כבר יותר משנה שלירון אלמוג, הצלמת המחוננת שאיתי, מספרת לי על שווארמה "ג'מיל" במרכז הרצליה. מתארת תור ארוך בשעת צהריים והמתנה ממושכת אך כדאית במיוחד. והנה בצהרי יום הזדמנתי להרצליה, נחושה ומוכנה לטעום את אחת ממנות השווארמה המדוברות באזור השרון. אל המסע אל תוככי הלאפה הזמנתי את חברתי האהובה, שף סבינה ולדמן.
צילום: משה בן שמחון
סבינה מוכרת כמי שהעפילה לגמר העונה השנייה של "משחקי השף" והדהימה את הקהל בבית ואת המנטורים בכישרונה וביכולותיה. אך כשסבינה רעבה נזנחות הצלחות המאוירות והמעודנות, היא פורעת תדמית ושיער וצועדת לצידי על מדרכות הרצליה בחיפוש אחר ביס השווארמה המושלם.
מאיה וסבינה נהנות מחוץ ל"ג'מיל" // צילום: לירון אלמוג
ג'מיל: חגיגה בפה
עם הגיענו אל "מפגש השרון", המכונה בפי כל "ג'מיל", אושש החוק הראשון בחוקת אוכל הרחוב: המקום מלא ומתפתל בו תור של ממתינים. נשמנו לרווחה ובאותה נשימה התרומם רף הציפיות.
בעודנו ממתינות בסבלנות להזמנות רבות ומגוונות של קבועי המקום, קלטה עיני את מני האופה ואת עמדת הלאפות והפיתות המוצבת בירכתי האולם. מה היתה רבה שמחתי לגלות את מני ואת חיוכו הרחב, ויתרה מכך, את מיומנות הכנת הפיתות והלאפות הנאפות ללא הפסקה בטאבון העגול והלוהט. הסלטינה רעננה, ססגונית ונקייה. חיוכם מסביר הפנים של האחים, בעלי המקום, אדיב ומזמין והתיאבון גדול.
השיפוד של "ג'מיל" בפעולה // צילום: לירון אלמוג
סבינה הזמינה לאפה ללא חומוס, עתירת חריף וטחינה וסלט כרוב מרענן, ואילו אני חשבתי שהחומוס עשוי להתאים נוסף על הממרח החריף, הכרוב והטחינה, כמובן. אל תוך הלאפה הרכה והריחנית התווספו כמות נדיבה של גילופי שווארמה ושפע עשבי תיבול קצוצים, וזאת גולגלה ביד מיומנת לכדי גליל מהודק ונאה.
ראשית, טעמנו את פיסות השווארמה ללא כל תיבול נוסף. נוכחנו לדעת כי השווארמה חתוכה לשבבים דקיקים למדי ועל כן היא כמעט פריכה. היא מתובלת בעוז ולרגישי חך יכולה אף להרגיש חרפרפה. ביס השווארמה היה מאוזן ומספק. הבשר הפריך נהנה מעסיס הטחינה, הכרוב והחריף. מעטפת הלאפה ההדוקה התגלתה כממכרת והיה קשה להניח את המנה לנפשה. כשבכל זאת הונחה המנה לרגע קט, התפנינו לטעום מן החצילים שטוגנו כהלכה.
שולחן מכל טוב אצל "ג'מיל" // צילום: לירון אלמוג
הטורקי: הסלטים התעייפו
מרחק צעדים ספורים מ"ג'מיל" ניצבת שווארמה "הטורקי". צוות עובדים מחויך ונמרץ קידם את פנינו עת נכנסנו למסעדה שניצבה כמעט ריקה.
סבינה ואנוכי בחרנו בשווארמה פרגית, ששיפודה נראה היה מוכן למשימה. ביקשנו את השווארמה בלאפה ועם אותן תוספות כמו אצל "ג'מיל", כדי ליישר קו. השווארמה נחתכה ונערמה על הלאפה הדקה, אך זו גולגלה כלאחר יד והתקבלה מנה מעט מרושלת. היעדר עשבי התיבול בלט לעין ולחך.
לא אמרנו נואש, טעמנו ראשית את פיסות הבשר שהתקבלו עסיסיות ורכות, וטוב שכך, אולם חסרו טעם ותיבול. הבשר התערבב עם הממרחים לכדי תערובת חסרת ייחוד. הלאפה עצמה היתה דקה אך רכה מספיק כדי לאפשר ביס נעים במרקמו. בקעריות הסלטים שהוספנו אל שולחננו נגענו בהסתייגות: סלט הגזר וסלט העגבניות נראו עייפים.
לאחר שני ביסים כה שונים במסעדות שכנות עלתה לדיון סוגיית מרקם השווארמה עצמה. וכאן העניין רב נפתולים. השווארמה של "ג'מיל" היתה מתובלת נפלא, אך ללא כל עושר התוספות היתה מתקבלת יבשה וסיבית.
אך מכיוון שמנת שווארמה מלווה תמיד בתוספות ובסלטים, האם נכון לדון בטיבה של זאת כשהיא חשופה? מנגד, השווארמה של "הטורקי" היתה בשרנית, רכה ומלאת מיצי צלייה, אך חסרת תיבול. אמנם מגוון התוספות מקפיץ את טעמה אך לא מיטיב עם מרקמה. ולכן שוב עולה הסוגיה - האם גורלה של השווארמה ייקבע על פי טיבו של הבשר בלבד או על פי סך מרכיביה של מנת שווארמה?!
השירות המחויך של "הטורקי" // צילום: לירון אלמוג
ואולי הדרך הטובה ביותר לקבוע תהא התשובה לשאלה הפשוטה: "לאיזו שווארמייה מבין השתיים הייתי חוזרת שוב"? ועל כך התשובה היא פשוטה ונחרצת: "ג'מיל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו