תור הזהב שלו

"כאן כולם מדברים כמוני", התלהב סמואל בסאט, מומחה להכנת סכיני גילוח, שהגיע לברצלונה מבולגריה ב־1929 כדי להשתתף בתערוכה בינלאומית לחידושים. הוא התמלא בתחושה של שיבה הביתה, ולא רק בגלל ששמע שוב את הלאדינו, שפת היהודים שגורשו מספרד ב־1492. איש העסקים היהודי, שביקר בעיר הריקה כמעט לגמרי מיהודים, לא העלה אז בדמיונו ש־88 שנים לאחר מכן, נכדו לואיס, שלא הספיק להכיר, יציג שם ספר על ההיסטוריה של משפחת בסאט.

בראיון בלעדי ל"ישראל השבוע", אמר השבוע הפרסומאי המפורסם ואחד היהודים המוכרים בספרד, לואיס בסאט (75), ש"יש ספרים רבים בנושא אשכנזים, אך לא על הספרדים באירופה במאה הקודמת". עם הספר "החזרה של בסאט" בחיקו, הוא הוסיף: "הספר של ויסנס ויאטורו מתרכז במשפחת אבי שמוצאה בטורקיה ובבולגריה ובמשפחת אמי שמוצאה ביוון, ומהווה תרומה אדירה להיסטוריה של היהודים בדרום אירופה".

בסאט נחשב לאחד המוערכים ביותר בענף הפרסום ובתחום היצירתיות בספרד בעשורים האחרונים. הוא אחראי לקמפיינים המדוברים ביותר, וגם היה אחד המוחות מאחורי טקס הפתיחה המרשים של אולימפיאדת ברצלונה לפני 25 שנה. בעבר גם היה מועמד לנשיאות קבוצת הכדורגל של ברצלונה, אז גם הופתע משאלת מועמד אחר - מדוע הוא מסתיר את שם משפחתו השני, כהן.

עם זאת, גאוותו על שייכותו לעם היהודי אינה מוטלת בספק, והיא הגיעה לשיא עם ביקורו בישראל. הוא הוזמן על ידי מכון סרוונטס כדי לדבר ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים, וגם ביקר בתל אביב, שם הרצה על חדשנות עסקית. "זה כבוד בשבילי להיות כאן", אמר בסאט, שמקווה ש"החזרה של בסאט" יתורגם גם לעברית (פורסם בשפה הספרדית והקטלאנית). "אם הישראלים יקראו את הספר, עיניהם ייפתחו לדברים רבים שקשורים באירופה של המאה ה־20 וה־21. למשל, בשנות ה־40 ברצלונה היתה כמו קזבלנקה, מלאה במרגלים".

כוונת מצוירת על הראש

בסוף שנות ה־20 הצטלבו אילנות היוחסין של משפחת בסאט בברצלונה. משפחת אביו, צאצאי מגורשי ספרד במאה ה־15, הגיעה מבולגריה, מטורקיה, מאוסטריה, מגרמניה ומצרפת. משפחת אמו, שעקרה מקורפו לאיטליה, הגיעה מצרפת לעיר הנכספת. "ברצלונה היא עיר אנטישמית בלי יהודים", כותב ויאטורו על אותם ימים, ובסאט מוסיף: "כשמלאו לאמי 90, בקהילה היהודית בברצלונה (CIB; ס"א) אמרו שהיא היהודייה הכי מבוגרת שנולדה בברצלונה. ויאטורו בטוח שהיא הראשונה שנולדה בברצלונה אחרי הגירוש, ב־1917".

הוא מודה שילדותו לא היתה קלה, שנאלץ ללכת למיסה בבית הספר מגיל 6 ועד גיל 13, "אבל נשארתי לעמוד בסוף ולא כרעתי ברך". עוד הוא נזכר ש"מאחוריי בכיתה ישב ילד גדול שתמיד הציק לי. יום אחד אמרתי לו להפסיק והוא ענה לי: 'תשתוק, כלב יהודי'. הזמנתי אותו להיפגש אחרי בית הספר והוא הרביץ לי. כך היה כל השבוע, שאותו סיימתי עם פנס בעין ושפתיים מדממות".

יום אחד הגיע מורה יהודי־צרפתי לבית הספר, מדריך לג'ודו, ולואיס הקטן הצטרף לחוג בהתלהבות, כדי ללמוד להגן על עצמו. "אחרי כמה שיעורים חיכיתי ל'חבר' ההוא אחרי בית הספר והצלחתי למנוע את המכה שלו. ניצלתי נפילה שלו כדי לעלות עליו ותפסתי לו באוזניים. כשהוא התחיל לדמם עצרתי, ומרגע זה הוא כבר לא הציק לי. אף פעם לא נתתי לאיש לקלל אותי בגלל יהדותי", סיפר בגאווה.

למרות רגע הגבורה, חיי היהודים בספרד, תחת הרודן פרנקו, היו קשים. "היהדות היתה נסבלת אך לא מאושרת", מספר בסאט. ב־1954 נבנה בית הכנסת של CIB, ולואיס הצעיר היה לנער בר המצווה הראשון לעלות בו לתורה: "כיוון שבתקופה ההיא השלטון לא אישר סימנים דתיים חיצוניים, חוץ מאלו הנוצריים, בית הכנסת נראה כמו עוד בית".

ויאטורו, מומחה לנושאים היהודיים (ומעריץ של המשורר יהודה עמיחי), מספר כיצד בסאט נישא לכרמן, שנאלצה להתגייר בצרפת כי בספרד לא אפשרו זאת. הוריה לא נכחו בבית הכנסת ביום המאושר כי לא אישרו לה להיות בקשר עם יהודי, והחתונה כמעט בוטלה בשל אירוע דרמטי - יומיים לפני המועד, אח של סטודנט בכיתתה של כרמן, שלמד לכמורה, ניסה לחטוף אותה, וויאטורו מסביר: "הוא רצה לעשות מעשה טוב מבחינתו, למנוע את חתונת כרמן עם יהודי".

האנטישמיות, שרדפה את משפחתו, "הפכה היום לאנטי־ציונות", אומר בסאט, "השמאל שתמיד היה מאוד פרו־ישראלי, כשהוקמה מדינת ישראל, הוא היום יותר פרו־פלשתיני". בסאט, שמעולם לא שתק על מתקפות תקשורתיות נגד ישראל, מוסיף: "לכתוב נגד ישראל זה אופנתי". הוא גם מגלה שבאחת ההפגנות הפרו־פלשתיניות הסוערות בברצלונה, חולקה חוברת ובה תמונתו עם כוונת מצוירת על ראשו. 

טראמפ הספרדי

שאלת "הגאווה היהודית" צצה כאמור לא פעם במהלך חייו של בסאט, אך מעולם לא מנעה ממנו לנסוק. אחד מספרי החובה בחוג לתקשורת בברצלונה היה "הספר האדום של הפרסום", שאותו כתב, והוא גם היה המוח המבריק של סוכנות הפרסום הגדולה אוגילבי, שבה הוא עדיין משמש נשיא של כבוד בספרד. לתודעת הכלל הגיע בסאט בזכות היותו מנחה הגרסה הספרדית לתוכנית הטלוויזיה "המתמחה". 

בניגוד לכוכב הגרסה האמריקנית, דונלד טראמפ, לבסאט היו תוכניות צנועות יותר, שאולי השתנו. אחרי הכל, כאמור, הוא התמודד על נשיאות קבוצת הכדורגל של ברצלונה, תפקיד יוקרתי יותר מכל תפקיד פוליטי בקטלוניה. בבחירות לתפקיד זה, ב־2003, הוא היה מקושר לאגדת הכדורגל יוהאן קרויף, והעלה כאפשרות להביא לתפקיד המנג'ר (מאמן) את פפ גוורדיולה.

על השאלה מדוע הוא מסתיר את שם משפחתו השני, כהן, ענה אז בסאט בעימות טלוויזיוני: "קוראים לי כהן. זה שם משפחה יהודי, אם מישהו לא יודע - ואני גאה בו מאוד. אם שם משפחתי השני היה רודריגס, אני בטוח שלא היית שואל אותי את זה". בסיום המרוץ בסאט הגיע רק למקום השני. המנצח היה ז'ואן לפורטה הידוע לשמצה.

לסיום אני שואל את בסאט מה זה עבורו להיות יהודי, והוא משיב לי: "זה להיות שייך לעם, להיות חלק מתרבות ומזהות, ושיהיה לי הרצון היהודי לשפר את העולם. אגב, העובדה שאני גאה להיות יהודי אינה אומרת שאיני גאה להיות ברצלונאי, קטלאני, ספרדי ואירופאי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו