באחת הסצנות שובות הלב בדוקומנטרי החדש של הבמאי מתיו היינמן, "עיר רפאים", הוא עוקב אחר זוג פליטים סורים, שנמלטים על נפשם מהמתנקשים של דאעש אל עבר דירת מסתור בגרמניה. ברגע אחד של שפיות, כאשר הם יוצאים אל השלג האירופי, נגן רחוב מנגן עבורם את "הבה נגילה".
השניים לא מזהים כמובן את המנגינה, אך מתרגשים מהמחווה והנעימה הקופצנית ומעניקים לנגן, שאולי מזהה אותם כיהודים, מעט מהפרוטות הנמצאות בכיסם. זו סצנה אנושית בסרט לא קל לצפייה, אשר מעלה חיוך על שפתיו של הצופה אשר מצליח לזהות את הניואנס.
בגיל 33, היינמן, שאותו פגשנו השבוע לשיחה בטמפרטורה בלתי אפשרית, הוא אחד הבמאים הדוקומנטרים המסקרנים הפועלים בתקופה האחרונה בעולם. היום ייצא לאקרנים בארה"ב סרטו החדש "עיר רפאים", העוסק בחבורת עיתונאים סורים הנמצאים בקו הראשון מול דאעש, שחלקם נרצחים במהלך הסרט.
הסקרנות בקרב מבקרי הקולנוע האמריקנים גברה בשבוע האחרון, לאחר שהסרט הוקרן בפרמיירה בירושלים בשבת שעברה, וזכה לתגובות נלהבות. ולא רק זאת, סרטו הקודם, "ארץ הקרטל", אשר עסק במלחמות הסמים על גבול ארה"ב־מקסיקו, היה מועמד לאוסקר וסימן את היינמן כאחד היוצרים הדוקומנטרים החשובים בתעשייה האמריקנית החדשה, זו שהדוקומנטציה נותנת בה אט־אט את הטון.
"עיר רפאים" ("City of Ghosts") יהפוך בקרוב למועמד ודאי אף הוא לאוסקר בקטגוריית הדוקומנטרי. "הגרדיאן" הבריטי כבר הגדיר את הסרט כ"יצירה דוקומנטרית עכשווית המסכמת בצורה המשכנעת ביותר את המלחמה בסוריה", ואף העניק לו חמישה כוכבים.
היצירה עוקבת, כאמור, אחר כמה מתושבי העיר הסורית א־רקה המקריבים את חייהם במטרה לחשוף את זוועות דאעש במקום, ולהביאן לידיעת המדיה העולמית כשהם מנהלים את עמוד הפייסבוק "Raqqa is Being Slaughtered Silently", שהפך למעשה לכלי המדיה החשוב ביותר בהעברת אינפורמציה לעולם ולתקשורת הבינלאומית במשך כל מלחמת האזרחים בסוריה.
הסרט, אשר יוקרן במסגרת הפסטיבל שייפתח ביום חמישי הקרוב עוד שלוש פעמים בשבועיים הקרובים, חודר אל הגיבורים האלמונים של המאבק הזה, שנמצאים בסכנה ברורה לחייהם. היינמן מתלווה אליהם, מקבל יד חופשית לדירות המסתור, ורואה באחת הסצנות הקשות בסרט, כיצד לצד המלחמה שלהם ומעשי הגבורה, הם רועדים מפחד, פיזית, שהיד של דאעש תגיע גם אליהם בקרוב, אל אחת הבירות האירופיות שבה הם משתכנים.
סיפור שחייבים לספר
אני שואל את היינמן שאלה טכנית - כיצד הוא הגיע לאנשים הללו, ואיך גרם להם לתת בו אמון. "קראתי עליהם כתבה, ואמרתי שאני צריך ליצור עימם קשר. יש פה סיפור שצריך לספר", הוא אומר. "פניתי אליהם, הם עשו מן הסתם את הבירורים עלי, וידעו בשלב מסוים גם על 'ארץ הקרטל'. נפגשנו איתם ויצאנו לדרך".
אתה מתאר את העשייה הזו כדבר פשוט למדי, אבל יש כנראה משהו באישיות שלך שגורם לאנשים שאתה פוגש להיפתח.
"אני חושב שהמפתח ליצירה דוקומנטרית טובה הוא סיפור שאתה כבמאי, וכמי שמספר את הסיפור שבחרת לספר, מתחבר אליך. אתה כמעט פסיבי כי הסיפור, כמו העשייה הדוקומנטרית כולה, בוחר אותך. ואתה יודע שמשהו בך חייב לספר את הסיפור הזה לעולם, ושאתה תעשה זאת בדרך שאף אחד אחר לא יוכל לעשות חוץ ממך. אם יש לך את זה בתוכך, דברים מסתדרים".
היינמן מתנהל בביישנות, ילד יהודי מחונך ומנומס שנולד בוושינגטון וגדל בקונטיקט, לאמא עיתונאית ואבא עורך דין, והלך בכלל ללמוד תואר ראשון בהיסטוריה. העשייה הדוקומנטרית תפסה אותו ובשנת 2015 כש"ארץ הקרטל" יצא לאקרנים (נמצא גם בספריית ה־VOD של yes) הוא גילה כמה דברים על עצמו, בשעה שנקלע עם המצלמה שלו לקרב יריות במקסיקו, בין כנופיות סוחרי סמים, כשהכדורים שורקים מסביב.
באזורי סכנה אנשים מגלים על עצמם שהם בעצם מכורים לאדרנלין. זה קרה גם לך?
"אני לא יכול להגיד שאני מכור לזה. ממש לא, זה לא שאני אומר 'בוא נלך לצלם שם כי זה מסוכן'. אבל כשאתה מוצא את עצמך בקרב יריות, אתה יודע שצריך להמשיך לצלם כי זה משרת את הסרט שאתה עושה. זה נכון שמשהו מתרחש בתוכך ברגעים הללו, האדרנלין הזה שאתה מדבר עליו, אתה מתחיל לשים לב אליו.
"אבל, לדוגמה, העבודה על הסרט האחרון לא היתה מעורבת בסכנה אישית עבורי. אני אמנם הייתי איתם בטורקיה ובגרמניה, אבל הם אלו שהיו בסכנה ולא אני, אף שאני חושב שמבחינת פחד ומה שהצופה מרגיש, זה בדיוק אותו דבר ואולי אף יותר מהסצנות שצילמנו במקסיקו. כי אתה מצלם אנשים שיודעים שיש עליהם גזר דין מוות והם עסוקים בהישרדות היומיומית שלהם".
"אתה כבר לא יודע אם מתים טובים או רעים". פעילי דאעש בא־רקה // צילום ארכיון: אי.פי
בשלב זה ההורים של היינמן, שהגיעו איתו לביקור בפסטיבל ירושלים ונשארו עימו לטייל גם בתל אביב, שואלים אותו אם להביא לו משהו לאכול.
ההורים שלך ישנים טוב בלילה?
"אתה יכול לשאול אותם בעצמך (צוחק). אני מניח שהעבודה במקסיקו הטרידה את מנוחתם, אבל בסופו של דבר הם גאים בי ובמה שאני עושה. להגיד לך שלזה הם ציפו ממני, אני לא חושב, כי למדתי היסטוריה ורציתי להיות מורה, אבל הם שמחים בשמחתי".
"אנשים מחפשים את האמת"
בדיוק ביום שבו אנחנו נפגשים, דונלד טראמפ המשיך בארה"ב במאבקים שלו מול התקשורת המקומית, והמשיך להשריש את צמד המילים "פייק ניוז". להיות דוקומנטריסט בעידן שכזה זו באמת משימה לא קלה ועם זאת, כאמור, מדובר בתחום שנמצא בפריחה מטורפת. גם בשל העובדה שכולנו מחזיקים במצלמות משוכללות בניידים שלנו, גם כי הרשתות החברתיות הופכות את העולם הזה לקטן, לעיתים אפילו קטן מדי, אבל בעיקר כי אנשים מחפשים סיפורים טובים ונרטיב אחד שאליו יוכלו להיצמד.
אתה יודע, יכולים לבוא אנשים בארה"ב, ולהעמיד בספק את סיפורי הגיבורים של הסרט שלך, ולפקפק באמינות של כל הדבר הזה.
"אנשים מחפשים אחר האמת, זה קודם כל. אנשים רוצים לנסות ולדעת מה קורה באמת. זה תמיד היה ותמיד יהיה. יש פה, ממש כמו במקסיקו, אזור בעולם שמתרחשים בו עכשיו דברים שכל הזמן מופיעים בחדשות, אבל רובו הגדול של הציבור לא יודע עליו שום דבר או לא יודע מספיק; דווקא בגלל שהוא מקבל כל כך הרבה אינפורמציה, כל הזמן. בשלב מסוים אתה זונח את זה מרוב ששמעת על זה כל כך הרבה".
עד כמה האנשים מחוץ לוושינגטון ולניו יורק מבינים בכלל מה מתרחש במזרח התיכון?
"הם לא יודעים הרבה על מה שמתרחש. אפילו בניו יורק אתה יכול לשבת בבר ובמסעדה ולשמוע אנשים מדברים בביטחון מלא על הנעשה בסוריה, ואתה יודע שמה שהם אומרים עכשיו הוא לא נכון, וזו הפרשנות שלהם או של פרשנים שיושבים באולפנים, ולא יוצאים לשטח לפגוש את האנשים שעליהם הם מדווחים.
"אגב, גם בהקרנה בירושלים, לפי התגובות של האנשים שחיים במזרח התיכון ויודעים יותר על האזור הזה והמלחמה בסוריה, עדיין היו כאלו שהגיבו ואמרו שחידשנו להם, שהבאנו משהו שהאיר את עיניהם".
יש בסרט גם אמירה על עבודת העיתונאי. העיתונאים בסרט שלך אומרים: "אנחנו יודעים שהעיתונות המערבית לא יכולה לגשת לכאן, אז אנחנו נספק להם את האינפורמציה".
"בוודאי, אם אני הייתי בכלל חושב להיכנס לא־רקה, הייתי נשחט אחרי כמה שניות. לזה צריך להוסיף שמערכות העיתונים הגדולות בעולם הולכות ומצמצמות תקנים. פעם כתבי חוץ היו בכל מקום, והיום הם הדבר הראשון שחוסכים בו כאשר מתחילים קיצוצים. לכן קבוצת העיתונאים הזו, חשוב שתמשיך לעשות את העבודה שלה ושהדוקומנטריסטים ייצאו החוצה אל השטח להביא את הסיפור".
בסרט חוזר המוטו ששום כלי מלחמה לא יוכל להפיל את דאעש, רק המצלמה.
"והם היו הראשונים שהבינו את זה. דאעש הרי בנו עצמם דרך התקשורת, דרך המצלמה. הם ניהלו מסע יחסי ציבור שהפחיד את המערב ובמקביל משך אליו אלפי מתנדבים מרחבי העולם שמה שהם ראו דרך המצלמה, גרם להם לרצות להצטרף. לכן, צריך להילחם בהם באותו הנשק, במצלמה. לא רק לזרוק עליהם טונה פצצות. בא־רקה הרחיבו את העיר, וכולם נהרגים מההפצצות. אתה כבר לא יודע אם מתים טובים או רעים, ובכלל, העולם שואל את עצמו מאז פרצה מלחמת האזרחים מי הטוב ומי הרע".
פסיכואנליטיקאים מדברים על כך שדאעש מצליח כי הוא מספק למיליוני אנשים סוג של ודאות ששום דת אחרת או רעיון אחר לא מצליחים לספק להם. אם תערפו את ראשו של הכופר, יובטח לכם אושר.
"בדיוק כך. הרעיון הוא מה שמושך את האנשים. הרי אם עכשיו תיגמר מלחמת האזרחים בסוריה, האם לא נמשיך לקבל את דאעש בכל פינה בעולם? גם אם נפציץ מחר את כל הערים הסוריות, עדיין נצטרך להמשיך לנהל את המלחמה שלנו מול האנשים הללו בהרבה פינות של העולם. לכן למצלמה ולספר את הסיפור דרכה, יש פה כוח כל כך חשוב".
ועכשיו להוליווד
היינמן סיפר בעבר על החינוך שקיבל בביתו, ועל כך שהמנטרה היתה "ללמוד מהעבר כדי ליצור עתיד טוב יותר". הוא לא מקשר את זה בהכרח ליהדותו, אבל יש משהו בעשייה שלו, על אף האמריקניות שבה, שמגלה חמלה ולעיתים אהבה של ממש למושאי הסיקור שלו.
אתה עדיין בקשר עם גיבורי הסרט? הם מבינים מה יקרה כאשר הסרט ייצא לאקרנים? החיים המסוכנים שלהם יהפכו לעוד יותר מסוכנים.
"הם מבינים ובעיקר מתרגשים מאוד. כי עם כל הפחד, הם רוצים שהסיפור ייצא. לא הסיפור שלהם, אלא הסיפור כולו. זה חשוב מאוד בעיניי, כי זה גם המסר של הסרט. מבחינתי, הסיפור בסוריה הוא חשוב, אבל הסרט עצמו הוא הומאז' למקצוע העיתונות ולעיתונאים המופיעים בו. כשהתחלנו לעבוד על הסרט, זה היה בעצם לצלם חבורת גברים, עם מחשבים ואייפונים, במקום אחד סטטי בדירות מסתור באירופה, מעשנים סיגריות בשרשרת. ומזה לנסות לייצר סרט של שעה וחצי".
מצד אחד הסרט מראה את הדרך שבה החברה המערבית מסתכלת על המוסלמים, ומצד שני אי אפשר שלא להזדהות עם הגיבורים שלו.
"זו הסיטואציה הבעייתית שהם נמצאים בה. בבית שלהם הם לא יכולים לחיות כי הם כופרים, ובאירופה הם כולם תחת הגדרה של טרוריסטים. הם מסתובבים עם הזקנים הארוכים באירופה, מדברים ערבית, ומצביעים עליהם ברחוב. ראית בסרט את ההפגנה של הנאצים נגדם, שרוצים לגרש אותם למקום שממנו הם באו, בלי לדעת שהדבר הזה בכלל לא אפשרי עבור האנשים הללו. הם היו שמחים יותר מכולם לחזור הביתה".
יש ציפייה שיצירה דוקומנטרית שכזו תשנה את העולם, או שהתסכול שלפיו דבר לא ישתנה משתלט?
"אני לא חושב שהמלחמה תיפסק לאחר שאנשים יצפו בסרט. אני כן חושב שהם יידעו יותר, ושיעלה פה משהו לדיון שיכול להוביל לכך שאנשים יחשבו מה עושים בנושא. יש לסרטים הללו כוח לשנות את צורת המחשבה המקובעת של אנשים".
ההצלחה המטאורית של היינמן הובילה לכך שהוא קיבל פרויקט קולנועי גדול ראשון. באופן לא מפתיע הוא יביא את סיפורה של עיתונאית "סאנדי טיימס" מארי קולווין, אשר נהרגה בשנת 2012 תוך כדי סיקור המצור והקרבות בעיר חומס בסוריה, בין כוחותיו של הנשיא אסד לבין כוחות המורדים.
סימן ההיכר שלה היה רטייה שחורה על עינה השמאלית. בתפקיד הראשי תשחק רוזמונד פייק, מועמדת לאוסקר בעצמה ונערת בונד בעברה, ואין ספק שמדובר בעבודה שונה לגמרי מזו הדוקומנטרית: "זו עבודה שונה וכנראה גם יותר בטוחה. עם זאת, החששות והסיכונים שכרוכים בבימוי של סרט כזה, הם לא פחות גדולים", הוא צוחק לרגע, אבל מייד מרצין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו