הכי קל לצפות ב"בן־גוריון, אפילוג", סרטם של יריב מזור ויעל פרלוב, ולהגיע למסקנות המובנות מאליהן: מה שהיה לא יהיה, איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא וכו'. נוסטלגיה, פירושה הוא הרי כאב השיבה. אנחנו הישראלים מכורים לנוסטלגיה, זאת שתמיד מתעקשת על כך שפעם היה פה יותר טוב, ולכן לא פלא שהסרט זכה להצלחה ולביקורות נלהבות. ה"זקן" אומר משפט ואנחנו ממלמלים לעצמנו: אוי, איך הכל השתנה.
אז בואו נדבר רגע על איך הכל השתנה, אבל דרך הדבר הזה שנקרא טלוויזיה. הסרט שלפנינו מבוסס על ראיון שנערך עם בן־גוריון בשדה בוקר בשנת 1968, כשהוא כבר בן 82 ובדמי ימיו. חומר הגלם הזה, שכלל שש שעות שבמהלכן שוחח בן־גוריון עם מראיין בריטי, נמצא לפני כמה שנים על ידי הבמאי יריב מוזר והעורכת יעל פרלוב בארכיון הסרטים היהודיים ע"ש שפילברג, אך ללא סלילי הסאונד. כאשר אותרו גם אלה, בארכיון בן־גוריון, הושלמה המשימה. השניים הוסיפו קטעי ארכיון מסרטים שונים ויצרו מוצר חדש. אין פה עשייה יוצאת דופן, אבל יש פה מעשה שליחות, כי בימינו חומרי גלם כאלו מספיקים בשביל להרים את הרף וליצור שיח אחר. לא כי העשייה הטלוויזיונית הדוקומנטרית היא יוצאת דופן, אלא בזכות הצגת הראיון, שאנו חוזים בו לראשונה. פעם יוצרים נסעו לשדה בוקר (סוף העולם בשנות ה־60 הישראליות), חקרו, ראיינו ראשי מדינות במשך שש שעות. היום, נו היום, למי יש סבלנות לכל הדברים הללו. או כוח, או תקציב. תהיו בטוחים שהיום מפיקים ראשיים היו מגלגלים את היוצרים מכל המדרגות אם היו באים עם רעיון דומה.
באחד הקטעים בסרט מתקיים ראיון טלוויזיוני בהנחיית אד מורו האגדי בין דוד בן־גוריון וראש ממשלת בורמה או נו (אפשר למצוא את הראיון המלא ביו־טיוב). מורו מעשן סיגריה ומנחה שיח על נושאים ברומו של עולם: יהדות, בודהיזם, מדיטציה וכו'. מיותר לציין שהיום איש לא היה מייצר כזה מוצר טלוויזיוני, ומי יודע גם מי היה צופה בו. מיותר גם לציין שבעולם של היום ספק אם שני מנהיגים שכאלה היו טורחים להגיע לכזה מן פרויקט ולהקדיש ממרצם ומזמנם כדי לדבר על נושאים שלא קשורים ישירות לעולם הפוליטי שלהם.
נמשיך הלאה בנוסטלגיה. לאורך השנים שודרו כמה סרטים הקשורים בבן־גוריון, והאחרון שבהם (ולכן גם האפילוג הרשמי) הוא "בן־גוריון זוכר", שהוקרן בשנת 1973 ושודר גם בערוץ הראשון. וזו נקודה מעניינת - לאחר הסיבוב הקולנועי שלו, הסרט הנוכחי שלפנינו הוקרן אמש בערוץ 8. מדובר בערוץ נישה, ברשת הכבלים. סרטים כאלו היו משודרים פעם בערוצים המרכזיים. אפילו בתחילת השידורי המסחרי, לפני 20 שנה, אפשר היה למצוא סרטים שכאלו בפריים טיים שלנו. אבל העידן הזה נעלם. מוצרים שכאלו, שהם בסופו של דבר אינטלגנטיים אבל לא עמוקים או מעמיסים על הצופה, מוצאים שהם פונים לקהל יעד מוגדר מאוד, במקום שיהיו צפיית חובה בכל בית בישראל. עד כמה שאני יודע, הדרך היחידה שבה הסרט הזה הגיע לפריים טיים היתה בכתבת קידום מתומצתת בחדשות ערוץ 2.
אז לכאורה התקדמנו מאוד בעשייה הטלוויזיונית. כולם תסריטאים, במאים, צלמים ועורכים בפוטנציה. בפועל, מצבנו כל כך חמור, שעריכה מחודשת של ראיון בן שש שעות מלפני 50 שנה הפכה לסרט שהוא צפיית חובה לכל אזרח ישראלי בשנת 2017.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו