דור העתיד של הפילהרמונית

אתמול נערך הקונצרט האחרון לעונה בסדרת "הפילהרמונית לילדים" של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בניצוחו של זובין מהטה. הקונצרט מיועד לבני 6 ומעלה, אבל לרגל הקונצרט החגיגי החלטנו אני ועתליה, בת 3 וחצי, לעקם קצת את הכללים. בכל זאת, לא בכל יום מהטה מנצח בעצמו על הסדרה לילדים.

קונצרטים לילדים הם, ובכן, ילדים חורגים לקונצרטים הרגילים "למבוגרים". התזמורות מכירות בחשיבותם, ולא פחות מכך בפוטנציאל הכלכלי שלהם, אבל את הרצינות והשמות הגדולים הן שומרות בדרך כלל לסדרות ה"רציניות". הפעם החליטו בפילהרמונית לשנות גישה. התזמורת באה לקונצרט בהרכב מלא, עם מהטה על הפודיום, ובשיא הרצינות. הקונצרט, בהנחיית רוני פורת, הורכב משש יצירות, חלקן מוכרות ואהובות, וחלקן, כמו קונצ'רטו נשכח לטרומבון מאת פרדיננד דוויד, לא מוכרות גם למאזינים ותיקים. לילדים, בכל אופן, הכל חדש ולא מוכר.

מאות ילדים ומלוויהם המבוגרים (הרבה אימהות, לא מעט סבים וסבתות וקמצוץ אבות) הקדימו להגיע לקונצרט כבר בארבע וחצי, אז הובטח מפגש עם הנגנים בפואייה של היכל התרבות. בפואייה - מקום מנומנם בדרך כלל - שמחה והמולה. הדרדקים הצעירים עליזים במיוחד ורצים לחפש את הנגנים הצעירים, אורחי התזמורת שישמשו סולנים בקונצרט. עתליה, לראשונה בהיכל התרבות, רוצה לעשות סיבוב. האטרקציה הגדולה ביותר בשבילה היא הפסל הענק של ראשו של בן־גוריון בקומה השנייה. היא וכמה ילדים אחרים מתקבצים סביב הפסל דקות ארוכות בפליאה עצומה. "איזה ראש גדול יש לו!" 

עם הכניסה לאולם מתגלה אטרקציה שנייה. אנחנו מתקרבים לבמה להציץ בכלים המרשימים, אבל עתליה מתלהבת מסידור הפרחים (הסטנדרטי לגמרי, צריך לומר) בקדמת הבמה. הקהל הצעיר מתרגש מהאולם הענק, המלא מפה לפה, ומהכלים המרשימים שעל הבמה: הקונטרבסים העצומים, כלי הנשיפה הנוצצים ממתכת וכלי ההקשה הכבדים מאחור.

אחרי שעתליה מתרגלת לכיסאות מתקפלים, חידוש מפליא שבו היא נתקלת לראשונה בחייה, אנחנו מתבוננים בילדים שיושבים לצדנו, לראות אם יש עוד עבריינים שעוד לא חגגו שישה חורפים. מאחורינו יושבת ילדה קטנה באופן חשוד. "בת כמה היא?" אני שואל את אמהּ. "בת 4 וחצי", היא עונה. "שלי בת 3 וחצי", אני אומר."אמיץ מצדך", היא מתבוננת בנו במבט מלא רחמים. "אמיץ מצדם", אני אומר ומצביע על הנגנים שממלאים את הבמה.

מתוך הקונצרט לילדים שהתקיים אתמול // צילומים: יהושע יוסף

התזמורת מנגנת את הפתיחה ל"נישואי פיגרו" של מוצרט. הילדים ברובם משתתקים בפליאה. עתליה, בפה פתוח ועיניים פעורות, נדהמת מהצליל החזק והמבריק של התזמורת. חלק מהילדים (כמו הרבה מבוגרים, יש לומר) מתקשים להתמודד עם הקודים הנוקשים של ישיבה בקונצרט. חלקם מביעים התפעלות בקול, בדיבור נלהב למלוויהם הנבוכים, חלקם רוצים לעמוד, לעזור למהטה בתנועות ניצוח נמרצות. באמת, איך אפשר לשבת בכיסא כששומעים מוזיקה כל כך יפה? חלקם גם צריכים דחוף לשירותים. כל ילד ותגובתו. 

בקונצרט אירחה התזמורת חמישה נגנים צעירים, שרובם ניגנו לראשונה בחייהם עם תזמורת גדולה. החמישה הפגינו מקצועיות גדולה וגם התרגשות רבה מגודל המעמד. מהטה, מענטש כתמיד, נהג בהם, וגם בילדים שבאולם, ברצינות, בתבונה ובכבוד המרבי. בראבו.