קרואסון בעמבה

שלושה סיפורים, שכמובן לא יכולים לספר את סיפור העלייה הצרפתית כולה, עומדים במרכז הסדרה הדוקומנטרית "לה פרומיז" ("המובטחת"). זה אינו מסמך תיעודי שבא לסכם את סיפורה של העלייה כולה - וגם אין לו גם כוונות כאלו - מכיוון שהוא אינו מכביד על הצופה או מעניק עומק פילוסופי לעיסוק בנושא המורכב. 

הבמאית, ענת שוורץ, בחרה להביא שלושה סיפורים מתוך העלייה הגדולה של העשור האחרון: איזבל, שהולכת אחרי בעלה לנתניה כדי להגשים עבורו את החלום הציוני; מרואן־דוד, בן לאב מוסלמי ולאם יהודייה שחולם על ירושלים; ומגישת התוכניות ולרי, שהגיעה לארץ בעקבות בעלה, ננטשה ולמרות זאת בחרה להישאר בישראל.

הבמאית, שהופכת מהר מאוד לנוכחת נפקדת בחיי הגיבורים שלה, מצליחה להוציא רגעים מרגשים, כואבים ומצחיקים מהסיטואציות הלא קלות הכרוכות בהגירה למקום חדש. זוג העולים שנתקל בחלטורה ובנוכלות הישראלית הטיפוסית בנתניה, הנער שנתקל בביורוקרטיה חסרת הלב של הממסד, וולרי, שמתקשה למצוא "משהו ממשי" בעיר תל אביב "שכל תושביה חיים כאילו אין מחר". 

אחד הדברים הבולטים לעין בכל שלושת הפרקים הוא דווקא האהבה של הבמאית הצעירה לצרפת. גיבוריה מדגישים שצרפת היא כבר לא מה שהיתה פעם, אבל בחירת המונולוגים בעריכה הסופית מתארת דווקא את קשיי ההסתגלות לישראל, שהאנשים יוצאים בה לרחוב "לבושים בסמרטוטים", האוכל בה יקר ו"אין מבחר גבינות". זו ראייה שטחית למדי, הפוגעת במרקם המעניין של הסרט, מכיוון שהיא נוגעת־לא־נוגעת בעובדה שצרפת איבדה מזמן את צביונה הרומנטי הקלאסי והפכה יעד מועדף לפיגועי ראווה של דאעש. דווקא הנושא הזה הוא חומר תבערה לא רע לפיתוח בתוך העלילה, לדוגמה האכזבה המרה של אחד מהגיבורים כשהוא מגלה שגם בנתניה אפשר למצוא ערבים מוסלמים: "אבל אני יודע שבאשדוד אין".

הסדרה משקפת ממעוף הציפור את הקושי שחווה העלייה הצרפתית באמצע המזרח התיכון הלוהט, אבל אינה מצליחה לספק עומק או פרספקטיבה רחבה, כזו שהצופה יכול לקחת אותה עימו להמשך. כל זה לא מונע ממנה להפוך למוצר טלוויזיוני ראוי ולאלטרנטיבה מרעננת לשיממון הטלוויזיוני של חודשי הקיץ. 

•  •  •

פרחים בקנה: אורלי וגיא מעניקים פרחים לאבי גבאי, ערוץ 10

אמש שוב התגלתה העדריות התקשורתית במלוא הדרה. נציגת תוכנית הבוקר של ערוץ 10, עדי רובינגר, נשלחה להעניק זר פרחים ליושב ראש מפלגת העבודה, אבי גבאי, מחוץ לביתו בשם "אורלי וגיא". השחיטה הגיעה מהר מאוד, ומילים כמו "אתיקה עיתונאית" חזרו על עצמן במקום הכי בודד שיש ליקום הווירטואלי להציע - הטוויטר. זה מעניין מאוד, כי בדרך כלל תוכניות הבוקר הן המקום הכי קל לביקורת עבור מבקרי הטלוויזיה השונים. בין אייטמים להסרת כתמים, קייטנות חדשות וזמר שקנה לעצמו אייטם בכמה גרושים, הכי קל לצחוק על מגישי התוכניות הללו, שבינם לבין עיתונאות אין דבר. והנה פתאום הכתבת שנשלחה לפתח ביתו של גבאי הפכה לכל מה שרע בתקשורת הישראלית. פתאום תוכניות הבוקר, שזוכות ללעג ולקלס בכל הזדמנות, ספגו ביקורת על כך שהן לא שומרות על כללי המשחק ומביישות את העיתונות. לפתע הן הפכו לכלב השמירה של הדמוקרטיה. כמה קל, כמה נוח. אבל ככה זה כשאתה חלק מהעדר.