השמש החלה להיעלם בין בנייני גינדי החדשים בשכונת נחלת יהודה. את שיירת העסקנים שנכנסה לשכונה, בדרך לגן האירועים והבריכה הסמוכה, חתכו בפראות ילדים על אופניים חשמליים ו"הובר־בורד". זו ישראל דשנה, שלא לומר שמנמנה, שבינה לבין המחנה הציוני שמגיע להקשיב למנהיג שלו מדבר בעוד כמה דקות, אין כמעט שום קשר.
בעוד התושבים עולים לביתם המרווח, באי האירוע זולגים פנימה לאט־לאט, זו מפלגה מבוגרת כאשר מתוך יותר מ־50 אלף מתפקדים, 15 אלף הם צעירים. "לא לדחוף, חברים. מה, לא אכלתם בחיים שלכם כלום? אם ככה אתם מתנהגים ליד השווארמה, איך תנצחו בבחירות?"
האיש מהקייטרינג מזיע, בשלב מסוים הצעקה שלו מפלחת את חלל האוהל המארח. התסכול שלו מהתור הענק שנוצר לפניו, יוצא לרגע החוצה. האנשים מביטים בו בייאוש, ועוברים לתור של הפוקאצ'ות.
לוחמה בשטח בנוי
ברוכים הבאים להצגה של בוז'י הרצוג. אם להאמין לרחש בחש, עוד לפני שראש האופוזיציה מגיע - הרי המילה שחוזרת על עצמה היא "הביתה". "חוזרים הביתה", "זו הצבעה שמעידה על חזרה הביתה", "בסוף כולם חוזרים הביתה". ומה זה הבית? ובכן, זו שאלה טובה.
יש כאלה שיפרשו זאת בהצבעה לדור הוותיק של המפלגה, קרי עמיר פרץ ובוז'י הרצוג. יש כאלה שהבית שלהם הוא מאוד ספציפי, להלן בוז'י הרצוג. ויש כאלה שעצם היציאה מהבית ללכת להצביע ביום פקודה היא החזרה הביתה האמיתית, שהרי זו העת להתחיל להילחם על המפלגה.
ויש עוד צירוף מילים שחוזר על עצמו: "סקרים פנימיים". ובסקרים הפנימיים שכולם עושים כל הזמן הולכת ומתבהרת תמונה אחת - זהו קרב בין הצעירים למבוגרים במפלגה. הדור הוותיק יוצר ראש חץ בין עמיר פרץ, הרצוג ואבי גבאי, שנצמד לחבורת הצמרת.
מאחור מזדנבות להן הדמויות הפופולריות יותר בקרב המצביעים הצעירים: אראל מרגלית ועמר בר־לב, כאשר הם יצטרכו לסחוף אחריהם גם את קולות המבוגרים, כדי לנסות לבצע שינוי מהותי בסקרים: "הבעיה עם אראל מרגלית היא שזה לא הסגנון שלנו", אומרת גברת אחת בבופה החופשי; "אנחנו לא אוהבים את הדברים הללו, זה לא בשבילנו".
אחר כך ליד הלימונדה יסבירו ש"רק במפלגה כמו שלנו, אחד כמו עמיר פרץ יכול ללכת, לחזור, לעשות מה שהוא רוצה, ועדיין להיות המועמד הראשי לזכייה". שם אחד לא חוזר על עצמו בכלל, והוא של ציפי לבני. היתה כלא היתה. כששואלים, על הדשא הלח, איפה היא ולאן נעלמה, הפרצוף בעיקר מתעקם. אחרים ממשיכים לבלוס טבעות בצל מפוצצות בשמן, עושים עצמם כאילו לא שמעו את השאלה. כמו לשאול בחתונה על האקסית של החתן.
מהצד של החתן מסתובב מחויך יצחק פרי. פרי הוא האיש החזק בספורט בראשון לציון בארבעת העשורים האחרונים. אימפריה של איש אחד, שידו בכל ויד כל בו: "תפסיק להגיד את זה, אני כבר בגיל שאני צריך לשבת בבית, בפנסיה. ביקשו ממני עזרה, אז אני עוזר. זה הכל, לא ידו בכל ולא יד כל בו".
הלחשושים סביב דוכן הדים סאם מדברים על כך שבוז'י עשה את ההכנות האחרונות בביתו של פרי, כולל איפור ופינישים אחרונים. פרי מבטל הכל בתנועת היד המאפיינת שלו. מכונית השרד של הרצוג סוף־סוף מגיעה, הוא יוצא ומייד נצמד אליו שומר הראש הידוע שלו, ניסים גרמה, ועוד כמה גברתנים עם פרצופי ספינקס ושיער פחות מטופח מזה של גרמה.
גם אביגדור ליכטנשטיין כאן, אפרופו שיער, כחלק מהפמליה. הרצוג לוחץ ידיים, מצטלם ומתנשק עם מי שצריך. בעידן שבו קיימות כל כך הרבה סדרות על הפוליטיקה העולמית שמציגות את האירועים הללו כשנואים ומגוחכים בעיקר, מדהים שנציגי העדות השונות עדיין מפנטזים בלילות על תמונה עם פוליטיקאי כדי לתלות במשרד. אבל זו המציאות, והרצוג עסוק עתה בלוחמה בשטח בנוי. אם יאבד את המפלגה, לא רק הקריירה תספוג מכה אנושה, נדמה שלא יהיה לאן לחזור יותר.
אני מבקש ממנו כמה שאלות, והוא שואל אם אני מעוניין להצטלם עימו. אני מסרב בנימוס ומתעקש לשאול רק כמה שאלות. הרצוג יורה את התשובות: "אתה רואה את הכוח שלנו כאן, אנשים חוזרים הביתה. הם יודעים שהדרך ברורה, קודם כל אני עולה לסיבוב השני, אחר כך אני מנצח ומשם אני מוביל גוש גדול לשינוי".
הוא נראה קצת תשוש בשיחת אחד על אחד, אבל הוא פוסל את זה על הסף: "איך אפשר להיות עייפים כשמסתכלים על כל האנרגיות שיש כאן מסביב, תראה כמה אנשים הגיעו לתמוך בי".
ברחבה על הדשא באמת כבר התאספו קרוב ל־500 תומכים. "הנקניקיות האלה חיות לגמרי", נשמעת תלונה של אישה מבוגרת, מאופרת בכבדות. "גם הקבבים", עונה לה הגבר שאיתה, ושניהם משליכים אל הפח הגדול את הצלחת המלאה שלהם.
"יש לנו מסורת, תמיד מספידים אותנו ואנחנו תמיד מתרוממים ומנצחים. הרבה אנשים מבית ומבחוץ יאכלו את הכובע", פותח בוז'י את דבריו. הקהל מוחא כפיים. דני עטר, יו"ר קק"ל, ויום טוב סמיה הם חלק מהחבורה שלא מסתירה את התלהבותה ביציע.
אם היה אפשר להקפיא את הרגע שבו כל הנוכחים מאושרים כל כך, ולקפוץ בזמן ללילה של 4 ביולי בשבוע הבא, סביר להניח שכולם היו מסכימים לכך. עם זאת, תחושת הבטן אומרת שהמחנה הציוני צריך נס רציני מאוד כדי להישאר רלוונטי בשנים הקרובות. אחרת, הדבר הכי קרוב לעוף החול שתראה המפלגה הזו, יהיה על המנגל באירועי הבחירות הבאים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו