עד פופ

מלך הפופ מתהפך בקברו בזמן שאחרים ממשיכים לייצר סרטים בז'אנר "הכרתי אותו וזה מה שיש לי להגיד אם רק תשלמו לי מספיק". הפעם מדובר ב"מייקל ג'קסון: ארץ לעולם לא" - גרסת שומרי הראש שלו, ביל וויטפילד וג'ייבון בירד. 

הסרט בנוי על חקירת שני המאבטחים על ידי המשטרה באשר לנסיבות מותו, ומתאר עד כמה היה מסור לילדיו ומנותק ממצבו הכלכלי הקשה, בעיקר בימיו האחרונים. שני המאבטחים, שמתפקדים על פי הסרט כאחרוני הגרופיז של ג'קסון, הופכים עם הזמן לבני בית אצל הזמר ומתקבלים באהבה על ידי ילדיו. הם מפרים את הכלל הראשון של שומרי הראש, והוא שאסור להיקשר למי ששומרים עליו. ביל הופך להיות איש סודו של ג'קסון וממשיך לשרת אותו גם אחרי שלא קיבל את שכרו כחצי שנה, תוך שהוא משלם מחיר כבד בחייו האישיים - יחסים מעורערים עם בתו.

"מייקל ג'קסון: ארץ לעולם לא" לא שופך אור חדש על חייו ומותו של כוכב הפופ. הוא בעיקר מתעלם מהפיל הגדול שבחדר (האשמות בפדופיליה) ומסנגר על מי ששילם 35 מיליון דולר כדמי שתיקה ל־17 ילדים. לא להיט בכלל.

•  •  •

תקוע בפקק: קארפול קריוקי, כאן 11, שישי, 21:55

בעידן הגלובלי אמור להיות קל לגייר פורמטים מחו"ל. לא חסרות דוגמאות: "האח הגדול", "אקס פקטור", "דה וויס", "הישרדות" - כולם פורמטים שגוירו כהלכה והצליחו. לפחות בריאליטי - זה עובד. אולי מפני שבכל הדוגמאות הנזכרות מדובר בתוכניות רבות משתתפים, כך שאם היו משתתפים "חלשים" יותר על המסך, תמיד היו מתמודדים דומיננטיים יותר שלקחו את המושכות והפוקוס והזיזו את העגלה קדימה.    

במקרה של "קארפול קריוקי", ניקי גולדשטיין התיישב בכיסא הנהג הגדול של ג'יימס קורדן. זאת אמורה להיות תוכנית קלילה שכל מטרתה להעביר נסיעה עם זמרים ולגלגל שיחה משוחררת, לא פורמלית, ובין לבין לשיר שירים מהרפרטואר של הזמר. כשג'יימס קורדן מתחיל לנסוע כל מי שברכב נדבק בכריזמה שלו, ועושה ואומר מה שבא לו - לפחות ככה זה מרגיש. כל תוכנית נראית כאילו שני חברים שלא התראו הרבה זמן נוסעים באוטו, עושים שטויות, מנהלים שיחות שהן מעבר לשירים ובעיקר מעבירים את הכיף שבאוטו לצופים שבבית. לכן זה לא מפתיע שאצל קורדן הדברים מתגלגלים גם להתפשטות (רד הוט צ'ילי פפרז) או להחלפת חולצות במהלך הנסיעה (ג'סטין ביבר). 

אבל גולדשטיין הוא לא קורדן. רחוק מזה. הניסיון להשוות ביניהם הוא פשוט לא הוגן כי הם קורצו מחומר שונה. הבחירה בגולדשטיין היא פשוט לא טובה. הוא כבוי, צפוי, ונראה שאם הוא לא יהיה באוטו לא נרגיש בהבדל. התוכנית נוסעת על אוטומט. 

הפורמט הכל כך אינטימי הזה של נסיעה בקופסה קטנה עם הרבה מצלמות יכול להוציא מהאורחים כל כך הרבה, ובפועל אנחנו מקבלים עוד ראיון אולפן יבשושי, עם פרטים ביוגרפיים שכולם כבר מכירים ועוד קידום אלבום. הפרק ששודר בשישי עם שלומי שבת לא היה שונה. וזה דווקא מה שמרגיז בצפייה בפרק, כי שלומי שבת נראה כמו מישהו שכיף לגלגל איתו שיחה לא פורמלית, ואחד שהיה זורם עם זה. במקום זה שמענו שוב את הסיפורים על הילדות עם לאה, ושוב את הסיפורים על "דה וויס" (כולל הופעת אורח של ספיר סבן). שמישהו יכניס את הפורמט הזה למוסך, דרוש טיפול עשרת אלפים.