"אני תינוקת הניסיונות, יש לי צלקות בגוף ובנשמה"

הוועדה המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן קיימה אתמול דיון מיוחד, שבו הועלו העדויות והצילומים שנחשפו לראשונה ב"ישראל היום". בממצאים הקשים - עדויות לניסויים קליניים וניתוחים פתולוגיים שנעשו בילדי העולים.

עוד נחשף כי במימון של 160 אלף לירות נעשה מחקר על תפקוד לבבות של תימנים, ולצורך כך נאספו ונותחו לאחר המוות 60 לבבות מגיל עובר ועד גיל מבוגר, ללא אישורן וידיעתן של משפחות הנפטרים.

בעדויות שנחשפו נמצאת עדותו של ד"ר ג'ורג' מנדל, מנהל בית החולים בראש העין, המעיד על מחקר שנעשה על דם חרמשי, שנבע מהסברה שיש לילדים סוג דם זה. הוא אף ציין שנעשו בדיקות לגילוי מחלות ריאות בילדים חיים. בדיון הוועדה הוצגו תמונות של ילדים בבית החולים, שבהם נראית המילה "טחול" רשומה ומסומנת על גוף הילדים. בתמונות המקוריות נראים הילדים עירומים.

יו"ר הוועדה ח"כ נורית קורן אמרה בפתח הדיון: "כעת, כשהפרוטוקולים נפתחו לעיון הציבור והוועדה עברה עליהם, ניתן לראות שגם חברי הוועדה היו חשופים למידע שמצביע על המחקרים שנעשו בילדים חיים, אך לא עשו עם זה דבר".

אלי ליפשטיין, חוקר תולדות הפתולוגיה, הסביר כי כל התינוקות עברו ניתוח לאחר המוות וכי הנתיחות בוצעו בתנאים מחפירים, מעל כיור וליד שירותים. במהלך הנתיחה הוצאו האיברים והוכנסו לצנצנות מזכוכית. גופותיהם של התינוקות שגילם היה עד כמה שבועות נחשבו "פסולת ביולוגית כמו רקמות".

יונה שאער. "חובה לספר כל מה שקרה"

"לחשוף את האמת"

ח"כ אמיר אוחנה ציטט מתוך פרוטוקול ועדת החקירה את מכתבה של ד"ר רוטנרברג לד"ר מן, שנכתב בשנת 1950: "המצב שמצאתי בבי"ח ילדים ראש העין הוא שרוב הילדים מתים רק משגיאות". בהמשך היא אומרת על עמיתיה בבית החולים: "איך זה נוח להם שכל אחד סוגר את עיניו ממה שעושה השני? אפילו לא מבינים שהם הרוצחים של הילדים".

בעקבות החשיפה כתבת "ישראל היום" קיבלה שיחת טלפון מיונה שאער, בת 68, נשואה ואם לשלושה מהרצליה, שטוענת "אני תינוקת ניסיונות": "קראתי את הכתבה והרגשתי שמדברים עלי. נולדתי ב־1949 בעתלית עם לא מעט מחלות ומשם הועברתי לבית החולים בצפת. עשו עלי ניסויים בידיים וברגליים והצלקות נותרו עד היום".

לדבריה, "יש לי שקע ברגליים וניתוחים כפולים בידיים - בימין וגם בשמאל יש לי חתך. אבא שמע שחוטפים ילדים - הוא רץ מהר לבית החולים והוציא אותי משם. המזל הוא שהייתי חולנית, וכך לא חטפו אותי ולא מכרו אותי".

יונה מספרת שבמשך שנים אחיה הגדולים ואמה היו מספרים שהאם היתה מגיעה לבית החולים ומסרבת לזוז משם כדי להשגיח על יונה, והיו מסלקים אותה. "היא חזרה וישנה מתחת למיטה שלי - ושוב סולקה, עד שיום אחד באו אליה והגישו לה אותי על הידיים והאחות אמרה לאמא: 'קחי את הילדה שלך'. הייתי בת שנתיים. אמא היתה מדוכאת והיתה בטוחה שלא אחזור אליה הביתה. אחרי שלוש שנים אמא נכנסה להריון וסירבה ללדת בבית חולים. היא התעקשה רק בבית, רק שלא יחטפו לה את הילדה".

בגיל ההתבגרות, כששאלה שאלות, רק אז הבינה יונה מהוריה שהסימנים בגוף הם לא מחוסר דם כמו שהרופאים סיפרו כשהיתה קטנה. בלב כאוב, כשהיא מצביעה על הצלקות, היא מסכמת: "הצלקות הן לא רק בגוף אלא גם בנשמה. היו שנים שרציתי לעשות ניתוח קוסמטי. אני כבר סבתא והסיפור הזה חוזר אלי כל הזמן. חייבים לחשוף את האמת".