הקאמבק של פרץ?

בשבועות האחרונים הפעילו המועמדים לראשות מפלגת העבודה את כל התותחים הכבדים. הם ניסו לשכנע את המתפקדים שהם־ולא־אחרים האנשים הנכונים להנהיג את המפלגה, שעתידה, כך נדמה כרגע, אינו מזהיר במיוחד. עיקר ניסיונות השכנוע בתקופה האחרונה נגעו לצורך להביא קהלים חדשים שיצביעו למפלגה הגוועת ויפיחו בה תקווה.

מסקר "ישראל השבוע" - שערך מכון "מאגר מוחות" בקרב 510 איש, המהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל (טעות דגימה של 4.3 אחוזים) - עולה כי רוב הציבור די אדיש לבחירות הפנימיות בעבודה.

נתון שלא תראו בגרף (למעלה), אך חשוב אף יותר הוא ש־73 אחוזים מהם אומרים כי כלל לא משנה להם מי המועמד שייבחר, כיוון שהדבר לא ישפיע על רצונם לתמוך, או לא לתמוך, במפלגת העבודה בבחירות הבאות. לכאורה אולי מדובר בתעודת עניות למפלגה, שאמנם הצליחה לסחוף ריבוי מועמדים המבקשים לעמוד בראשה, אולם התקשתה לסחוף מצביעים במקביל; מנגד, אם כרבע מהציבור בישראל כן פתוח לשינויים בהתאם להתפתחויות בפריימריז, למפלגת העבודה עדיין יש סיכוי.

מקרב אותם 25 אחוזים שטענו כי תמיכתם במפלגת העבודה בבחירות תושפע מזהות העומד בראשה, אשר ייבחר השבוע, עמיר פרץ הוא המועמד שזוכה לתמיכה הגדולה ביותר: 30 אחוזים מבעלי הדעה אומרים כי ניצחונו עשוי להביא לכך שיתמכו במפלגת העבודה בבחירות. אחרי פרץ ניצבים הרצוג, עם 26 אחוזי תמיכה, אבי גבאי עם 22 אחוזים, עמר בר־לב עם 15 אחוזים, ואילו אראל מרגלית זוכה ל־7 אחוזי תמיכה בלבד בציבור הכללי.

אם בודקים את התמיכה במועמדים השונים בקרב מצביעי העבודה בבחירות האחרונות, המועמדים שזוכים לשיעור התמיכה הגבוה ביותר הם יצחק הרצוג ואבי גבאי (26 אחוזי תמיכה כל אחד). אחריהם - עמר בר־לב עם 22 אחוזים, ורק לאחר מכן עמיר פרץ ואראל מרגלית עם 13 אחוזי תמיכה כל אחד. אבי גבאי הוא גם הפופולרי בקרב הנשאלים שאומרים כי בכוונתם להצביע למפלגת העבודה בבחירות הבאות.

רק שינוע יביא שינוי

אבל הפריימריז עוד פתוחים לחלוטין. לא מצביעי העבודה הם הגוף הבוחר, אלא המתפקדים. במטות הפריימריז של המועמדים כבר נערכים ליום ההצבעה, וברור לכולם כי השינוע יהיה גורם מכריע בבחירות. בניגוד לסקרים, שבהם הנשאלים משיבים בנחת על השאלות בסלון ביתם באמצעות הטלפון או האינטרנט, הרי בבחירות צריכים לכתת רגליים ולצאת להצביע. לא כולם מרגישים שהבחירות חשובות דיין כדי שיטריחו את עצמם לעשות זאת. לכן מפעילים המועמדים מערכים שלמים של היסעים ומתנדבים, על מנת לוודא שכמה שיותר בוחרים המופיעים ברשימותיהם כבעלי פוטנציאל גבוה לתמוך בהם אכן יגיעו לקלפי.

בהקשר הזה נראה כי ליצחק הרצוג ועמיר פרץ יש יתרון על פני המועמדים האחרים. השניים ותיקים ומנוסים מאוד בארגון יום הבחירות. זאת לעומת אבי גבאי ואראל מרגלית, שנחשבים "ירוקים" בתחום, וזו תהיה הפתעה גדולה אם אחד מהם יצליח להכות את הרצוג ופרץ בזירת השינוע ביום הבחירות.

על פי כל הסימנים, הקרב הניטש כעת הוא על הכרטיס לסיבוב השני - שיתקיים ב־10 ביולי - נגד עמיר פרץ, שככל הנראה כבר הבטיח את מקומו בו. לכאורה מדובר בבשורה משמחת לפרץ, אולם לא בהכרח. הבטחת עלייתו לסיבוב השני עלולה להיות בעוכריו, שכן שאר המועמדים צפויים לתמוך בסיבוב השני במועמד שיעלה נגדו.

מבחינת פרץ, הדבר הטוב ביותר הוא שגבאי יעלה גם הוא לסיבוב השני. את גבאי, הוא מאמין, יהיה קל יותר לנצח מאשר את הרצוג אם זה יעלה.

צועקים לשווא

בינתיים המועמדים לראשות מפלגת העבודה, כמו גם דוברים אחרים בשמאל ופה ושם גם בימין, התבטאו בחריפות נגד ביטול מתווה הכותל. נראה כי התנועה הרפורמית האמריקנית מעולם לא זכתה לייצוג קולני יותר מאשר השבוע: כל דובר הסביר במילים החריפות ביותר שהצליח לגייס עד כמה הפגיעה ב"יהדות ארה"ב", בעקבות ביטול המתווה, חמורה עד כדי נתק ממש.

כרגיל במחוזותינו, בייחוד כשמדובר במתקפה על הממשלה, הכל מתגלגל לכדי הגזמה פראית וחריגה מכל פרופורציה. ראשי התנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות בוודאי נהנו השבוע מהשיח המתלהם שנשמע בשמאל ולובה על ידי התקשורת, אולם גם הם יודעים שלא באמת מדובר בקרע ושישראל לא בעטה ברפורמים. אפילו ציבור מאמיניהם, ברובו, לא בדיוק יודע במה מדובר, וגם אלה שיודעים לא מתעניינים מאוד בנושא. המבקרים הרפורמים בכותל, הדורשים לחרוג ממנהג המקום, הם מיעוט זניח ושולי מאין כמוהו לעומת מיליוני היהודים הרפורמים המתגוררים בארה"ב. אלה שדיברו על "יהדות ארה"ב" השבוע התעלמו, ולא במקרה, מיותר ממיליון יהודים המתגוררים בבורו פארק, בוויליאמסבורג, בקראון הייטס ובלייקווד, שכנראה דווקא שמחים על ביטול מתווה הכותל.

כולם עטו כמוצאי שלל רב על דברי ריק ג'ייקובס, ממנהיגי התנועה, שהחרים את ארוחת הערב עם נתניהו והפך מייד למרואיין מבוקש. מדובר באותו ג'ייקובס שהביע תמיכה בלתי מסויגת בנישואי תערובת של יהודים וגויים, בניגוד מוחלט לא רק לרוח היהדות אלא גם להלך הרוח בציבור הישראלי, אשר מתנגד להתבוללות ורואה בה סכנה קיומית.

אותו ג'ייקובס היה מהמתנגדים הקולניים ביותר בארה"ב כולה למינויו של דיוויד פרידמן לשגריר בישראל. טראמפ לא התרשם - ומינה אותו. אין סיבה שלא ננהג באותו האופן. משום מה, העובדה שהאחריות על הכותל נמצאת בידי הרבנות מפריעה לכמה גורמים צעקניים הרבה יותר מהעובדה שהאחריות על הר הבית היא בידי הוואקף.

השאלה הזהה: מה הצעד הראשון שתנקוט בכניסתך לתפקיד כדי לשקם את המפלגה?

הרצוג: הקמת גוש מרכז

"ביום שלאחר הניצחון יש להתאחד מסביב למנצח. צריך להפסיק את הריבים ואת הוויכוחים, להתאחד ולהסתער יחד על המטרה המשותפת להחלפת השלטון. אבל לא יהיה ניצחון ולא יהיה שלטון אם לא נקים גוש פוליטי מרכזי של מפלגות, תנועות ואישים, שהעבודה במרכזו, ושיחד יסתערו להחלפת השלטון - ואת זה רק אני יודע לעשות, כמו שהוכחתי עם בניית המחנה הציוני עם ציפי לבני. חיבור זה הביא 24 מנדטים ו־800 אלף פתקי 'אמת'. ההישג הגדול ביותר מאז ימי רבין הגדולים. כעת צריך עוד חיבורים ועוד חבירות, ואני היחיד שיודע לעשות זאת. זו הדרך היחידה לנצח".

יצחק הרצוג // צילום: יוסי זליגר

עמיר פרץ: בניית ממשלת צללים

"עם היבחרי אסמן את המטרה: הליכה לבחירות מוקדמות והחלפת השלטון. אגייס את הסיעה והמפלגה למאבק אינטנסיבי מהשטח, מבית לבית ומכיכר לכיכר, כנגד המדיניות ההרסנית של נתניהו. בכנסת נציב אופוזיציה לוחמת שתאלץ את הממשלה להתאמץ ולא תאפשר לקואליציה רגע של שקט. אגבש צוותים מקצועיים שיציעו תקווה בתחומים החברתיים, הכלכליים ובתחומי החוץ והביטחון. אפעל להרכיב 'ממשלת צללים', שתגבש תוכנית 100 ימים. לצד האופוזיציה בכנסת אצור חזית אישי ציבור ופעילים חברתיים שמטרתה החלפת השלטון".

עמיר פרץ // צילום: גדעון מרקוביץ'

אבי גבאי: "חוגי בית ל־10 אנשים"

"כשאבחר לראשות מפלגת העבודה, הקמפיין של המפלגה להחלפת שלטון הליכוד יתחיל עוד באותו היום, לא נחכה לחודשים שלפני הבחירות. נחלק לכל אחד מחברי הכנסת של המפלגה אזור שעליו הוא יהיה אחראי ונתחיל להסתובב בארץ ובאמת לדבר עם אנשים. נעשה חוגי בית גם לעשרה אנשים אם צריך, בערים קטנות, ביישובים שאליהם לא הגענו עד עכשיו, ונדבר איתם על הבעיות שבאמת מפריעות להם. רק אם נשכנע את הלא משוכנעים וניגע לאנשים בלבבות נוכל לייצר כאן שינוי משמעותי".

אבי גבאי // צילום: תומר אפלבאום

אראל מרגלית: מסע מצפון עד דרום

"יום לאחר היבחרי אודיע על הקמת האופוזיציה מחדש. אכנס את כל המועמדים ואת כל חברי הכנסת ליישום תוכנית 100 ימים לשיקום המפלגה והחזרתה לעם. נצא למסע התחברות בכל רחבי הארץ, בצפון ובנגב. נאחד כוחות ונצופף שורות לקראת המאבק הראשון שיעמוד לנגד עינינו, וזה החזרת האופוזיציה הלוחמת לישראל. לפני שאנו מתכננים את העתיד צריכים לפעול בהווה ולהוות אופוזיציה אמיתית נגד ההסתה, השחיתות והחוקים האנטי־דמוקרטיים. להשתלט על סדר היום ולקבוע סדר עדיפויות חדש בישראל, כחלק מתוכנית מלחמה על עתיד המדינה".

אראל מרגלית // צילום: תומר אפלבאום

עמר בר-לב: קידום חוק "פינוי־פיצוי"

"כשאבחר להנהגת מפלגת העבודה אפעל בשני מישורים: פנימי ולאומי. בהיבט הלאומי אאחד את כל האופוזיציה תחת חוק פינוי־פיצוי מרצון, שיחד עם תומכים בקואליציה יחזיר עשרות אלפי מתנחלים חזרה לגבולות ישראל ויחל את תהליך ההיפרדות. במישור הפנימי אחזק את הברית עם ציפי לבני ואפעל להרחבת המחנה וצירוף כוחות חדשים. אגביר את הייצוג המחוזי, האזורי והמגדרי ברשימת המחנה הציוני לכנסת ופתיחתו לציבורים רחבים יותר".

עמר בר-לב // צילום: מרים צחי

דינה דיין: קידום הסדר מדיני

"חזון הוא המפתח לשיקום המפלגה, אבל גם לתקווה לכלל תושבי ישראל, שמשוועים לחזון כלכלי, חברתי וביטחוני שייתן לנו אופק לשינוי. מדינת ישראל חייבת לקחת אחריות על תושביה, ומפלגת העבודה צריכה להבהיר שבמידה שתחזור לשלוט, נחזיר את האחריות בשלושה תחומים: חינוך, רווחה, בריאות. נצמצם את הפערים בין עניים לעשירים וננסה לקדם במידת האפשר הסדר מדיני. אפשר לשנות את המצב, אפשר שיהיה כאן עתיד טוב יותר, אם אנחנו מאמינים שיכולים לקלקל, אז נאמין שאפשר גם לתקן".

דינה דיין / צילום: קוקו

אבנר בן-זקן: יבוטל תפקיד המזכ"ל

"במידה שאבחר אקבל למעשה מנדט מהבוחרים לבצע מהפכה מבנית, שבמסגרתה תפוזר הוועידה והמזכירות, ותפקיד המזכ"ל יבוטל. בתוך כך אכריז על קיום בחירות חדשות לוועידה, לסיעה ולתפקיד היו"ר, בפריימריז אזוריים פתוחים, שיתקיימו לפני וסמוך לבחירות לכנסת, ושבהם נבחר מועמד ראוי לראשות ממשלה, סיעה שתייצג את ישראל כולה וועידה חזקה שתהיה הריבון לכל ההחלטות המשמעותיות במפלגה. רק כך נוכל ליצור תשתית לניצחון ולחזרה לשלטון".

אבנר בן-זקן // צילום: יוסי זליגר

הוד קרובי: לתקן את עוולות הליכוד

"בישיבת מרכז המפלגה אציין שתכלית עבודתנו להחזיר את מפלגת העבודה להנהגת המדינה. מפלגת העבודה היא מפלגת מרכז, וחברי הכנסת נדרשים לנקוט זהירות ואחריות בראיונות שהם מעניקים לתקשורת, אשר עשויים להכיל עמדות שאינן מזוהות עם הדרך ולגרום לנזק אלקטורלי. מי שמסיבות אידיאולוגיות אינו מזדהה, מוזמן לעזוב את המפלגה. המפלגה תכין רשימה של כל עוולות הליכוד אשר פוגעות בציבור, ותציג אותן ואת כוונותיה לתקנן. הציבור יידע ויבין שאנחנו מפלגת מרכז ושאנחנו מחויבים לטפל במצוקותיו".

הוד קרובי // עזר אלוי, צומת השרון