פעם בחופש הגדול, מזמן, בני הנוער והילדים היו מחכים לסדרות בשידור חוזר כמו "הלב" עם מרקו או "נילס הולגרסון". אבל העידן הזה חלף עבר לו, כמה עבר לו? קחו לדוגמה את הסדרה "לגיון" שעלתה בסוף השבוע ב־yes VOD ותעלה בקרוב גם ב־yes Action. בואו נאמר שאם הייתי נער בתיכון שיוצא לחופש הגדול, עם סף גירוי שמולי האווז או אמא של מרקו לא היו יכולים להתמודד איתו, "לגיון" היה הדבר הכי מדהים שיכולתי לקבל כמתנה. השם "פארקר לואיס" לא אומר להרבה מבני הדור הצעיר שצופה כיום בטלוויזיה, אבל עבור הדור המבוגר, "לגיון" היא פארקר לואיס על ספידים. יצירה טלוויזיונית שמתכתבת עם מה שמתרחש שם בחוץ ברמת גימור מקסימלית, שספק אם יש משהו בז'אנר סדרות הקומיקס/מדע בדיוני שבכלל מתקרב אליה. מרתק לראות עד כמה סדרות הטלוויזיה הקשורות בכוכבי קומיקס, מצליחות בכל פעם מחדש למתוח את גבולות הז'אנר.
על הנייר מדובר בעוד סדרת קומיקס. אבל ההיסטוריה תרשום את הפרטים היבשים כמאורע מסקרן למדי: זו סדרת הבת הראשונה של מותג "אקס מן" והסדרה הראשונה של מארוול בכבלים (המשודרת ברשת FX האמריקנית). הרשת עצמה החליטה שהרכב מנצח לא מחליפים ונתנה את העלילה הסבוכה, של אחד מגיבורי־העל הפחות מוכרים, לאחד השמות החמים בטלוויזיה האמריקנית: נואה האולי, שיצר את העיבוד הטלוויזיוני ליצירת המופת "פארגו" ועושה זאת במשך שלוש עונות בצורה מרתקת שללא ספק לא ממש נופלת מהמקור הקולנועי. השפה של "פארגו" יחד עם כמה שחקנים מובילים מהסדרה מקבלת כאן את הצבעים העזים של הקומיקס פלוס עלילה מופשטת, מה שהופך את סדרת הנוער הזו לסדרה שהיא כמובן מיועדת גם לקהל מבוגר, כמו רוב סדרות הקומיקס בימינו תחת מעטפת של סדרת נוער.
לנסות לתאר את העלילה בצורה רצינית יהיה אפעס קצת מופרך. "לגיון" הוא דיוויד הלר (דן סטיבנס, "אחוזת דאונטון"), צעיר המטופל במוסד לחולי נפש בשל היותו סכיזופרן פרנואיד. על פי העלילה של הקומיקס המקורי, אביו הפסיכיאטר (פרופסור אקס הנחשב לאחד המוטנטים החזקים ביקום מארוול) טיפל באמו ניצולת השואה, והבן שניחן בכוחות טלפתיה וטלקינזיס, הופך לאחד המיוטנטים הפחות מוכרים בחבורה. הוא מתאהב במטופלת חדשה במוסד שבו הוא מאושפז העונה לשם סיד בארט (רייצ'ל קלר, "פארגו"), על שמו של חבר להקת פינק פלויד, על כל המשמעויות הכרוכות בכך. הקשר בין הפנטזיה למציאות גם של גיבור הסדרה אבל גם של הצופים, בא והולך כמעט בכל סצנה, כאשר הפסקול משמש אף הוא תפקיד חשוב, כדי להדגיש שוב את מחלת הנפש שממנה סובל הגיבור. למוזיקה תפקיד חשוב בסדרה לא פחות מרמת הוויזואליה, שספק אם נראתה לאחרונה במחוזותינו.
מבקרים וכנראה גם צופים מבוגרים יחזרו מן הסתם בביקורות שלהם על כך שמדובר בסדרה ללא קו עלילה קוהרנטי, מפוזר לעיתים וכבד מדי עבור סדרת קומיקס, ולמה בכלל היא עולה כשכל כך חם בחוץ והמוח גם ככה עובד על ניוטרל. עבור הדור הצעיר, מדובר בסטנדרט טלוויזיוני שמצליח לאתגר אותם ולהצמיד אותם למסך, כל הדרך לעונה השנייה, שתגיע גם תגיע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו