"יום אחד קיבלתי טלפון מגבר עם קול מסוקס שאמר לי שהוא רוצה להכיר אותי", חושף מעצב האופנה יובל כספין את הסוד שמלווה את חייו בשנים האחרונות. "לא כל כך התלהבתי מזה, כי כבר היו לי מקרים שאנשים רצו להכיר אותי בגלל שאני יובל כספין, וזה לא נגמר טוב.
"הוא סיפר לי שהוא צעיר ממני בכמה שנים, וחשבתי שאולי הוא מתבלבל, כי כבר הייתי בן 56. שאלתי אותו אם הוא מחפש מישהו אחר, והתחלתי לזרוק לו שמות של הומואים מפורסמים. אבל הוא היה לגמרי בעניין שלי והיה מאוד ישיר ופתוח, וגם סיפר שהוא נשוי ויש לו משפחה, אבל שהוא רוצה להכיר אותי.
"מאוד הערכתי אותו על היושרה. נפגשנו מחוץ לבית שלי, ופשוט היה חיבור מיידי. מאז אנחנו נפגשים איפה ומתי שאפשר. לפעמים הוא בא לתל אביב, ולפעמים אני מטייל לי ברכבות לדרום הארץ".
אין לך בעיה מוסרית עם זה שהוא נשוי?
"לא, כי אם הוא לא היה איתי, הוא היה עם מישהו אחר. חוץ מזה, יש בינינו קשר נפשי עמוק, שהוא הרבה מעבר לסקס.
"התופעה של גברים נשואים שחיים חיים כפולים רווחת הרבה יותר ממה שכולנו יכולים לתאר לעצמנו. סקסולוג שהוא חבר קרוב שלי סיפר לי פעם שבספקטרום המיני שבין הסטרייט המוחלט להומו המוחלט יש עוד שישה זנים. אני, מהניסיון שלי, מכיר לפחות שמונה זנים.
"וכן, יש לא מעט גברים שנשואים לאישה ומאושרים איתה ונהנים איתה, אבל באותה מידה, זקוקים לחיבור מיני ונפשי לגברים. וכמובן שיש דור שלם של גברים שנולדו לתוך תקופה פחות משוחררת, שעשו את הבחירה שלהם להקים משפחה עם אישה וילדים.
"אגב, זו לא הפעם הראשונה שאני יוצא עם גבר שבחר להתחתן עם אישה. כל שלושת הרומנים הכי גדולים שהיו לי בחיים בחרו להתחתן עם נשים בסופו של דבר, אפילו הייתי בחתונות שלהם, והנשים ידעו.
"במקרה של הגבר הנוכחי שלי הוא חי את חייו, והם מאוד שונים משלי. הוא חי בדרום, עובד בתחום שונה לחלוטין ממני, יש לו חיי משפחה, אבל גם משיכה וקשר אלי. יש בינינו חיבור פיזי ונפשי עוצמתי, אבל נגזר עלי לא לחיות איתו".
ואתה מוכן לקבל את הפירורים?
"זה עדיף על כלום", הוא אומר, ומשתתק לרגע. "פעם שאלו את נעמי שמר בראיון: 'איזו שעה של היום את הכי אוהבת?' והיא ענתה: 'את שעת האפס'. המראיין שאל אותה למה היא מתכוונת, והיא ענתה שאלו השעות שהיא אוהבת לשכב בהן במיטה ולהסתכל על התקרה באפס מעשה.
"גם אני זקוק לשעות האפס שלי. מתאימה לי מאוד זוגיות שהיא לא לוחצת מדי. לא אכפת לי לחיות עם מישהו ולהיות מחויב לו, אבל אני אעדיף שהוא יגור מול הדירה שלי.
"אני חי בלופט לא קטן של 140 מ"ר, שאין בו הפרדת חדרים. לפני כמה שנים היה לי בן זוג שחי איתי, ויום אחד אמרתי לו, 'אין לי בעיה שנהיה ביחד, אבל תעבור בבקשה לחדר על הגג. אני צריך את הזמן ואת המקום שלי'. זאת אחת הסיבות שהזוגיות הנוכחית טובה לי.
"האמת היא שבשלב מסוים בחיי הבוגרים חשבתי שכבר לא תהיה לי זוגיות, אבל אז הכרתי אותו, והוא פשוט מקסים ומדהים ומוחץ. בתחילת ההיכרות שלנו ממש הלכתי קצת מעל פני האדמה מרוב אושר. זה לא קשר קל, והוא מורכב, ואני לא יכול לדבר עליו עם רוב האנשים, אבל זה עושה אותי מאושר".
לא בא לך משהו יותר יומיומי, מישהו להניח עליו את הראש בסוף היום?
"אם אגיד שלא, אשקר. העניין הוא שכרגע אף אחד לא יכול להחליף את זה שמצאתי. אני הכי מאושר בעולם איתו. בגלל זה גם קעקעתי על הזרוע את המשפט 'נפלאתה אהבתך לי'".
לפני כמה חודשים היה דיווח באתרי הרכילות על ידוען נשוי שעזב את משפחתו לטובת גבר. לפי השמועות שרצו בעיר, אתה היית הגבר הזה.
"אין שום קשר אלי! התקשרו אלי מהעיתונים ומהטלוויזיה והציעו לי כתבות ושערים. אמרתי להם: 'אין קשר אלי, ואני לא יודע בכלל אם זה אמיתי'. מאוד כעסתי על האופן שבו אנשים מפיצים שמועות, אפילו איימתי בתביעה כדי שיעזבו אותי.
"אחרי כמה ימים פגשתי מגישה בכירה במסיבה, והיא אומרת לי: 'מזל טוב!' חשבתי שהיא מדברת על הדיסק החדש שלי, ואז היא ממשיכה, 'מזל טוב על הזוגיות עם הגבר שעזב את הבית'.
"אמרתי לה: 'על מה את מדברת? מאיפה המקורות שלך?' ממש כעסתי. ומה היא אומרת לי? 'מהסַפּר שלי. הוא מהקהילה'. אתה מבין איך שמועות רצות?"
החברים הקרובים שלך מכירים את בן הזוג שלך?
"חלקם יודעים עליו, אבל הם מעולם לא פגשו אותו. אני לא יכול לחשוף אותו, לא יכול לעשות שום צעד שיסכן את הביטחון שלו. אם אעשה דבר כזה, אני אפסיד אותו. אפילו זה שאני מדבר עליו בעיתון זה קצת חסר אחריות, אבל אני לא יכול להתאפק מלדבר על האהבה שלי.
"פעם הייתי אצל אמא שלי בחיפה, והוא בדיוק התקשר. ואמא שלי, בת ה־86, שתהיה לי בריאה, שאלה: 'מה, יובלי, אתה מאוהב?' חייכתי ועניתי לה שכן. אז היא שאלה: 'למה אתה לא מביא אותו הביתה?' עניתי לה שאני לא יכול, כי הוא איש משפחה.
"אז היא שתקה וחשבה קצת, ושאלה אם אנחנו מאושרים וביקשה לראות תמונה שלו, ונתנה לי את ברכתה. היא אמרה: 'העיקר שאתה מאושר'".
והוא מצליח לג'נגל בין המשפחה לבין האהבה שלו אליך?
"זה לא תמיד פשוט לו. לפני שנתיים בערך, אחרי שנתיים של קשר, הוא ביקש שנפסיק את זה. אז שחררתי, אבל ממש התמוטטתי מזה. הייתי בדרך למופע שלי, והנגנים שמלווים אותי כבר שנים ויודעים עלי הכל ראו שמשהו רע עובר עלי, אז סיפרתי להם שזה נגמר.
"כשעליתי לבמה לעשות בלאנס, חיכה על הסטנד של המילים דף עם מילות השיר 'אף אחת', ששרה מירי מסיקה. יהודה הגר, הפסנתרן שלי, הדפיס אותן ואמר לי: 'הערב אתה שר את זה, ואתה שר את זה עליך ועליו'.
"הסתכלתי על מילות השיר של צרויה להב. 'יש לך אישה שאתה אוהב ומשפחה/ אבל אני מכירה אותך/ ורואה על מה אתה שומר/ גיבור חמוש בנעלי בית/ משתיק קולות ומצנזר/ ויודעת שאתה חושב עלי/ ויודעת שאף אחת/ לא תופסת את המקום שלי בלב שלך'.
"ובאותו הרגע שיניתי את מילות השיר מאישה ששרה לגבר, לגבר ששר לגבר. שרתי, 'ויודע שאף אחת לא תופסת את המקום שלי בלב שלך', וכו'. שרתי את זה, ומאוד התרגשתי. לא בכיתי, אבל הקהל לגמרי הרגיש על מה אני שר. זה היה אחד הטריגרים שגרמו לי להיכנס, בסופו של דבר, לאולפן ולהקליט דיסק".
• • •
כבר 13 שנים שכספין (60) הוא לא רק מעצב תלבושות מבוקש לתיאטרון ולמחזות זמר ("מרי לו", "שיער", "בילי שוורץ", "בילי אליוט"), אלא גם שר ומופיע בערבי מחווה ליוצרים עבריים. פעם בחודש הוא פותח קופות ב"קפה תיאטרון" בקאמרי עם המופע "יובל כספין שר משוררות".
"האמת היא שכל חיי אהבתי לשיר, ותמיד חלמתי להיות זמר. בתיכון אפילו למדתי אופרה. אבל עם השנים התרחקתי מזה. כשהייתי נער בחיפה, הלכתי לבחינות ללהקות הצבאיות, הגעתי לאודישן כולי מצועצע, עם בגדים צבעוניים ותכשיטים, שרתי את השירים ששרתי, ואני רואה שהבוחנים מסתכלים עלי ומרכלים.
"אלה היו ימים שההומופוביה היתה מאוד נוכחת בצבא, ואני הייתי מאוד מאוד מוקצן במראה שלי. תזכור שאנחנו מדברים על שנות השבעים. בכל מקרה, התקבלתי להיות זמר, אבל בדרך להצבה שמעתי את הבשורה שרפול החליט לפרק את הלהקות הצבאיות.
"בהתחלה הייתי מש"ק חינוך ועשיתי כל מיני הפקות תרבות בסיני. יום אחד הודיעו לי שמצמידים אלי ארבעה נגנים שנותרו בלי זמרת. לימים נודע לי שהם היו הנגנים של עפרה חזה, שסיימה את השירות הצבאי שלה. התחלנו להופיע עם קאברים במשך שנה, וזאת היתה תקופה מאוד מאושרת בחיי.
"כשהשתחררתי, ביקשו ממני לעשות קולות לשרי בשיר 'לעולם בעקבות השמש'. הודיעו לי שאני עומד להופיע איתה בפסטיבל הזמר העברי. התחלנו חזרות, ואז הכוריאוגרף אמר: 'הגבוה הזה שלא יודע לזוז, תעיפו אותו'. וזה אחרי שהודעתי לכל החברים והמשפחה שאני עומד להופיע.
"זה ריסק אותי. בכלל, בכל פעם שעשיתי אודישנים הייתי מקבל פיק ברכיים ונכנס ללחצים. אני גם חושב שהבנתי בשלב מוקדם שאני לעולם לא אהיה מספר 1, ושיש זמרים טובים ממני. אז הנחתי לשירה".
ואחרי שנים חזרת לזה.
"ב־1999 עיצבתי תלבושות למחזמר 'יוסף וכתונת הפסים'. יום אחד באתי לחזרות, ואני רואה את הבמאי לבן כולו. הוא קיבל טלפון ממי שהיה אמור לשחק את התפקיד של פרעה, שהודיע לו שהוא נאלץ לעזוב את ההפקה. מייד אמרתי לו: 'מה הבעיה? קח אותי!' שרתי לו שיר אחד והתקבלתי.
"אחר כך ביצעתי שיר אחד במופע של חברה, ובקהל ישב המעבד המוזיקלי אמיר ברנד. הוא ניגש אלי בסוף ושאל אותי מה אני עושה עם המוזיקה. אמרתי לו שכלום. והוא אמר: 'מה אתה מבלבל את המוח? תן לי רשימת שירים שאתה רוצה לשיר ואני בונה לך מופע'. ופשוט התחלנו להופיע בכל מיני מקומות.
"זה הפך לרציני כשמפיק אחד ראה אותי ואמר: 'שמע, אני אוהב את מה שאתה עושה, אבל אתה צריך קונספט למופע שלך. ואז הצעתי לו לעשות מופע שנקרא 'נוסע בעקבות האהבה' וכולל שירים של כל הזמרות הגדולות שעבדתי איתן, כמו ריקי גל, רבקה זוהר, עפרה חזה, מרגול, דפנה ארמוני, מתובל בסיפורים על ההיכרות איתן ועבודה מאחורי הקלעים. זה היה כל כך מוצלח, שרצתי עם זה שלוש שנים.
עם רבקה מיכאלי וספי ריבלין, מאחורי הקלעים של טקס פרסי אמ"י, 1989. "היה לי הרבה אומץ" // צילום: משה שי
"ב־2008 קיבלתי הזמנה להופיע בפסטיבל הפסנתר, לשם יצרתי את המופע 'יובל כספין שר משוררות'. בעקבותיו גם התקשורת גילתה אותי כזמר, ומאז אני מופיע".
הורמו הרבה גבות על כך שפתאום אתה גם שר.
"גם היום מורמות גבות, אבל למדתי לקחת את זה כמחמאה. זה מפתיע אנשים, ואני לא מאשים אותם. הם מכירים אותי כל השנים כמעצב תלבושות או כמנחה של תוכניות לייף סטייל".
איך עלה הרעיון להקליט דיסק?
"לפי שלוש שנים מירה עווד, חברתי, אמרה לי: 'הגיע הזמן להקליט'. היא רצתה שנקליט את 'לא כל כך יפה ולא בת 16', בשינוי מילים לזכר. הרבה שנים חשבתי שחנוך לוין כתב את זה עלי. לא כל כך יפֶה ולא בן 16', וגם 'פה ושם הופיע גבר/ כמו בתחנת רכבת נידחת/ מי שרצה בי בערב/ חזר בו עם עלות השחר'.
"הקלטנו את זה, וחשבתי להוציא את זה לרדיו, אבל הציעו לי להקפיא את זה עד שאקליט שירים נוספים. ככה נולד הדיסק החדש 'ממני אליך' שמכיל שישה שירים, ובהם 'אף אחת', שמוקדש לגבר שלי; 'עוד מחכה לאחד' של אהוד מנור, שאלמנתו עפרה פוקס אישרה לי לשיר; "ערב כחול עמוק", שמבחינתי מדבר על לילה חד־פעמי ומרגש שהיה לי ביוון; ועוד שירים שהם של כולנו, אבל מבחינתי מספרים את הסיפור שלי".
בחוברת המילים המצורפת לדיסק מקדיש כספין את הדיסק לחברים, למשפחה ו"לאיש שאוהב אותי שם, אשר שמו לא חשוב".
"אבל השיר הכי יקר לליבי באלבום הוא השיר 'אגדה אבודה', שאותו אני מקדיש לאהוב שלי, ג'ייסון, שהכרתי בניו יורק ומת לפני 30 שנים מאיידס".
איך הכרתם?
"הכרנו ערב אחד כשנסעתי במונית בניו יורק. סחבתי על הגב חבר שיכור אחרי בילוי, וביקשתי מהנהג שייקח אותנו לבית שלו. הנהג היה גבר אפרו־אמריקני עם שיער צבוע פלטינה, והוא שר ביחד עם קלטת של סטיבי וונדר שהיתה בטייפ. היה לו קול מדהים, והסתכלנו אחד על השני דרך המראה.
"כשהגענו לבית של החבר, אמרתי לנהג: 'חכה, אני מעלה את החבר וממשיך איתך'. אני חושב שבחיים לא טיפסתי כל כך מהר שלוש קומות, ועוד עם מישהו על הגב שלי.
"בדרך לבית שלי המשכנו להסתכל אחד על השני. כשירדתי מהמונית, הוא נסע אחריי, האט, פתח את הדלת וסימן לי להיכנס. התיישבתי לידו ופשוט דיברנו עד שש בבוקר. הוא סיפר לי שהוא זמר אולפן, ועד שיפרוץ הוא עובד כנהג מונית. למחרת קבענו להיפגש, וביליתי איתו את השבוע הכי סוער בחיים שלי".
• • •
וזו היתה רק ההתחלה. "אחרי שבוע הוא נעלם מחיי", ממשיך כספין, ואחרי כמה ימים שלא הבנתי מה קורה המשכתי בחיי. לא היו אז טלפונים סלולריים ופייסבוק, ולא הצלחתי לאתר אותו. אפילו בדפי זהב לא מצאתי אותו, כי הוא עבר דירה.
"אחרי שלושה חודשים עצרתי מונית, ופתאום אני רואה שזה הוא. ניו יורק, מיליוני אנשים, מה הסיכוי להיתקל בו שוב? הוא סיפר לי שהוא חזר לבן זוג שהיה לו במשך 11 שנה, ואני מאוד כעסתי על ההיעלמות שלו. תבין שכל כך חיפשתי אותו, שהלכתי עם תמונת פולרואיד שלו לכל תחנות המוניות בעיר.
"מפה לשם שוחחנו כמה שעות, סלחתי לו, והפכנו להיות החברים הכי טובים. היינו נפגשים הרבה ומדברים הרבה, עד שהוא שוב נעלם לי. יום אחד קיבלתי ממנו טלפון. שאלתי מה קרה, והוא אמר לי: 'אני בבית חולים ואני לא יכול להגיד לך מה יש לי. אני לא יודע בעצמי. אשמח שתבוא'.
"רצתי לשם. כשהגעתי לחדר שלו ביקשו שאקרא היטב את ההוראות על הדלת. בכניסה היה שלט שהורה לשים מסכת פנים, כובע, מגפיים, חלוק, כפפות ועוד כל מיני הגנות. למרות שאני היפוכונדר מוחלט, לבשתי את כל מה שביקשו ונכנסתי.
"ג'ייסון נראה אומלל. הוא אמר: 'לא יודעים בדיוק מה יש לי. יש חשש שזה דלקת ריאות מסוג איידס'. זו היתה תחילת עידן המחלה, ולא ממש ידעו אפילו איך להגדיר את זה. קרעתי מעלי את כל הניילונים, התקרבתי אליו למיטה ופשוט חיבקתי אותו. אמרתי לו שכשהוא יוצא מבית החולים, הוא עובר לגור אצלי, ואני דואג לו.
"וכך היה. דאגתי לו, והיינו זוג לכל דבר. באותה תקופה טסתי לישראל הרבה, בגלל מחויבויות להפקות תיאטרון, והייתי על הקו. בשלב מסוים הרגשתי שקשה לי עם כל הטיסות ומילאתי טפסים של תושב חוזר, ואני לא סולח לעצמי על זה עד היום". הדיבור שלו נעצר, ודמעות ממלאות את עיניו.
"בעצם, כבר לא חזרתי לאמריקה, כי פחדתי להתמודד עם הסוף של ג'ייסון. האקס שלו חזר לתמונה וטיפל בו. מדי פעם הייתי מתקשר ודורש בשלומו, והוא רק הלך והידרדר, כי זה היה העידן שלפני התרופות שיש היום.
"יום אחד התקשרתי ושאלתי את האקס שלו, 'מה שלומו?' לרוב, ג'ייסון כבר היה ללא הכרה, אבל הפעם הוא רצה לדבר איתי. הוא אמר לי: 'יובל, אני יודע שאני עומד למות. אני רוצה שתדע שאני אוהב אותך ואני אהיה המלאך השומר שלך כל עוד תחיה'. זאת היתה השיחה האחרונה שלנו.
"אחרי כמה ימים התקשרתי לדבר איתו, והאקס שלו אמר לי: 'הוא כבר לא איתנו'. לעולם לא אשכח את הלילה ההוא. פוצצתי את הטלפון על הקיר מרוב כעס על העולם, ובכיתי כמו ילד קטן. בכיתי על זה שהוא מת ועל זה שעזבתי אותו. ואני לא סולח לעצמי. פשוט לא סולח".
חלפו 30 שנה ונדמה כאילו אתה עדיין חי את זה.
"כי אני מתגעגע אליו נורא. אין יום שאני לא חושב עליו ולא מרגיש שהוא פה לידי. הוא באמת המלאך השומר שלי".
"אתה לא מבין כמה נשים הציעו לי לעשות איתן ילד" // צילום: רונן אקרמן
כספין מקנח את האף ומנסה לאסוף את עצמו. "רציתי להקליט בשבילו את השיר 'אגדה אבודה', ששרה במקור שלומית אהרון, וכולל את המילים 'אם בשמיים נותרו מלאכים/ מה הם ראו משם ומה הם יודעים/ אולי הם ראו מה שאיש לא ידע/ היינו ילדים באגדה אבודה'.
"יום אחד הגעתי להקלטות, והצוות עשה לי הפתעה. הם שילבו את הקול של ג'ייסון מתוך תקליט שהקליט פעם, שנקרא 'חי את חיי', ותוך כדי הקלטה פשוט צרחתי מרוב התרגשות. בכיתי, והם בכו, והכל נהיה מאוד אמוציונלי. אני מרגיש שההקלטה הזאת איתו סוגרת מעגל", הוא אומר, והדמעות שוב חונקות את גרונו.
• • •
הקריירה המפוארת של כספין כמעצב תלבושות החלה ב־1978. פגישה מקרית עם בתו של מנחם גולן, הבמאי הלוהט של אותם ימים, פתחה עבורו את הדלת לשמש עוזר מלביש בהפקת הסרט "אסקימו לימון". משם המשיך כעוזר בהפקת הסרט האמריקני "מצדה", שצולם בישראל.
על התלבושות לסרט היה אחראי המעצב האיטלקי זוכה האוסקר נינו נוברזה ("קלאופטרה", "קרומוול"). "יום אחד הוא ביקש שאבוא אליו, והייתי בטוח שעומדים לפטר אותי. הייתי בן 22 ונטול ניסיון, והוא ביקש שאעבוד איתו. אמרתי לו: 'אני חושב שאתה טועה', אבל הוא הפך אותי ליד ימינו על הסט.
"זה נתן לי הרבה כוח. משם הלכתי למשרד של אבי נשר ואמרתי לו: 'אני רוצה לעצב בגדים לסרט הבא שלך'. הוא אמר: 'יש לך הרבה אומץ', וקיבל אותי לעצב את הבגדים לסרט פחות מוכר שלו, שנקרא 'הפחדנים'".
בתעשייה הקטנה של תחילת שנות השמונים התפשטה השמועה על הבחור הצבעוני והמלא במוטיבציה. כספין עיצב תלבושות לסרטים בכיכובם של אסי דיין, חנה לסלאו ושאר כוכבי התקופה, ובהמשך גם לתיאטרון. במקביל הצטרף לצוות המעצבים של אופנת 'ראש אינדיאני' המיתולוגית.
בגיל 26 החליט לארוז מזוודה ולעבור לניו יורק, כדי להגשים את החלום האמריקני. "זאת היתה תקופה סוערת, מרגשת ומורכבת. אחרי שהצלחתי להפוך לשם מוכר בתל אביב, בניו יורק אף אחד לא הכיר אותי. זה היה להתחיל הכל מאפס, וזה לא היה פשוט, נפשית ומקצועית.
"יום אחד איש עסקים שהכרתי שם אמר לי: 'אני רוצה לפתוח לך חנות'. וכך היה. הוא פתח לי חנות במדיסון אווניו היוקרתית, וכתבו עלי ב'ניו יורק פוסט', ואפילו הלבשתי את דיאנה רוס. אחרי חצי שנה הוא הודיע לי שהוא סוגר את החנות. כי ככה זה בעסקים, אין רגשות. אני התרסקתי מזה".
במשך תקופה ארוכה ניסה כספין לתמרן בין עבודה בתעשיית האופנה בניו יורק לבין עיצוב תלבושות לתיאטרון ולקולנוע בארץ, עד ששב לישראל ב־1988. לצד עיצוב התלבושות הוא הגיש במשך תשע שנים תוכנית לילית בשם "פנטזיות" ברדיו ללא הפסקה, את תוכניות הטלוויזיה "המסיבה" בערוץ 10, את "בדרך לחופה" בערוץ הבידור ואת "אחלה יום" עם מירה עווד בחינוכית. הוא גם הוציא את ספר המתנה "אורחים שולחן".
יש לך המון הישגים מקצועיים בקריירה, ועושה רושם שלפעמים היא באה על חשבון זוגיות ומשפחה. ילדים זה משהו שעניין אותך?
"חשבתי על זה כשהייתי צעיר יותר, ואם זה היה קורה, היה לי היום ילד בן 25. כשהייתי בן 36 אמרתי בראיון שאני רוצה ילד בלי להיות נשוי. בימים ההם זה היה עניין דרמטי וזה תפס כותרות, ומהר מאוד מצאתי את עצמי יושב במעגל של דן שילון ומדבר על זה.
"אתה לא מבין כמה מכתבים קיבלתי מנשים מכל הארץ, שהציעו לי לעשות איתן ילד. התלבטתי מה לעשות, ויום אחד מישהי שעבדה איתי אמרה לי: 'למה לא איתי?' ואני אמרתי: 'למה לא באמת?' התחלנו תהליכים, אבל אחרי שמונה חודשים של כישלונות ומתח החלטתי לרדת מזה. אמרתי לעצמי שאולי לא צריכים להיות לי ילדים".
ואתה מתחרט?
"לא. אבל יש לי מין ויכוח עם הממסד, שלא מאפשר לי לקחת נער או נערה שנפלטו מהבית בגלל שלא קיבלו את הנטייה שלהם. אני חושב שהייתי יכול להיות אבא בוגר לאיזה נער אבוד. אמרתי להם, תבדקו לי את חשבון הבנק, את מצבי הבריאותי והנפשי, ותאפשרו לי. ולא מאפשרים.
"הציעו לי לא פעם רק לתרום זרע ולא להיות מעורב, כי בכל זאת, אני לא רואה את עצמי היום מחתל תינוק, אבל הייתי פחות בעניין. זהו, זאת המציאות, וזה מצער אותי, כי יש הרבה ילדים אבודים שהיו שמחים לבית חם".
ההבנה שהוא הומוסקסואל חלחלה אצלו כבר מגיל צעיר. "הנעורים שלי היו מאוד קשים לי עם עצמי. הייתי פעיל בוועדת קישוט, שירה, מוזיקה, תנועות נוער, נוער שוחר תיאטרון ועוד. הייתי יושב בספרייה העירונית וקורא ספרים על משיכה לגברים, וקורא שזאת מחלת נפש. אתה קולט שעד 1983 החשיבו את זה כמחלת נפש?
"זה השפיע עלי קשה, ושקעתי בדיכאון. לא אכלתי, וירדתי 20 ק"ג. הראייה שלי נפגעה. הייתי דופק את הראש בקיר ומקיא מרוב עצב.
"יום אחד התקשרו לאמא שלי ואמרו לה שאני לא מגיע לבית הספר. היא שוחחה איתי, ומייד התחלתי לבכות. סירבתי לדבר איתה. התכסיתי בשמיכה ובכיתי, עד שבסוף לחשתי מתחת לשמיכה שאני חושב שאני הומו. היה שקט, ואז אמא שלי אמרה: 'מזה אתה עושה כזה עניין? נלמד להתמודד עם זה'.
"אמרתי לה שקראתי שאפשר להתגבר על זה על ידי טיפול פסיכולוגי, והיא ארגנה לי את הפסיכולוג הכי יקר בחיפה. הוא לא ממש הצליח לגמול אותי מזה".
• • •
היום הוא במקום אחרי לגמרי. "היום כבר יודעים שזאת לא הפרעה נפשית", אומר כספין, "אלא נטייה שכזו. למדתי לחיות עם עצמי בשלום, למרות שלא תמיד היה קל. אספר לך משהו שרק אנשים מעטים בחיי יודעים. כשהייתי בן 12 עברתי הטרדה מינית. היה לי שכן בן 17, ויום אחד הוא הזמין אותי למקלט המעופש של הבניין וביצע בי מעשה מגונה.
"כעבור זמן הוא עשה לי את זה שוב, אבל כנראה רציתי להיות שם, כי חזרתי לשם גם בפעם השלישית והרביעית. למרות שבגיל 12 לא באמת הבנתי יותר מדי דברים.
"היו שנים שהאשמתי אותו שהוא עשה אותי הומו. שהוא איתר את הטרף הקל. הוא היה שיא הגבריות, בנבחרת הספורט של בית הספר. לדעתי, במקלט ההוא הכל התחיל להתעורר אצלי. ידעתי שזה אסור, אבל לא ברחתי ממנו.
"הוא מת בגיל צעיר ממחלה קשה, ואני הרגשתי שאלוהים, שאני מאוד מאמין בו עד עצם היום הזה, העניש אותו. תראה איזה גורל הוא נתן לו.
"בזמנו סיפרתי על זה לאמיר ברנד, האיש שהחזיר אותי לבמה. אמרתי לו שיש לי ייסורי מצפון על המוות שלו. והוא אמר לי: 'תגיד, אתה מטומטם? אני מחזיק ממך נאור. אתה לוקח את המוות שלו על המצפון שלך? היית ילד יפה שאהב להתקשט בבגדים צבעוניים, והוא פשט קלט אותך. היית טרף שאפשר לטרוף'. בעקבות השיחה הזאת הלכתי לטיפול ששחרר אותי מהאשמה שסחבתי על כתפיי כל השנים".
ממרום גילך וניסיונך, מה אתה חושב על אלה ששולפים מפורסמים מהארון?
"לא סובל את התופעה הזאת. מי שלא רוצה, שלא ייצא מהארון.
"אני זוכר שפעם התאמנתי בחדר כושר שאסי עזר התאמן בו, והוא השתולל על איציק שמולי, שהיה אז בארון.
"אמרתי לו: 'תקשיב, הוא בכנסת על אג'נדה חברתית, לא מינית. הוא ייצא בזמן שמתאים לו. ואם לא, אז זאת בעיה שלו'.
"זה נורא שכופים על אנשים לצאת מהארון, ושיש לפעמים חוסר סבלנות דווקא בחברה שמבקשת סובלנות. החיים מורכבים הרבה יותר מתגיות, תוויות וכותרות.
"הנה, תראה את החיים שלי - מעצב אופנה שפתאום הוא גם זמר ושיש לו אהבה עם גבר נשוי. אני ידעתי שהחיים יובילו אותי לכאן? לא. אבל זה מה שיפה בחיים, שהם מפתיעים כל הזמן. הם מסיבה אחת גדולה".
yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו