משפחה בשחקים

סגן רועי וסגן עודד ישבו בטייסת במתח עצום עם כל החניכים, והחזיקו ידיים. זה קרה שנה וחצי אחרי תחילת קורס הטיס שלהם, באחד הרגעים המכריעים שלו.

בכריזה החלו להקריא את שמות החניכים, ולאן הם מיועדים. מי ימשיך במגמת קרב, מי לתובלה, מי למסוקים, מי יוכשר כנווט, ומי מודח מהקורס. 

"אני הייתי בין הראשונים שהקריאו את שמם", אומר רועי. "הכריזו שאני הולך להיות טייס תובלה. הייתי בשוק. קפאתי במקום, לא האמנתי שזה יקרה. הייתי משוכנע שאני הולך להיות טייס קרב.

"לקחתי את זה קשה מאוד. אמרתי לעצמי, או שאני בקרב או שאני בחוץ. לא בתובלה".

אחר כך הגיע תורו של בן הדוד, עודד. הוא נשלח למגמת קרב.

"מצד אחד הייתי מאושר", הוא אומר. "מצד שני זו לא היתה שמחה אמיתית, כי היו שם חברים שלי שנפלו מהקורס, וראיתי שרועי מבואס מאוד. היה קשה לי לראות את זה, לא ידעתי מה להגיד לו. ישבנו מחוץ לטייסת, ולא היה לי משהו חכם להגיד לו".

אנחנו נפגשים שעות אחדות לפני סיום קורס טיס 174 בבסיס חיל האוויר בחצרים. רועי ועודד עדיין בסרבלי טיסה, בעוד רגע ילבשו את מדי ה־א' החגיגיים ויצעדו בטקס הסיום המרגש. אחרי שלוש שנים מפרכות, צלחו את כל המכשולים וזכו להגיע לרגע הנכסף עם עוד 38 חניכים, מתוך כ־240 שהתחילו את הקורס הארוך והקשה ביותר בצה"ל.

רועי (22) כבר נרגע. "הקורס הזה היה דבר עצום בשבילי, אני שמח שנשארתי עד הסוף ומרגיש סיפוק גדול. להיות טייס תובלה זאת גאווה גדולה. וגם הרווחתי את עודד ואת הקשר העמוק שנוצר בינינו במהלך הקורס. אני בטוח שהוא יהיה טייס קרב מצוין". 

עודד (22) מתבונן בו ואומר: "אני כל כך גאה ברוקו (כינוי החיבה שלו לרועי; ע"נ), הוא תותח. אני מאושר שעשינו את הקורס הזה יחד והפכנו לחברי נפש. זה כבר לא רק ארוחות שישי משותפות ושיחות טלפון מדי פעם. עברנו יחד דברים קשים ומרגשים, כיף גדול שיש לי כזה בן דוד".

•   •   •

למתבונן מן הצד קשה למצוא ביניהם קווי דמיון. רועי נמוך יותר, חייכן, רגשן. עודד גבוה, רזה, מופנם, ציני. שניהם מקפידים על צניעות, לא מתהדרים בהישג האישי. ואולי הם מתחילים להרגיש את כובד האחריות.

"אני מודע לתפקיד שלי", אומר עודד, "אני לא מפחד ממנו. אני יודע שבסופו של דבר, יכול להיות שגם אהרוג אנשים. לא באנו לכאן לשחק במטוסים. אני לא מפחד שיקרה לי משהו. תאונות יכולות לקרות בכל חיל".

רועי גדל בחדרה. ילד שני מתוך שלושה. יש לו עוד שני אחים מנישואיו השניים של אביו. את כל ילדותו העביר בבית הספר הדמוקרטי בחדרה. הוא היה פעיל חברתית, הצטיין בספורט, ומגיל צעיר שיחק כדורסל במכבי חדרה בתור רכז ("אני לא גבוה, רק 1.75 מטר"). על קורס טיס לא חשב כלל. 

"אחי הגדול התחיל קורס טיס לפני שש שנים, אבל נפל מהקורס והלך להיות לוחם בפלס"ר גבעתי. גם אני רציתי להיות לוחם, מאוד קיוויתי להתקבל לסיירת מטכ"ל, שלדג או 669.

"קיבלתי זימון לגיבוש של סיירת מטכ"ל, אבל חיל האוויר שלפו אותי משם וזימנו אותי למיונים לקורס טיס. זה קצת נפל עלי, העניין הזה. החברים שלי הרגיעו אותי ואמרו לי שלהיות לוחם בסיירת תמיד אוּכל. ממש לא הייתי סגור על עצמי שטיס זה מה שאני רוצה".

עודד גדל במושב גן יאשיה שבעמק חפר. ילד שני מתוך ארבעה. הוא בלט במקצועות הריאליים, למד במגמות פיזיקה וקולנוע, הצטיין בספורט ושיחק הוקי קרח בקבוצה של צורן.

"בבית הספר מעיין שחר בקיבוץ עין החורש, שבו למדתי, יש דחיפה מאוד גדולה ללכת לקרבי, להגיע הכי רחוק שאפשר. היו לא מעט מורים ורכזים שאמרו לי, 'אתה תהיה טייס'. אחרי שקיבלתי את הזימון לטיס ועברתי את המיונים והלכתי לגיבוש, כבר לא היתה דרך חזרה. ידעתי שאם לא אעבור את הגיבוש, זה ישבור אותי".

אחרי התיכון הלך עודד למכינה קדם־צבאית בתל אביב, ובמהלכה עבר את שבוע הגיבוש. רועי: "אחרי שהוא סיים היה לנו מפגש משפחתי. הדיבור היה שאולי יהיה במשפחה טייס ראשון, וזה עשה לי חשק. חשבתי לעצמי, אולי יהיו שניים.

"סיימתי את הלימודים והתחלתי ללמוד במכינה קדם־צבאית ברמת הגולן. עודד סיפר לי מה עושים בגיבוש לטיס, ואיך הוא עבר את זה. זאת היתה הכנה מנטלית טובה. היתה לי מוטיבציה גבוהה לעבור את הגיבוש. התאמנתי כל הזמן. ידעתי שאם אני עובר, נהיה בקורס יחד. מאוד רציתי את זה".  

עודד: "היה ברור לי שרוקו יעבור את הגיבוש ונהיה יחד בקורס טיס. בזמן הגיבוש שלו ראיתי כל הזמן שהוא לא מחובר בווטסאפ. כשהוא התחבר דיברנו, ומאוד שמחתי בשבילו. וגם בשבילי". 

חצי שנה אחרי עודד, גם רועי עבר את הגיבוש. "דיברתי עם עודד והבנו ששנינו בדרך לקורס טיס, ושאולי יהיו שני טייסים במשפחה. וזה כבר חתיכת אירוע".

•   •   •

הם התגייסו ב־10 ביולי 2014, במהלך מבצע צוק איתן. "לפני יום הגיוס היה לי קשה להירדם בלילה מרוב התרגשות", מספר רועי. "אני ועודד קבענו להיפגש בבקו"ם. אחרי החיול נסענו לחצרים, וממש כשעברנו ליד עמדת הש"ג חווינו את ההקפצה הראשונה".

עודד: "היתה אזעקת צבע אדום, קפצנו מהאוטובוס ונשכבנו על הכביש. בהתחלה בכלל חשבתי שזה תרגיל. אחרי עוד כמה פעמים שעברנו את זה בבסיס, ועם כל הפעילות האווירית של מטוסי הקרב בשמיים, הבנתי שמתנהל פה מבצע אמיתי".

בתחילה נשלחו השניים לגפים שונים. עודד התחיל בקטע האקדמי - לימודי פיזיקה ומתמטיקה - ורועי התחיל בטיסות המיון (צ'קים) במטוסי הסנונית. הם נפגשו רק בשעות הלילה באוהלים, ובעיקר בסופי שבוע.

רועי: "זה היה מלחיץ, ללמוד מייד איך לטוס ולהתחיל לבצע את זה בעצמך. מזל שהיה לי את עודד כדי לשתף אותו במה שעובר עלי. היו איתי עוד ארבעה חניכים מהמכינה שלי, וגם זה מאוד עזר לי".

עודד: "הטיסות היו קטנות על רוקו. היה ברור לי שהוא יעבור אותן וימשיך הלאה". 

רועי: "אחרי עשר טיסות מכנסים את כולם ומודיעים מי ממשיך הלאה לעוד חמש טיסות על הסנונית, ומי לא. אני עברתי את שני השלבים בהצלחה, וזה היה סיפוק גדול. בטיסה האחרונה שלי עשינו הקפה שהתקרבה לרצועה, וממש ראינו את הקרבות שמתנהלים שם. פתאום אתה רואה פצצות שנופלות ממטוסי קרב, וזה כל כך עוצמתי. הייתי אז חדש בחיל, וזה היה מטורף לגמרי בעיניי".

עודד: "בטיסה האחרונה של רועי, אני הייתי ביום הטיסות הראשון שלי, אחרי שסיימנו את הפרק הראשון בלימודים. הייתי חייב לדעת שהוא עבר את זה בהצלחה ושלחתי שליחים למטבח לברר מי עבר ומי לא. הם ראו את רועי ואת החבר'ה בחדר האוכל אחרי הטיסות וחזרו לספר לי. מאוד שמחתי לדעת שהוא הצליח".

השניים העבירו טיפים זה לזה. עודד עזר לרועי בלימודים, שאותם הוא התחיל אחרי פרק הטיסה. רועי תדרך את עודד לְמה לשים לב בטיסות, ועל מה לשים דגש בתחקירים שאחרי. "אמרתי לו שחשוב לשמור על איזון, לא להיות זחוח מדי אחרי טיסה טובה, לתחקר לעומק ולשים לב מה צריך לשפר בטיסה הבאה".

עודד צוחק. "לפני הטיסות הראשונות שלי הייתי מאוד לחוץ. השתנתי איזה שלוש פעמים לפני שעליתי למטוס, מרוב התרגשות ולחץ. היו טיסות שסיימתי עם הראש ברצפה והרגשתי כישלון גדול, אבל למדתי מהן והשתפרתי. אחרי שעברתי את הצ'ק 15, לא שמחתי בטירוף. יש הרבה חברים שלנו שהתחילו איתנו את הקורס ונפלו בשלב הזה, לא סתם קוראים לו מסדר הדמעות. נופלים שם המון חניכים טובים".

אחרי שנתנו חיבוק גדול זה לזה, הם חזרו לפרק נוסף של לימודים. "היינו חרשנים, חבל על הזמן", אומר עודד. "איפה לא למדנו. חזרנו לכיתה בכל רגע פנוי ולא הפסקנו לשנן את החומר".

רועי: "מזל שהיה לי את עודד. הוא עזר לי המון בפיזיקה ובמתמטיקה".

•   •   •

אחרי שלושה חודשים בצבא, התחילו את הטירונות. שוב הפרידו ביניהם. עודד: "היו שבעה שבועות קשוחים. זמנים נוקשים, מסעות, הקפצות. אחרי שהשלב הזה של הטירונות נגמר, עלינו לשלב הבא - 'בסיסי' (מקביל לקורס קצינים), שהוא מאוד קשה, פיזית ומנטלית". 

רועי: "בחצי השנה הזאת עושים הרבה ניווטים, הכנה לקצונה, המון הקפצות בלילה, סדרת מילוט. אתה מתחיל מניווט של ארבעה ק"מ ביום ומגיע בסוף ל־40 ק"מ ניווט לבד, בחושך".

ביום הראשון של שבוע הניווטים, במהלך בדיקה שגרתית לחניכים, התגלתה אצל רועי מחלת עיניים. "זאת מחלה שפוגעת בקרנית וגורמת לשינויים הדרגתיים במבנה שלה", הוא מספר. "את כל הניווטים עשיתי בידיעה שכלל לא בטוח שאני ממשיך את הקורס.

"שיתפתי את עודד, והוא מאוד חיזק אותי. אמר לי שזה לא תלוי בי אלא בבדיקות, ושאמשיך לעשות את הכי טוב שלי. בסוף הכל הסתדר והמשכתי הלאה. המחלה עדיין קיימת, אבל לא בשלב מתקדם. המצב יציב".

אחרי שנה בקורס הם חזרו לטוס. הפעם על מטוס העפרוני הדו־מושבי. "זה כבר מטוס יותר חזק ואנרגטי", אומר רועי, "משהו אחר. חוויה". 

שניהם עברו את שלב עשר הטיסות ("צ'ק קרב") על העפרוני. "אני ורועי החזקנו ידיים, והקריאו את השמות שלנו. רועי קרב, עודד קרב. עברנו לשלב הבא. זה היה משמח, אבל הרבה חברים שלנו הודחו, וזה כאב".

סיום קורס טיס 174 בחצרים בשבוע שעבר. "הרבה חברית שלנו הודחו במהלך הקרב, וזה כאב"  //  צילום: דודו גרינשפן

ואז, אחרי חצי שנה נוספת של טיסות, הגיע הרגע ההוא, בהאנגר הענק, שבו נגוז החלום של רועי להיות טייס קרב.

"לא קינאתי רק בעודד, אלא בכל מי שהמשיך לקרב. זה פגע לי באגו. אמרתי לעצמי, מה, הם יותר טובים ממני? הייתי בבאסה גדולה ועברתי כמה שבועות קשים בקורס. התלבטתי אם לא כדאי לפרוש. בסוף החלטתי להישאר.

"עודד מאוד תמך בי, וגם אמא שלו, כמובן. היא שלחה לי הרבה הודעות מחזקות ואמרה לי ששנינו טייסים, ושהיא מאוד שמחה עבור שנינו, והכל יהיה בסדר.

"היום אני מבין שהקורס הזה היה מאוד חזק, היו בו כל כך הרבה אנשים סופר־מוכשרים. יכול להיות שבקורס אחר הייתי מגיע לקרב. אבל עכשיו אני כבר לא מתעסק בזה, לא שואל את עצמי אם עודד או טייסים אחרים יותר טובים ממני. אני פשוט טוב במשימות שמתאימות לתובלה, עודד מתאים לקרב, ויכול להיות שהוא היה פחות מסתדר בתובלה".

אחר כך באה "שנת ההשכלה", שבה למדו לתואר ראשון (עודד למד כלכלה וניהול, רועי פוליטיקה וממשל), ובסיומה חזרו לחצי השנה האחרונה של הקורס, הכוללת התמקצעות במגמת הטיס שאליה נבחרו. עודד: "אני טסתי ב'לביא', תרגלנו לא מעט קרבות אוויר. מפקדי טייסות בחיל באו להדריך אותנו, והמטוס עצמו זה משהו משוגע".

רועי: "אני טסתי ב'צופית'. זה היה מרתק. ככל שהזמן עבר, כך הבנתי יותר ויותר שזה המקום שלי, ושאני מאוד רוצה להצליח בו".

•   •   •

שלוש שעות לפני הטקס מגיעה לחצרים הסבתא, מרי (84), ופוגשת את שני הטייסים החדשים של המשפחה. הם מחבקים אותה בחום, נותנים לה יד והולכים איתה בגאווה בבסיס. אחר כך הם עושים לה סיבוב במכונית של אבא של עודד, מראים לה מטוסים ומסוקים. היא לא יכולה לעצור את ההתרגשות. "אני כל כך גאה בכם".

הם מצטלמים ליד המטוסים. החום בבסיס הדרומי כבד, ומרי חשה ברע ונזקקת לטיפול רפואי במרפאת הבסיס. הרופאים לא מאפשרים לה לצאת לחזות בטקס. "מה אני יכולה לעשות, קשרו אותי לאלונקה", תספר לנו אחר כך בקול מאוכזב. "מייד אחרי הטקס הילדים והנכדים שלי באו לראות מה שלומי. הם חיבקו ונישקו אותי, רועי ועודד הראו לי את כנפי הטיס החדשות. התפוצצתי מגאווה. כל משפחה רוצה שיהיה לה ילד טייס, לי פתאום יש שני נכדים כאלה במכה אחת".  

בעצם, רועי ועודד מגשימים גם את החלום שלה. היא נולדה באנגליה, ובגיל 22 נסעה לקליפורניה ללמוד באוניברסיטה כלכלה וחקלאות. שם גם החלה קורס טיס אזרחי.

"לרוב החקלאים בקליפורניה יש מטוס קטן, בגלל הגודל האדיר של המשקים שלהם. בקורס למדתי להטיס מטוס ססנה, הגעתי עד השלב של טיסת סולו ואז נאלצתי להפסיק, כי נגמר לי הכסף. עדיין הרגשתי שאני יכולה להיות טייסת".

בקליפורניה היא נישאה ליואש, חבר לספסל הלימודים, וב־1960 הם עלו ארצה. אחרי תקופה קצרה בבאר שבע קבעו את ביתם בסביון. "נולדו לנו ארבעה ילדים, מהם יש לנו 14 נכדים. אני גאה בכולם, לא רק בטייסים".

בארוחות המשפחתיות הפכו רועי ועודד לנושא המרכזי, "אבל דאגנו לכבות את זה", מחייך עודד. "אני פשוט לא עניתי לשאלות ואמרתי שאני רוצה לאכול. אמא של רוקו עפה על זה שאנחנו יחד. כל הזמן אמרה לנו, 'תשמרו אחד על השני'. מה זה התלהבה. גם ההורים שלי חקרו אותי כל הזמן איך הולך לרועי ואיך הולך לי, רצו לדעת כמה שיותר".

הקורס חיזק את הקשר ביניהם, והיום הם גם יוצאים לבלות יחד. "יש לי חבר אמיתי שהוא גם בן דוד", אומר רועי, "אין כיף גדול מזה". כבר חצי שנה שהוא אוחז בחברה צמודה (עודד: "אני חופשי ומאושר"), שאחיהּ למד שנה מעליו במכינה הקדם־צבאית וסיים את קורס הטיס הקודם. "באתי למסדר הכנפיים שלו לפני חצי שנה להגיד מזל טוב, ואז פגשתי את אחותו והיה קליק. עכשיו היא במכינה קדם־צבאית בראש העין".

בשבת שעברה הם טסו לחופשה של שבוע בחו"ל. רועי נסע עם החברה וחברים נוספים לברלין, עודד לפירנאים עם חברים מהקורס. בתחילת השבוע הבא יחזור עודד לחצרים, לקורס אימון מבצעי בטייסת הנמר. ההכשרה המבצעית תארך שנה, ובסיומה ישובץ באחת מטייסות הקרב.

רועי יעבור קורס אימון מבצעי לטייסי תובלה בשדה דב, שיימשך חצי שנה. בסיומו ישובץ בטייסת תובלה.

"אחרי שנחזור ונתארגן קצת, תהיה מסיבה גדולה לכבודנו במשפחה", אומר רועי. "זה יהיה אצל עודד במושב, יבואו חברים ומשפחה, ויהיה שמח. גם סבתא מרי תהיה. ברור שהיא תהיה".

סבתא מרי שומעת את הדברים ויש לה מה להגיד בעניין. "אני חושבת שזה נהדר שהם סיימו בהצלחה את הקורס, אבל אחרי שהם יסיימו את שבע השנים של השירות, מוטב שיחפשו קריירה אחרת שמעניינת אותם. להיות מפקד חיל האוויר זה נחמד, אבל למה שיריבו ביניהם מי יעשה את התפקיד הזה?"

erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו