעוד חודש כמיל היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה־23, מספרות נשות המשפחה. בסלון ביתן, הן יושבות זו לצד זו. האם מאג'דה והאחיות ראיה ורים. "בשבת שלפני, הרגשתי משהו לא טוב בלב", אומרת האם בכאב, "השעה היתה 12 בצהריים, הוא ישב פה, על הספה הזו, וחיבקתי אותו, שיחקתי לו בשיער. היה לי משהו חמוץ בנשמה. נישקתי אותו על הצוואר עשר פעמים. הוא חיבק אותי וצחקנו. אחר כך גיהצתי לו את המדים. הוא היה כל כך גאה בהם. ואז הגיעה ארוסתו עם הוריה. עשינו לכבודם על האש ואיחלנו להם חיים ארוכים... מי תיאר את מה שיקרה אחרי זה".

כמיל, כמו עם וסאן, העלה בפני אמו את האפשרות הנוראה מכל. "בשבועות האחרונים הוא שאל אותי, 'אמא, מה תעשי אם אמות?'" היא נזכרת, "צרחתי עליו, 'תפסיק, לא צוחקים על זה עם אמא'. הוא חייך ואמר: 'כולה כדור אחד', והוסיף: 'תיקלי על אללה', זה אומר 'תסמכי על אללה'".

"הוא בטוח הרגיש משהו", אומרות האחיות, "שום דבר לא קורה סתם. גם כשהשוטר הדרוזי מהכפר הסמוך ביקש ממנו להחליף אותו לשתי דקות, כי הוא היה צריך לשירותים, זה לא במקרה. זה היה הגורל של כמיל". הן גם מבקשות מאותו שוטר שכמיל החליף, לא להרגיש אשם: "הכל מלמעלה. הכל מאלוהים. כל אחד עם גורלו, ואין בנו כל כעס".

בשלב זה מאג'דה מנשקת את תמונת בנה, ובנותיה ממהרות לעטוף אותה. אחת מהן, רים, מספרת ש"לפני שבוע היה רצח בבית ג'אן. אבא כתב בפייסבוק על שלום ואחווה ודי לשפיכות הדמים. מי היה מאמין שאחרי יומיים יעלו את הפוסט עם הצילום של אחינו". האב שכיב מוסיף: "חונכתי להיות ישראלי ואני גאה על כך. אבל מה לעשות שבאזור שבו נולדנו ובחרנו לחיות, הוא אזור שעלינו לשלם עליו את המחיר היקר מכל - הנשמה של הבן שלך".

רגע לפני שאנחנו נפרדים לשלום מחורפיש, בדרכנו למראר, מבקשות ראיה ורים למסור תנחומים למשפחת סתאווי: "הם היו חברים טובים מהאוגדה. כמו אחים. שלא יידעו עוד צער. שאשתו תהיה חזקה, כדי שהבן שלו יחיה חיים נפלאים ויגדל לדעת שהיה לו אבא גיבור".

מחוץ לבית משפחת שנאן אנחנו נתקלים בכמה נערים שאומרים לנו: "אנחנו הולכים להכי קרבי שיש. הרצח הזה לא ישבור אותנו".

"זה רצון האל"

על התפר שבין הגליל העליון לגליל התחתון יושב כפר מראר. גדול יותר מחורפיש ומתגוררים בו 22 אלף תושבים. רובם דרוזים, לצד מיעוט נוצרי ומוסלמי. בין צעירי היישוב קיימת מתיחות מתמשכת על רקע התגייסות הצעירים הדרוזים לצה"ל. היא הורגשה גם אחרי הלווייתו של האיל סתאווי, כשרימון יד הושלך לעבר מסגד בכפר.

אנו נכנסים לשכונת מנסורה, מקבלים עדכון מנערים כי ריבלין כבר ביקר את המשפחה, ובעל אחת החנויות יוצא במיוחד להגיד לנו: "הרוצחים לא התכוונו לירות בשוטרים רק בגלל שהם דרוזים, אלא בגלל שהם שוטרים על מדים שמייצגים את מדינת ישראל". הוא מרכין ראש ואיתו, בבית העם, ראש המועצה זיאד דגש, שאירח, יחד עם משפחת הנרצח, את הנשיא ואת ח"כ צחי הנגבי. "זהו יום שחור", אומר דגש, "אבל זה רצון האל ונקבל את הגזרה בקומה זקופה". עפיף, אביו של האיל, הסתפק במשפט קצר: "הכאב הוא גדול. הלוואי שבני יהיה החלל האחרון".

בקומה הראשונה יושבות הנשים, וביניהן אמו של האיל, הדיה, שלא מפסיקה לקונן וקוראת בשמו של בנה. לצידה האלמנה ארין. היא יושבת ופניה חתומות. חברותיה מעידות: "היא בהלם, ועדיין לא מעכלת את גודל הטרגדיה". לפני פחות מחודש היא ילדה את בנם הבכור, שזכה לשם המעניין ראמוס, על שם כוכב הכדורגל הספרדי של ריאל מדריד (סרחיו ראמוס), שהאיל העריץ. "ראמוס הקטן לא הספיק להכיר את אביו", מספרת ארין למנחמות, "וגם לא יכירו לעולם. זה כואב בנשמה. האיל בכלל לא היה אמור להיות שם. חבר ביקש עזרה והוא מייד הסכים להחליפו".

להאיל סתאווי וארין נולד בן בכור לפני פחות מחודש. הוא זכה לשם המעניין ראמוס, על שם כדורגלן ריאל מדריד

בשלב זה, הגברים במשפחה המסורתית הביעו את התנגדותם להמשך הראיון של נשות המשפחה, אולם חבר ילדות של האיל הספיק לומר לנו: "הרבה אושר ואהבה היו למשפחה הזו, ועכשיו ארין מרוסקת. כל הסביבה פה כדי לעזור לה. נדאג לה ולתינוק. כשיגדל נספר לו איזה אמיץ אבא היה כשהגן על הארץ הזאת".

גם למראר הגיעו לא מעט מנחמים, שכלל לא מכירים את המשפחה, וביקשו להביע הזדהות. אחת מהם, ירושלמית בשם אורית, אמרה: "אני פה כי הם חלק מאיתנו. באנו לנחם ולחזק את המשפחה ששלחה את הילד הגיבור שלה להגן על המולדת".

"נס גדול"

לאחר הניחומים במראר יצאנו לזרזיר, לביתו של נאסר הייב (22), שנפצע בפיגוע ומתאושש כעת בין קרוביו. משפחת הייב מודה לאל על חייו של בנה, אחרי שהאב פאיז שכל שני בני דודים באסון המסוקים לפני 20 שנה. "נס גדול היה לבן שלנו", אמר פאיז, "אנחנו לא רוצים לחשוב איך זה היה עלול להסתיים אם הכדור שנורה לעברו לא היה נעצר בברזל של מכשיר הקשר שהיה מונח על חזהו. קיבלנו אותו במתנה". עוד אמר פאיז: "אני מנסה לעודד את נאסר. מאז האירוע הוא לא מרבה לדבר. הוא רק אמר שהמחבלים יצאו עם נשק מהמסגד. מי חולם שמחבלים ייצאו מבית תפילה?"

עם נאסר עצמו אי אפשר לדבר. הוא מסתגר. גם למשפחות של חבריו בחורפיש ומראר, לניחום אבלים, הוא לא הצטרף. "אני רוצה שבני ירגיש טוב", אומר פאיז, "שיחזור אליו החיוך, חוש ההומור, שיפסיק להיות לבד. אחרי זה ההחלטה תהיה שלו, אם לחזור ומתי. אני מקווה שיחזור לצבא. אין מה לעשות, אי אפשר שרק היהודים ישמרו על המדינה. איפה אנחנו נהיה, נישן בבית? המדינה הזו היא של כולנו".

גם את בניו האחרים פאיז מחזק: "הם משרתים בחטיבות שמשון וכפיר - זה החינוך שלי. לקרבי. אני לא רוצה שהבן שלי ישרת כג'ובניק. אני מנחיל להם ערכים של אהבת אדם ואהבת המדינה. יש לנו מדינה מצוינת, שטובה אלינו. לא מבין את האנשים שמתלוננים עליה אבל ממשיכים לגור בה. אפילו בקוראן בני ישראל מוזכרים לטובה".