"טודו בום", גירסת הסאטירה

בסופו של דבר "ארץ נהדרת" תחזור לעונה 15 במספר. הטלוויזיה שלנו אולי עומדת לשנות את פניה הן מההיבט הטכנולוגי והן מההיבט העסקי, כאשר הזכייניות כולן ינדדו לדרך עצמאית או מאוחדת (רשת עם ערוץ 10 לדוגמה) אבל 'ארץ נהדרת' על כותביה, במאיה ושחקניה תישאר איתנו. אין לה אופוזיציה, אין מולה שום מנהיג שיגיד 'הנה אני מרים תוכנית סאטירה' אחרת. אנשים אומרים לעצמם "אני אשב ואראה 'ארץ נהדרת', כי יש לך משהו יותר טוב?". עד שלא יקום פה ערוץ אמיץ שייעז להביא בשורה אחרת, אנחנו נשאר עם אותה החבורה (הנה, גם בביקורות טלוויזיה מנסים לעשות סאטירה סבירה).

וברצינות. גם בסיום עונתה ה־14 של התוכנית, ניכר היה שאי אפשר להתעלם ממנה. אפשר להיות מבסוטים ממנה, אפשר לדבר על כך שמחלקת האיפור היתה ונשארה הכי חזקה בכל הסיפור הזה, אפשר לדבר על קאסט השחקנים ואפשר לדבר על הומור דלוח שלעיתים מזכיר ערב מתחילים במועדון סטנד אפ .לכולם, כולל כולם, יש דעה ובזה כוחה. בעוד תוכניות אחרות הלכו לעולמן הרבה לפני, בעוד הפריים טיים שלנו מלא בסדרות שלאיש לא באמת אכפת מהן, החבורה הזאת עדיין מצליחה לייצר ולהשפיע על סדר היום שלנו. קחו לדוגמה את דוד ביטן. בעוד תדמיתו במציאות היא כוחנית, כזו שלא מהססת לדרוך על כל מוקש אפשרי, העבודה בתוכנית מזכירה, להבדיל אלפי הבדלות, את מה שעשה החרצוף של יאסר ערפאת לדמותו המציאותית לפני דור שלם. ביטן האמיתי וביטן (מגולם על ידי אודי כגן) שממלמל דברים לא ברורים מדי יום שני בפריים טיים, הטשטשו לנו.

אמש בפרק הסיום של העונה, הגיעו להתארח בן אל וסטטיק. הלהיט הכי מיינסטרימי שיש היום בישראל הגיעה לתוכנית לכל המשפחה היחידה שמשודרת בפריים טיים. אפשר לדמיין משפחות שלמות בישראל שרות מול המסך, ואפשר לדמיין את החברים בראול ולנברג/ הברזל במשרדי 'קשת', מתפללים שאולי זה היה שווה כמה נקודות רייטיינג, כי אחרת בשביל מה להביא את החבר'ה. ואולי בכלל זו היתה הכנה לתוכנית הריקודים שמצפה לנו באותה שעה החל מהשבוע הבא. על אף הניסיון לבעוט פוליטית אמש ולחזור על אותו פאנץ' של מלחמה צפויה בקיץ, עדיין קיבלנו את שאולי ואירנה כמי שמייצגים נאמנה יותר מהכל את הכיוון שהתוכנית הזו צריכה להמשיך ולקחת. המשחק של אסי כהן היה ונשאר (וכן זה נכתב גם במדור הזה יותר מפעם אחת) בית ספר חינם, והוא לוקח את ליאת הר לב שלצידו לגבהים חדשים. מעבר להכל הצמד הזה הוא תמצית הישראליות היומיומית שלנו, עם כל העצב שבדבר. תנו לנו עוד מהחומר הזה, זו טלוויזיה שאולי היא לא 'טודו בום', אבל היא בהחלט גורמת גם למבקרים מרירים לפרגן.

עוד רגע אחד אחרון ניקח השנה איתנו והוא כמובן הקאמבק הרגעי והמזכיר נשכחות של טל פרידמן מבצע את חיים יבין. יבין היה צריך לסיים קריירה, רשות השידור היתה צריכה לשנות פניה בשביל שקטע אחד מדוייק להפליא, יגדיר את המהות של מר טלוויזיה לשעבר ואת האכסניה בה עבד. בשביל רגעים שכאלו, טוב שיש טלוויזיה מסחרית.

מעבר להכל שאולי ואירנה הם תמצית הישראליות היומיומית שלנו. תנו לנו עוד מהחומר הזה, זו טלוויזיה שאולי היא לא 'טודו בום', אבל היא גורמת גם למבקרים מרירים לפרגן