בתדריכים ההמוניים לעיתונאים לפני קרוב לשנה, מנה ראש הממשלה נתניהו כמה תחומים אסטרטגיים שהוא פועל בהם, ולדעתו גם רשם בהם הצלחות. תחום אחד שהוא ציין ברמה האסטרטגית הלאומית ככישלון מתמשך היה "הסעיף הרוחני". כאשר תוחלת החיים של הקואליציה הנוכחית מוערכת ככזו ש"יכולה בקלות להחזיק לפחות עוד שנתיים", כדברי השר יריב לוין, ובהיעדר אופציה מדינית אמיתית - נוצר מצב שאפשר לתקוף את המרחב האסטרטגי הבעייתי מבחינת הימין.
לפי ההקצנה בהתבטאויות משמאל, העוסקות ב"קץ הדמוקרטיה", נראה שגם שם מבינים זאת. הכוונה היא שמאז שהימין נמצא בשלטון, בפעם הראשונה הוא נערך לשנות סדר יום בתחומי המשפט, התקשורת והאקדמיה.
נתניהו סבור שהתקשורת היא התחום החשוב ביותר, אבל יריב לוין ואיילת שקד חושבים שמערכת המשפט היא זו שדורשת שינוי. הבעיה שההתקדמות בשינויים שהם היו רוצים להעביר צפויה להיות אטית ביותר; בערך לפי לוח הזמנים של תקופת כהונתה של השופטת אסתר חיות כנשיאת בית המשפט העליון.
בהשוואה לשינויים בשיטת בחירת השופטים ונשיא/נשיאת בית המשפט העליון, העברת חוק יסוד מדינת הלאום היהודי אמורה להיות קלה ומהירה הרבה יותר. מבחינת הימין, שווה לשרוד את קרטועי הממשלה עד סוף הקדנציה רק בשביל חוק היסוד. די לחשוב על כך שאסתר חיות כנשיאה היא למעשה מינוי של הנשיא בדימוס אהרן ברק. היא תוכננה לתפקיד כבר לפני שנים לא מעטות, וגם הקרובה ביותר לברק בהשקפותיו.
חוק מדינת הלאום היהודי עתיד לשים קץ לפארסה של הארכת הסעיפים המונעים "איחוד משפחות" לא רק על בסיס של סיכון ביטחוני. הסיבה האמיתית לחוק היא הענקת הגנה דמוגרפית למיעוט היהודי שהצליח להקים לעצמו מדינה במרחב עוין. באמצעות החוק ההגנה תהפוך ללגיטימית. אשרי המאמין.
באמצעות חוק יסוד מדינת הלאום גם יהיה אפשר לעצור את סדרת הבג"צים הבלתי נגמרת ולפתור את בעיית המסתננים שהתנחלו בדרום תל אביב. אבל מה שברור למובילי השינויים בחקיקה הוא שהמפתח לשינוי אמיתי בשטח תלוי בהרכב השופטים בבית המשפט העליון. חלק ממתנגדי חוק מדינת הלאום היהודי טוענים כי החוק לא ישנה דבר, משום שגם בנוסחאות המילוליות שלו השופטים יוכלו ללהטט ולהכפיף אותו לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ובכך לטרפד את רצון המחוקק והריבון.
הנקודה הארכימדית תהיה שבירת שיטת "הסניוריטי" במינוי לנשיאות העליון. דווקא האמירה האומללה של הנשיאה בדימוס דורית ביניש, כי השיטה הפכה ל"מוסכמה חוקתית", מאשרת למי שעוסק בקונטר־רבולוציה הזו, כי שיטת "יא ברעכן" הז'בוטינסקאית נשארה רלוונטית.
הסניוריטי משמעותו ששתיים או שלוש פקולטות למשפטים בישראל, בעלות אידיאולוגיה חוקתית מסוימת, ירכיבו לעם ישראל את האליטה השלטונית שלו לדורות הבאים. זו תהיה שיטה מעמדית נוקשה בנוסח האנגלי שכבר עבר מהעולם. למעמדות הנמוכים תישאר הזכות להתעסק בלוגיסטיקה של שינוע תיבות הקלפי ברחבי הארץ, הזכות לספירת הפתקים אחת לארבע שנים, וכמובן הזכות לעצב את חליפת הדוגמן העונתי בלשכת ראש הממשלה.
דון קישוט כבר לא פה
לפני כעשרה ימים הגיש הסטודנט בוב דילן את העבודה שלו, רגע לפני תום המועד האחרון. הרצאת פרס נובל שלו לא זכתה לתשומת לב בתקשורת בישראל. ברגע האמת, כשהוא נדחק לפינה והאקדח מוחזק לרקתו, דילן בחר בחלוץ הרוקנרול באדי הולי כמקור ההשראה הראשון שלו. אותי זה הפתיע. "ראיתיו רק פעם אחת בלבד. כמה ימים לפני שהסתלק", כתב דילן בהרצאתו, "הוא היה מהפנט... ואז, משום מקום, הדבר הכי מוזר קרה. הוא הסתכל לי בול ישר בעיניים, והוא שידר משהו. משהו שלא ידעתי מהו. וזה העביר בי צמרמורת".
הקריאה בהרצאת דילן לוועדת נובל מזכירה מעל הכל כמה דילן עצמו הוא קול קורא מעידן אחר וממקום אחר. הוא יוצר־משורר־זמר שנוצר ויצר בארץ החופש, בזמן של חופש, ובסביבה של חופש.
כיום אנו חיים בתקופת שלטונם של משמרות המהפכה. הם יסקלו אותך וירדפו אותך ויפיצו נגדך שמועות ויגישו תביעות וישפטו. הם יבצעו רצח אופי אם לא רצח ממש. זו תקופה טוטליטרית, שבה מתקיים דיון נוקב אם גל גדות צריכה להיחשב כלבנה או שכיהודייה היא שייכת למיעוט שאינו לבן. ניוון שבו הדיכוי משתמש במלל של שוויון, צדק ושלום.
דילן יצר בארץ החופש, בזמן של חופש // צילום: אי.אף.פי
שמתי לב מהן המילים שלא מוזכרות בהרצאתו לדורות של בוב דילן: לא צדק ולא שוויון. גם לא גזענות. אפילו שמו של וודי גאת'רי לא מוזכר, אלא דווקא באדי הולי ולדבלי ומובי דיק. במיתוס העצמי של בוב דילן בבית הספר היסודי הוא קרא את "דון קישוט", "אייבנהו", "רובינזון קרוזו", "מסעות גוליבר", "בין שתי ערים" וכל היתר. ספרים שנותנים לך "קנה מידה למדוד את הדברים".
מי יעז להציב היום קאנון ספרותי־תרבותי שכזה בפקולטות השונות? חוגים שונים באוניברסיטאות הפכו ללשכות גיוס עבור ארגוני שמאל רדיקליים. השוויון הוא תהליך אינסופי שתמיד משאיר איזה תמים מחוץ למעגל, יעד לתקיפה בגלל טעות במוקש. כיום, היעד של התיאוריות המתקדמות, מעבר לשוויון, הוא האחדה. סיסמת "החופש האקדמי" היא מסכה. מאחוריה מכתיבים תיאוריות אחידות.
אפילו רוב הפקולטות למשפטים הפכו לשטח כבוש; המשפטנים הבינלאומיים הדגולים מלפני 45 שנה גרסו שהיאחזותה של ישראל בשטחי יש"ע חוקית, ואילו הטרור נגדה הוא פשע נגד האנושות. היום סבורים חכמי המשפטים מתוצרת הארץ, שהיאחזות ישראל היא פשע נגד האנושות, ואילו הטרור הוא מאבק לגיטימי אם לא ממש חוקי.
לא בטוח שהקוד האתי שיזם השר נפתלי בנט, ופרופ' אסא כשר נרתם לטובתו, הוא התשובה לבעיה. אבל הוא סוג של מחאה עממית נגד המסלול ההרסני שהאקדמיה בישראל הולכת בו. בהחלט יכול להיות שקוד אתי מלמטה, ביוזמת האוניברסיטאות עצמן, יהיה הדבר הנכון.
פרופ' יצחק נבו (יאני) מאוניברסיטת בן־גוריון אמר לי לפני כחצי שנה - כשיוזמת השר בנט עלתה - כי באוניברסיטה שלו כבר קיים קוד אתי זה עשר שנים. הקוד אושר ב־2007, ופרופ' נבו סבור שהוא מתפקד היטב ומועיל לאוניברסיטה. "הסנאט הקים ועדה שהייתי חבר בה", סיפר יאני מהחוג לפילוסופיה. "אז זה ישנו. הוא עוסק בסוגיות של חופש אקדמי, ויש ועדה לקוד האתי שמטפלת בבעיות שמובאות בפניה על סמך הקוד. הקוד נתן פתחון פה להרבה אנשים בהרבה נושאים - יחסי מרצה־סטודנט, יחסים בין מרצים לבין מרצים עמיתים. תלונות מגיעות לוועדה ונידונות. הוועדה ממליצה אך אין לה סמכות אכיפה".
פרופ' נבו אומר שדבר כמו קוד אתי לא כופים. "הקוד צריך לשקף את המקצוע. הוא צריך לצמוח מלמטה. לא נכון שהממשלה תעשה זאת. זה מעורר חששות, ולפי דעתי בצדק. זה מבוסס על תעמולה היסטרית של גופים קיצוניים שכולם מכירים - נגד מרצים. עושים מעקבים ורשימות שחורות", אומר נבו.
מאז פרוץ הסערה, "הצעתי שהקהילה האקדמית תיצור בעצמה הצהרת עקרונות בנושא של חופש הביטוי והחופש האקדמי בקמפוסים. שלפחות לעת הכנת מסמך כשר, יהיה מסמך מוכן שצומח מהקהילה האקדמית על בסיס מסורת של מאות שנים בנושא חופש המחשבה. הממשלה עוינת את חופש הביטוי. הקוד האתי יפגע בציפור הנפש של מחקר והוראה ביקורתיים".
בינתיים, האוניברסיטאות נעות בדרך המסוכנת של האוניברסיטאות בארה"ב: סתימת פיות בנוסח משמרות המהפכה.
בין בגין למנדלה
בשנה שבה כיהן דורי גולד כמנכ"ל משרד החוץ, הוא הספיק לבקר גם בדרום אפריקה. בין השאר פגש שם קומוניסט יהודי זקן, ששונא את מדינת ישראל, אבל סיפר שכאשר התנהל מצוד אחרי נלסון מנדלה הוא התחבא בבית של יהודים. שם קרא את ספרו של מנחם בגין, "המרד". לפי גרסת מרכז בגין, מנדלה קרא את "המרד" בשבתו בכלא. בכל מקרה ספרו של בגין היה נוכח בתנועת השחרור של האפריקנים נגד האפרטהייד.
מאוחר יותר כשהיה באו"ם באחד מביקוריו של ראש הממשלה נתניהו, הצליח גולד לארגן פגישה עם שרת החוץ של דרום אפריקה, העוינת מאוד לישראל, וזרק לה את הסיפור על הספר הישראלי שהעניק השראה למנהיג המאבק נגד האפרטהייד. "הנה, מנהיג תנועת השחרור שלכם קרא את הספר של אחד ממנהיגי תנועת השחרור שלנו", הוא אמר לה. האם זה הפשיר את הקרח? לא. אבל זו מכת גרזן קטנה בקרחון שגודלו כבית דירות גדול, המקפיא את יחסי ישראל ודרום אפריקה.
לובה וקאסי מיאקיסו. "מספרים לאנשים שאם הם ייצאו לישראל, היהודים ירעילו אותם" // צילום: אהובה וולק, המרכז הירושלמי לעינייני ציבור ומדינה
לפני כשנה החליט ראש הממשלה כי BDS הוא סוגיה של ביטחון לאומי. האסטרטגיה של חדירה לאפריקה והמאבק נגד BDS קשורים זה בזה. הידוק היחסים עם מדינות אפריקה נועד, בין השאר, ליצור אפקט חממה על קרחון העוינות של דרום אפריקה, שבלעדיה יחסי ישראל עם מדינות אפריקה יהיו מוגבלים. "ההחלטה לחזור לאפריקה התקבלה בתקווה של ראש הממשלה שאפריקה תחזור לישראל", אמר השבוע גולד בדיון שנערך במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. שני דרום־אפריקנים, לובה מיאקיסו ובתו הקולנוענית קאסי מיאקיסו, סיפרו על המאמצים שהם משקיעים לטובת ישראל במלחמה נגד BDS בדרום אפריקה.
"כשאנחנו מגבשים דעה על מדינת ישראל, אנחנו נסמכים על אינפורמציה, ו־BDS הוא מקור האינפורמציה העיקרי על ישראל בדרום אפריקה", אומר מיאקיסו, נוצרי ציוני אדוק. "BDS מזין את האזרחים בדרום אפריקה בסיפור שהיתה כאן פעם ארץ ערבית. היתה שואה, ובעקבותיה באו היהודים וכבשו את הארץ ולקחו אותה מהערבים. הם מספרים לאנשים שאם הם ייצאו לישראל, היהודים ירעילו אותם".
השאלה הטבעית היא למה להיאבק ב־BDS ולמה להתמקד בדרא"פ. זה נשק מדיני, ודרום אפריקה היא במידה רבה הבסיס הטריטוריאלי של BDS. כל שיטות הלוחמה נגד ישראל והיהודים מקבלות מכפיל כוח אדיר כאשר נמצאת מעצמה שנותנת להן רוח גבית ומשתמשת בהן.
בלי העורף המעצמתי, האנטישמיות, הטרור, האידיאולוגיות והתיאוריות האנטי־ציוניות מתפוגגים ומאבדים אפקטיביות. דרום אפריקה, עם כל השחיתות והכישלונות שלה, הפכה מאז חיסול האפרטהייד בזכות מנהיגותו של נלסון מנדלה ל"מעצמת מוסר". זה משאב אסטרטגי מבחינתה - והוא מופנה נגד ישראל.
"נושא האפרטהייד והגזענות נוגע בעצב עמוק ורגשי מאוד בקרב תושבי דרום אפריקה", אומר לובה. "אם אני יושב ומתדיין עם גנרל ואני אומר עליו: הגנרל הזה מרמה במסים. אנשים לא יודעים, ואומרים אולי כן אולי לא. אם אני אומר עליו: הוא גזען - הם מיד יירתעו".
הסולידריות עם העניין הפלשתיני היא מוחלטת. זו מורשת דרום־אפריקנית של שותפות ארוכת שנים במאבק עם ברית המועצות. ב־ANC היו הרבה קומוניסטים, רבים מהם יהודים, והם היוו את החוליה המקשרת. כך מתקבל חאלד משעל בדרום אפריקה ברמה הממלכתית הגבוהה ביותר, כולל מפגש עם הנשיא. "איפה בעולם יש ממשלה שנהגה בסולידריות מלאה עם שביתת הרעב של האסירים הפלשתינים?!" אומר לובה. אנשים מסביב לשולחן העירו שאפילו ממשלת הרשות הפלשתינית לא נהגה כך.
קאסי מיאקיסו אמרה כי בכל אירועי BDS יש הרבה אלימות וונדליזם נגד דוכנים שמציבים יהודים. "כל דבר שמזהה אותך כיהודי בקמפוס אוניברסיטאי הוא מסוכן", היא אומרת. ההפתעה היא שיש מבין השחורים אנשים שמוכנים להילחם לטובת ישראל. אלה צעירים שמרגישים מרומים על ידי השקרים של תנועת החרם, חלקם אפילו פעילים לשעבר בארגון. הם חשים עלבון שמשתמשים במושג "אפרטהייד" נגד ישראל. מבחינתם, זה סוג של הכחשת הסבל שנגרם להם תחת מנגנון האפרטהייד האמיתי, שהתקיים בדרום אפריקה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו