בשתי מילים אפשר לסכם את השנה שעברה עלי: אני אמא. בעשר מילים זה כבר: אלוהים שיעזור לי, מה עשיתי לעצמי - יש לי תינוקת בבית! אחרי ההיריון, הלידה וההסתגלות (שתימשך כנראה 17-18 שנה), הגיע הרגע שאין אמא שלא מחכה לו: להביט באהבה בגורה הקטנה, ללטף את ראשה ולומר לה בחום: "טסתי לעבודה, המטפלת כאן, אחלה יום!"
כן, אחת החוויות העוצמתיות שלי עד כה במסגרת האימהות הקצרה שלי היתה איתורה של האחת שתדאג ליקרה לי מכל בזמן שאהובי ואני מפרנסים אותה. מה הבעיה, חשבתי לעצמי. אפרסם מודעה ואנשים יעמדו בתור בשביל הזכות להחליף לנסיכה חיתולים ולהאזין לקול הפעמונים שלה, הבוקע בעוצמה לא מבוטלת בכל 20 דקות בערך. שום דבר לא הכין אותי לרגעים המיוחדים, ולמועמדות המיוחדות, שהגיעו אחר כך.
ראשונה הגיעה רפאלה, שללא ספק יישמה את כל הכללים שלמדה להכנה לראיון עבודה, ובראשם, הכנות. "יש לי חרדה מתינוקות", הכריזה, ואז הישירה מבט וירתה (בכנות): "אני מתרשמת ממך שאת קרייריסטית שבוחרת לסיים את חופשת הלידה מוקדם - דעי לך שזו טעות אדירה שלך, כאמא, להשאיר אותה עם זרים, אבל את עוד צעירה וטיפשה". ניסיתי להתגונן אבל היא סיימה לדבר עלי ועברה לשבח, להלל ולקלס את מקור פרנסתי, אולי גם מקור המימון שלה. "בכל בוקר אני רצה לקחת את העיתון שאת כותבת בו", אמרה ותיבלה בכנות, "אל תתלהבי, ממש לא בשבילי, רק בשביל הכלבה שלי. מסכנה, היא כבר זקנה, לא יודעת לשלוט במה שיוצא לה". ומה איתך, גברת?
אחרי הדממה שנותרה בחדר כשסיימה להרשים אותנו, הודיעה רפאלה שהיא ממתינה לתשובה מאיתנו. אני מקווה שאין לה חרדה גם מסירובים.
•••
אחרי שהתאוששנו מההלם הראשוני הגיעה עדי, יפהפייה מהסוג שגורם לנשים לרעוד מפחד, ונוסף על כך, סטודנטית מצטיינת דיקן בפסיכולוגיה ומתמחה בבייביסיטר ברמת גן על גבול גבעתיים מגיל 9. עדי שידרה ביטחון במקצוע, כמי שיכלה לשמש מנטורית לסופר נני עצמה. אינטליגנטית, עדינה ומרשימה להפליא, ואם הייתי פולנייה והיה נולד לי בן, הייתי מוצאת לה ייעוד אחר במשפחתנו. התאהבתי.
אף שהיו לה תנאים מקדימים שלא עמדו בשום צורה עם היעדים שהצבתי לעצמי, הוכחתי שיש לי עמוד שדרה ומיד הסכמתי לכולם. לא קרנתי כך משמחה מאז שבריטני ספירס הודיעה שהיא מגיעה להופיע בארץ. בשיחותינו היומיות פיזרתי לה שלל אימוג'י מלבלבים, כדי שלא "יגנבו" אותה.
ואז, כשעדי התחילה "לסנן" אותי, עשיתי את הדבר הנכון: נשמתי, שאפתי ופיתחתי אובססיה מואצת של מחזר גורלי, שלא נאמר - נואש. "דברי איתי! נפתור הכל, אני מוכנה להשתנות, בשבילך!" כתבתי תוך כדי הפגנת קור רוח מהסוג הנהוג במערכת השמש. רק אחרי שהפעלתי טקטיקות הלחצה חסרות פרופורציה, היא נשברה והודתה: "זו לא את, זה בעלך". מה? מה הוא עשה? למה התחתנתי איתו בכלל? "הוא חקר אותי בראיון כאילו שאני על דוכן העדים", הסבירה. נותרתי ללא מילים. מצד אחד, איבדתי את עדי. מצד שני, הדבר החשוב הוסר מהשולחן: זו לא אני! ואם היא חוששת מעורך דין תותח וחתיך ששואל שאלות, היא כנראה לא מתאימה למשפחה חדה ודעתנית כמונו. לכן בסוף אני(!) נפרדתי ממנה, אבל לא לגמרי - נשארנו חברות בפייסבוק כדי שיהיה לי עם מי ללכת להופעה של בריטני.
הלאה. מיטל, מדריכת ספינינג, אם לשלישייה ששידרה אנרגיות לשמינייה, פנתה אלי והציעה שניפגש בביתה כדי שאוכל להתרשם מהדרך שבה היא "מתקתקת את הילדים". כשהגעתי ראיתי שאכן הבית והשלישייה היו מתוקתקים - בבלאגן אחיד. כעסתי על עצמי על שנפלתי בפח. תרתי משמע, כי רק לידו מצאתי חניה.
המשכתי במסע איתור המטפלת ברחבי קבוצות ייעודיות ברשת, תוך כדי הפצת הבשורה אצל אנשי מודיעין נבחרים בשכונה - הספר והשכנה שתמיד מציצה מהתריסים. מרבית הפונות גוללו באוזניי סיפורי גבורה הרואיים על הסבת מקצוען למטפלות מבנקאיות מובילות, מעצבות אופנת עילית ומועמדות לפרסי נובל בבניית ציפורניים. כולן, כמובן, "נורא אוהבות תינוקות" ונורא רצו לדעת מיד כמה אשלם להן בעבור הענקת אהבה מטאורית זו ובעבור הניסיון העיקרי שיש להן בתחום - הסתכלות על אריזת במבה עם התינוק של אסם בסופר.
•••
אוף. ולחשוב שהאמנתי בדור הזה. כדי לנסות לברר היכן הבעיה ניגשתי אל אמא שלי, זו שהתמודדה לפני 30 שנה עם תינוקת קולנית משלה בבית (ומתמודדת איתה עד היום). "אין חדש תחת השמש", היא אמרה וסיפרה על זו שפרקה לי את הכתף כשהרימה אותי, זו שהגיעה באיחור קבוע של שעה, ועל זו שהביאה תיק ריק ואיכשהו מילאה אותו בסוף כל יום עבודה. "לפני שוויתרתי על שירותיה, השלמתי לה את סט הכוסות והמצעים", סיפרה לי.
שמעתי ממנה על שתי המטפלות שאמרו שאינן מעשנות והתברר שאכן לא עישנו, בשנתן. על זו שבזמן העבודה קיבלה לקוחות להסרת שערות מהרגליים, וכשנשרפתי באצבעותיי הקטנטנות משעווה חמה, האשימה אותי הגאונה על שבכלל התקרבתי למכשיר. ועוד סיפרה אמא שגם לפני 30 שנה דיברו שעות בטלפון, ועל הפעם ההיא כשחזרה מוקדם הביתה וגילתה את המטפלת באמבטיית קצף מפנקת, עם מלפפונים על העיניים, ממש כמו בספא.
מחוזקת מהידיעה ששוב לא אני האשמה, אלא שיש כאן בעיה מהותית בגנים של משפחת רוט בזיהוי מטפלות בעלות פוטנציאל שאינו הרסני, הגיעה האחת שלי. את הבית היא מילאה בקריאות "כפרה" ו"חיים שלי", שמעולם לא נשמעו לי כל כך מרגיעות כמו עכשיו. קוראים לה אושר (השם מבוסס על סיפור אמיתי), ויש לה תכשיטים מוזהבים ושנים ארוכות של ניסיון. אבל אלה לא הסיבה לאושר - החום והאכפתיות שהפיצה בביתי בשנייה שדרכה בו עשו את שלהם. בכל פעם שאני חוזרת הביתה מעוד יום של ריצות אני מוצאת אותו מתוקתק עם ילדה מאושרת בזרועותיה של מטפלת שלה עצות מוצלחות בכל התחומים, אף יותר מאלה של גוגל, שמזמן הפכה לחברה שמטפלת גם בי. אני הרוסה מכך שבספטמבר, עם כניסתה של בתי לגן, אנחנו נפרדות, ואפילו חשבתי להיכנס שוב להיריון מהר, כדי שתישאר.
•••
הדרך אל האושר היתה ארוכה, אבל כשהוא הגיע, היה קצת יותר קל לקבל הודעה מרפאלה, שכנראה עוד מחכה לתשובה. "היי דניאל. באמת ובתמים שמחתי מאוד להכיר אתכם. חייבת להודות שהיה בלבי ספק רב אם לקחת על עצמי אחריות כזו ענקית, ואחרי הפגישה הבנתי שרק הדאגה לקטנטונת תהיה מתישה עבורי". היא ציידה אותי בכמה עצות חרדתיות לדרך, כמו "שימי מצלמות" ו"אל תיתני למטפלות שמחבקות את התינוקת להטעות אותך". שמחתי לראות שהיא לא איבדה את חוש הכנות החד שלה בחודשים שחלפו. ועדיין, נראה לי שאמליץ לה על מטפלת טובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו