חיים טולדנו מציג: החייל האמיץ יצחק ג’יבלי

בשיתוף ברק רום

שנותיה הראשונות של מדינת ישראל היו שנים קשות. בשנים אלו ספגה התגרויות ופיגועים רבים ממדינות ערב השכנות .בשנים אלו, פעולות התגמול היו נחוצות לשמירה על ביטחון המדינה ותושביה. לכן כאשר ביוני 1954, נרצח חקלאי ישראלי ברעננה ע”י מסתננים מהלגיון הירדני, החליטו הרמטכ”ל וראש הממשלה דאז על פעולת תגמול שתחזיר בהקדם את ההתראה הישראלית ותהווה תגובה הולמת לרצח הנורא.

שם הפעולה הנבחר היה “ברוך 1 ” נזכר חיים טולדנו “שמעתי פעם מגורם בטחוני בכיר שהשם נבחר לא במקרה והיה קשור לזהותו של החקלאי שנרצח, אבל שמו של הנרצח הוא מאיר, לכן הסיבה לבחירת השם נשארת לא פתורה עד היום”.

הפעולה הסודית הוטלה על מפקד גדוד 890 - אריאל שרון. בכדי לא להיחשף, נקבע שהפעולה תתבצע ע”י הכוח ללא שום סממן זיהוי לכן צוידו הלוחמים בבגדים אזרחיים, נשק שאינו מזוהה עם צה”ל, מפות ותצלומי אויר. התכנית כללה פשיטה לשטח האויב, איתור ופגיעה אנושה ברוצחים השוהים במחנה אוהלים לא הרחק מכפר עזון ,ליד כביש קלקיליה-שכם.

התאריך הנבחר , ליל 29.6.54 נבחר בקפידה. לילה חשוך ללא ירח שיסיע ללוחמים להתקדם בחשיכה מוחלטת מבלי להתגלות. כאשר אורוות הכפר נראו באופר הרחוק, יצאה החוליה למשימה הגורלית. החוליה כללה את : אהרון דוידי סגן מפקד גדוד 890 ,מאיר הר ציון מפקד מחלקת הסיור, יורם נהרי ,יצחק ג’יבלי ועמירם הירשפלד. מאיר, ג’יבלי ונהרי היו בוגרי יחידה 101 עם ניסיון קרבות עשיר. בהוראת אריאל שרון צורפו לפעולה גם שני מפקדים נוספים. שרון לא הצטרף לפעולה וליווה את הלוחמים עד נקודה סמוכה לגבול ליד קיבוץ אייל.

הלוחמים נדרשו לשמור על דממה מוחלטת אך השטח הסלעי וההררי לא הקל על ההתקדמות. היות והמשימה הייתה לחזור עד עלות השחר, הר ציון שהוביל את החוליה התקדם מהר. בגלל היותו גבוה משאר הלוחמים בצוות ,נאלצו שאר הלוחמים לרוץ כדי לא לאבד את קצב ההליכה שהכתיב” מוסיף חיים טולדנו.

לפתע, קול שירה חרישי הפריע את הדממה הלילית. כנראה שאחד משומרי השדות שמע את החוליה והחליט להזהיר את החיילים הירדנים מפני המתקפה. בין רגע הורה דוידי לחסל את השומר הערבי בסכין בכדי לא לעורר מהומה. ז’בלי לקח את המשימה על עצמו, הוא זחל בדממה אל תוך השטח ותוך מספר רגעים נשמותיו של השומר הירדני לא נשמעו עוד.

השיירה המשיכה להתקדם. תוך זמן קצר הגיעו לפאתי מחנה האוהלים של הירדנים. השקט השרר במקום לא נשמר זמן רב ותוך מספר שניות נשמעו יריות מהצד הירדני. בקרב שהתפתח נפגע ג’בלי ברגלו אך הביצוע היה יעיל ומספר חיילים ירדנים נהרגו. למרות הפציעה של ג’בלי הצליחה החוליה להגיע לנקודת הכינוס שנקבעה מבעוד מועד על מנת לחמוק מהאש שנורתה מכל עבר.

תוך כדי ההתקדמות, בהבזק של שניה, חטף ג’בלי הפצוע כדור נוסף בצווארו .הכוח חבש את ג’בלי ועבר למצב סחיבת פצוע אך קצב ההתקדמות הואט והחיילים הסורים התקרבו במהרה.

לאחר מטרים ספורים, הבין ג’בלי הפצוע כי הכוח הירדני נמצא בעקבות החוליה ועתיד להשיגה במהרה. הוא דרש לחבריו להמשיך להתקדם בלעדיו. ההחלטה הייתה קשה מנשוא עבור הלוחמים, אך התקרבות הירדנים לא הותירה בידיהם כל ברירה .ז’בלי נשאר כשבידיו רימון חי למקרה שימצא ע”י הירדנים.

בזכות החלטתו האמיצה של ג’בלי, הצליחה החוליה לחזור לגבול הישראלי. רק זמן רב לאחר מכן גילו חבריו כי ג’בלי נשבה. הוא הועבר לבית חולים ירדני בשל פציעתו ולאחר מכן לבית הסוהר בזרקא. האירוע השרה אוירה קשה ביחידה והחיילים לא הצליחו להשלים עם המצב בו ג’בלי נמצא בידי האויב. בצעד חריג וללא אישורו של הרמטכ”ל בוצעה פעולה בה נלכדו חיילים ירדניים לצרכי מיקוח על החזרתו של הלוחם האמיץ. פעולות אלו כונו ” פעולות ג’יל” והיו למבצע ” פדיון שבויים” הראשון של הצנחנים. זמן קצר לאחר מכן ג’בלי שוחרר. ג’יבלי לא שכח את חבריו וקרא לבנו בשם גיל, על שם המבצע שיזמו חבריו לזירוז שחרורו

כעבור כ -20 שנה קיבל ג’בלי את עיטור העוז על התנהגותו במבצע זה.

חיים טולדנו עוסק בהנצחה ותיעוד אירועים ביטחוניים היסטוריים .

בשיתוף ברק רום