סיקור הפריימריז: השידור הציבורי נותר בודד

סיקור הניצחון של אבי גבאי

בערוצים המסחריים לא חשבו אמש שראוי לפרוץ לשידור עם ניצחונו של אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה, באחד המהפכים הדרמטיים של הפוליטיקה הרדומה שלנו בשנים האחרונות. הם השאירו את הערוץ הציבורי בודד במערכה עם הדרמה של אמצע הקיץ. גם כשהדרמה התבררה כמהפכה של ממש, בערוצים המסחריים העדיפו לשדר לנו רקדנים כושלים. אתרי האינטרנט השונים העבירו אף הם בשידור ישיר את הסיפור הפוליטי המעניין, אבל בערוץ 10 העדיפו להישאר עם התוכנית של טל פרידמן, "להיות אבא". ככה זה שאין אמא ואבא שמנווטים את הצוללת, סליחה, את הספינה. ב"תאגיד", כאמור, אורי לוי, האיש שתמיד היה שם, הגיע למטה החוגג של גבאי שבו 50 אנשים בקושי ועם בנו של גבאי, ששטח את חזונו של אביו בשידור חי ודיבר במילים גבוהות על סוציאליזם ועל מהפך. באולפן גאולה אבן ניווטה את פאנל האייטיז של הערוץ, כולל חנן קריסטל באותו כרטיס. נחמן שי ועמר בר־לב התפתלו בכיסאות, אבל היה ברור שמדובר בערב היסטורי עבור מפלגה שהיתה על סף מוות קליני. ההחלטה להעביר בשידור חי השתלמה ל"תאגיד". אולי זה לא יתבטא היום ברייטינג בצורה יוצאת דופן, אבל זהו בדיוק התפקיד של השידור הציבורי. ב"קשת" יתפללו הבוקר שהרייטינג של הרקדנים יישאר עם קידומת 2, ובערוץ 10 מקווים שהפער מהספרות 11 בממיר לא הצטמצם עוד יותר. ולחשוב שאת תשדיר הבחירות הטוב ביותר למסע המופלא שלו קיבל גבאי מאילנה דיין ב"עובדה" ערב לפני שיצא למרוץ.

פוטין־תון

ראיונות פוטין, שני-חמישי, הוט 8, 21:00

מצד אחד, הבמאי האמריקני המעוטר והמזדקן אוליבר סטון. מצד שני, האיש המעניין ביותר בפוליטיקה העולמית, ולדימיר פוטין. יותר מ־20 שעות שיחה, ארבע פרקים בני שעה. על הנייר חומר נפץ. בפועל מעריצה בת טיפשעשרה שמראיינת את הכוכב האהוב עליה. מאז ומתמיד סטון היה הילד הרע של הקולנוע האמריקני, חובב קונסיפרציות שהולידו סרטים מצוינים כמו "וול סטריט", "פלאטון" ו־"JFK", שהם רק חלק מתיק העבודות של הענק הקולנועי. כדוקומנטריסט ספק אם היה מסיים בהצטיינות מגמת קולנוע בתיכון מקומי. לאחר שהתבזה מול פידל קסטרו בעבר, הוא הצליח לקבל תמונה מעניינת יותר מפוטין אבל כזו שלא באמת מאתגרת. כשפוטין מדבר על כך שלא היה שמח להתקלח עם חייל הומוסקסואל ומוסיף שהוא יודע ג'ודו, השניים צוחקים בצוותא. שום אישה לא מופיעה בכל ארבעת השעות של הסדרה, מלבד ירידות חד־צדדיות של הבמאי האמריקני על הילארי קלינטון. סטון לא מעמת את מי שטוענים שהוא־הוא האיש החזק בעולם, דמות מרשימה לכל הדעות, עם האמת. לא מציב לו עובדות לגבי רדיפת ההומוסקסואלים במדינתו, לא חוקר אותו על התערבות רוסיה בבחירות בארה"ב, ובכל המקרים הוא ממהר לאמץ את גרסת המרואיין. אף שנשיא רוסיה מעיר הערות נכונות על ההשתלטות האמריקנית על העולם מאז המלחמה הקרה, ואף שהסרט מעיד יותר מכל על כך שהמלחמה הקרה ממש לא מאחורינו, קשה להשתחרר מהתחושה שסטון קיבל את ההצצה הנדירה הזו בשל היותו המראיין המערבי הנוח ביותר שיכול היה להיכנס לקרמלין.