"כמו חוט נישא אל על שאין בקצהו שום עפיפון", כותב בועז יזרעאלי באחד הסיפורים הקצרים בקובץ "ברכת התנינים", ואפשר להתחיל בציטוט הזה כדי לנסות ולתאר את יופייה יוצא הדופן של כתיבתו. החיים לא נפרשים כאן לכדי מניפות צבעוניות ולא פותחים צוהר לעולם פנימי עתיר פרטים. אלה לא סיפורים קצרים שמקפלים בתוכם "רומנים בזעיר אנפין", כמו שאוהבים לשבח סיפורים קצרים (שבח מוזר, כאילו הז'אנר הזה, בשיאו, הוא הבטחה לז'אנר אחר).
זהו קובץ הסיפורים החמישי של יזרעאלי, יליד 1960, וכמו אחרים מבני דורו, שהמפורסמים שבהם אורלי קסטל־בלום ואתגר קרת, הוא מתנער ממטענים ספרותיים עודפים ("עפיפונים"). הסיפורים שלו מנפים מתוכם ככל האפשר דימויים, תיאורים, הקשרים היסטוריים ופסיכולוגיים שנותנים לסיפור "נפח" ו"צבע" ושאר חומרי מציאות שרומנים בדרך כלל עשירים בהם. אבל בשונה מסופרים אחרים בני דורו, לשונו של יזרעאלי תקנית, מלוטשת ומהודקת (ללא סלנג, ללא "פטפוט"), אוחזת במילים בבטחה כמו "גברית", וכתיבתו אינה מנסה לפצות על היעדר הנפח בתעלולים מבניים (פואנטות, שורות פאנץ' וכד').
סיפוריו כאילו חותרים לגלף שבריר של רגע או תובנה ולדקק אותם - לעשות אותם דקים ומדויקים כמו ראש של סיכה. במקום לעבות את השבריר הזה ולהלביש עליו עלילות והסברים (מה הביא את הגיבור למצבו? מה היה בילדותו?), הוא מנסה לדובב אותו מתוכו, מתוך ההווה הטהור שלו, להפוך אותו לחוט זקוף של משמעות, או ליתר דיוק למחט קטנה, שלא מחזיקה בקצה שלה דבר (בטח שלא עפיפון). הוא מעמיד אותה כפי שהיא, עירומה ודוקרנית.
כמו הכתיבה שלו, גם גיבוריו של יזרעאלי הודפים את החוץ. כמעט כולם גברים בודדים, תלושים, שנפלטו מהחיים הנורמטיביים בישראל ומנסים להתביית בשוליהם. הסיפור הראשון בקובץ, שהוא גם בבחינת שער סמלי לכל מה שיבוא אחריו, מספר על אדם שנפלט מדירתו ונעשה הומלס. הוא מוצא ברחוב מיטה מתקפלת וסוחב אותה איתו, על כתפיו. לא ברור לאן מועדות פניו, מה בדיוק הביא אותו למצבו ומה יעלה בגורלו. הסיפור לא מתעניין בזה: הוא מתאר את הדחף הגולמי לבית, למקום שיהיה אפשר להניח בו את המיטה המתקפלת ולנוח.
כעבור שני סיפורים, הגיבור - אפשר שזהו אותו אחד ואפשר שזהו אחר דומה לו, שכן גם הוא נטול שם או עבר ממשי - כבר גר בדירה, אבל הוא חי חיים של הסתגפות קיצונית. הוא מנסה לצמצם את עבודתו עד למינימום האפשרי, כדי להשאיר לעצמו זמן רב ככל האפשר לבטלה ולכתיבת שירים. צמצום רמת החיים לא גורמת לו סבל, להפך: הוא מפיק הנאה גדולה מהורדת רמת החיים. זה מגיע לידי כך שהוא חי על חמש פרוסות עם מרגרינה ליום, מיץ מתרכיז וקפה אחד בערב, ושואף להשיל מעצמו עוד, לזקק את הבטלה ואת הסיגוף: "אני בדרכי לשיכרון עוני חריף".
כריכת הספר (עם עובד)
כמעט בכל הסיפורים הנפילה החוצה מהחיים הנורמטיביים קשורה להתמכרות לסמים, בדרך כלל להרואין. כמה סצנות חריפות במיוחד מתארות את חיי המכורים הבאים לקנות סמים בכספומטים שבפאתי לוד, ואם חסרים כמה שקלים הם מוכנים לעשות כל מה שצריך כדי להשיג את המנה, וגם ניידת משטרה שחונה בדיוק לפני הפתח לא תרתיע אותם. ההתמכרות נתפסת כאן כפשע, כבגידה, אך לא בהכרח מהסיבות הרגילות. הסמים לא פוגעים בבריאות המכור (רק הניסיון להיגמל גורם קריז לאחד הגיבורים), והם לא מדרדרים אותו לחיי פשע. לרבים מהמכורים יש חיים מהוגנים לכאורה: "עבודה, הרואין, קצת טלוויזיה, וזהו, הולכים לישון. ולמחרת - אותו דבר".
ההפרעה של המכור לסדר החברתי כאן היא עמוקה יותר. הוא בוגד באתוס של החיים היצרניים, בתפיסה שצריך כל הזמן לעבוד, להיות עסוק, למהר. חיי המכור הם חיי בטלה, של קימה בצהריים, של "בזבוז זמן". כמה מגיבורי הספר גרים אצל ההורים גם אחרי גיל ארבעים. יש להם מה שמכנים במערכת החינוך "בעיית מוטיבציה". אחד הגיבורים מנסח זאת כך: "החברה המערבית החומרנית אולפה לסלוד מסמים פשוט מפני שהם שמים ללעג את ערך העבודה, כרוכים בעצלות יצרנית ובעיקר צרכנית ולכן נידונים להוקעה. צרכן סמים רציני אין לו עניין רב במוצרי צריכה אחרים, והנה - זה פשעו האמיתי".
פער נוסף בין המכור לחיים הבורגניים קשור בגידול ילדים, שמוצג כניגודה של ההתמכרות. הילדים הם האויב הגדול של החיים הבטלניים - של מי שרוצים להיות בעצמם ילדים לנצח. אחד המכורים, למשל, מגיע למסקנה שיהיה לו זול יותר לגדל ילד מלהמשיך לצרוך הרואין. אלא שאז שוב לא יהיה כוח מניע בחייו (כלומר, להשיג סם). הוא לא יקום בבוקר עם מטרה ברורה לפניו - יהיה לו ילד לגדל.
יזרעאלי מדבר בשני קולות. הוא מציב את סיפוריו בתפאורה של חיים מהוגנים (חדר, מיטה, בית מלון, בריכה) אך מעצב אותם כמין בבואה אפלה של החיים האלה, שיוצאת נגדם דווקא מתוכם, ומתוך היכרות קרובה עם נקודות התורפה שלהם (למשל גידול ילדים). גם לשון הסיפורים מתעתעת, כשהיא נזהרת שלא להידבק בהווי המעורפל שהיא מתארת, ולובשת צורה מסורקת למשעי. המשחק הכפול בין העולמות - העולם הבורגני וזה שחותר תחתיו, פושע ובוגד בו - הוא חלק ממה שמקנה לסיפורים את העוצמה הנדירה שלהם. ¬
ברכת התנינים / בועז יזרעאלי
עם עובד, 284 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו