15 שנים אחרי שהשיק את הרומן שלו עם אלוהים, נתי רביץ שוב מדגדג את פסגת האושר. הפעם בדרך לאלבום ראשון שלו כזמר. שמעתם נכון: עם כל הכבוד ליוּדית, בקרוב יהיה עוד רביץ בזמר העברי. אם רק תסכימו להצטרף אליו ולממן לו את החלום.
"זה לא איזה שיגעון עכשווי", מסביר תכול העיניים. "אני מנגן ושר מגיל 13, מהרגע שהבנתי שבנות אוהבות לוק של גיטריסט. אבל החיים הובילו אותי להיות שחקן. תמיד כשעברתי ליד הגיטרה אמרתי לה: 'חכי לי, אני רק עושה סיבוב קטן של פרנסה וחוזר אלייך'. והנה אני חוזר".
ואכן, זה היה סיבוב לא קטן. בגיל 50, עם רזומה כשחקן תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע, כשהוא גרוש פעמיים, נשוי בשלישית ואב בפעם הרביעית - רביץ לא מפחד לפתוח פה גם כזמר.
"בסוף הופעת החשיפה הראשונה שלי, בשבוע שעבר במועדון בתל אביב, אמר לי ליאור אשכנזי, חבר קרוב: 'בחיים לא ראיתי אותך כל כך נלהב, ישיר ונוגע'.
"והוא צדק. כשאני עומד על הבמה רק עם הקול והגיטרה, אני חשוף לחלוטין. בניגוד לנתי השחקן, אני לא יכול להסתתר מאחורי דמות. זה נטו אני, נקי מול הקהל. התחושה הזאת, האינטימיות הזו, היא רגע עילאי ומזוקק שגורם לי לקום בבוקר ולרצות עוד".
• • •
אנחנו נפגשים בביתו שבמושב קדרון, ליד גדרה, רגע לפני שהוא יוצא לתיאטרון הבימה, לחזרות על ההצגה "אגדת רובינא", שבה הוא משתתף כשחקן. הוא לובש ג'ינס וטי־שירט ירוקה, שמבליטה את עיניו. גופו נערי, ורק השערות המאפירות שעל ראשו מסגירות מעט את גילו.
ברקע מתנגן "אושר", השיר הראשון שהקליט ופירסם מתוך האלבום שבדרך. הוא הושמע ברדיו וזכה לביקורות טובות. מדובר בקטע שירה וגיטרות ישיר ובועט, לאו דווקא "רוחניקי", שהלחין בעצמו למילים של חוה ארליך וענת שאבי. הוא מצטרף בקול רם לפזמון: "אושר בא רק אם קוראים לו/ רק כשמעזים באמת/ רק אם מוכנים להיות/ מי שאנחנו כעת".
עשרות שירים כתב ב־20 השנים האחרונות. מתוכם ליקט שבעה, ובאמצעות אתר גיוס ההמונים "הדסטארט" הוא קורא למעוניינים להיכנס לרכוש מראש אלבום או כרטיס להופעה עתידית. בכסף שיצטבר ישלים את הקלטת אלבומו הראשון, שלו העניק את השם הסמלי "השם נתן".
עד כה גייס הפרויקט כ־75 אחוזים מהסכום המבוקש, שעומד על 130 אלף שקלים. היום (שישי) הוא המועד האחרון לגיוס באתר. "אני מקווה שאצליח לעמוד ביעד ושאצא לדרך", הוא אומר בהתרגשות.
ניכר שיש לך אישיו לא פתור עם המושג "אושר".
"היחסים שלי עם האושר ידעו עליות ומורדות. במשך רוב חיי הרגשתי שאם אני מאושר, אני לוקח מאנשים אחרים את ההזדמנות שלהם להתבטא ולהיות מאושרים. הרגשתי ממש תחושות של אשמה. איך אני יכול לחגוג ולפתוח בקבוק שמפניה בזמן שאנשים אחרים לא קיבלו את ההזדמנות שאני קיבלתי?
"היום אני כבר מבין שהאושר שלי לא בא על חשבון אף אחד אחר. היום אני יודע שאם אני מאושר, זה מקרין על הסביבה, והאחרים מאושרים ביחד איתי. היום אני מוכן לקבל את האושר בלי להתנצל ובלי לפחד להתמכר אליו. אני בשל להביט במראה ולהיות מרוצה ממי שאני באמת".
ומה שהוא באמת, לדבריו, זה איש משפחה רגוע, שמצליח לאזן בין כל העולמות. ולא, הוא לא מגדיר את עצמו דתי, אף שהוא מקפיד עדיין להניח תפילין ולשמור שבת.
"כל ההתעסקות בנושא הזה, אם אני חילוני או דתי, נראית לי מיותרת לגמרי. אני חידתי. גם דתי וגם חילוני. זה כמו לרכוב על שני סוסים שדוהרים בדרך מקבילה. אני צריך להביא אותם למצב שבו הם רוכבים ביחד, אחד עם השני. לשמחתי אני מרגיש שאני מצליח".
חוה ארליך, שכתבה את המילים ל"אושר", היא אהובתך הראשונה מימי התיכון.
"נכון. פגשתי אותה קצת אחרי גירושיי הראשונים, אחרי 20 שנים שבהן לא התראינו. הלכנו לבית הוריי בנצרת, ישבנו ודיברנו שעות.
"נזכרתי שבתיכון היא כתבה מאוד יפה, אז ביקשתי שתכתוב לי משהו. היא לא כל כך רצתה, לא ידעה על מה לכתוב. ביקשתי שתכתוב על השיחות שלנו, וכך 'אושר' נולד. זה שיר שמסכם את כל התובנות שלה ממני בשיחות בינינו. הוא מפייס אותי עם עצמי ונותן לי את כל הלגיטימציה להיות מאושר עם מי שאני היום".
בארבע השנים האחרונות הוא נשוי לנועה, בת קדרון, הצעירה ממנו ב־17 שנים. שני ילדים הביאו לעולם: הלל (3) ונריה (חצי שנה). עם שני ילדיו הבוגרים יותר - ליאון (15) ואלמה (13) - מנישואיו הקודמים ליעל, מפיקת טלוויזיה, הוא שומר על "קשר חם והדוק", מקפיד, לדבריו, להיות נוכח בחייהם.
את נועה הכיר לפני עשר שנים, כשהגיעה לפאב שהיה שותף בו. "חייכנו, ומיד הרגשתי שזה זה. אחרי כמה מערכות יחסים כושלות אני הכי מאושר היום בעולם. אני מרגיש בפעם הראשונה שיש לי בית יציב ותומך, כזה שיכול להכיל גם את ילדיי מנישואיי הקודמים.
"למרות פער הגילים בינינו, אני ממש מרגיש שסוף סוף מצאתי את הבית שלי שהוא מבצרי. זה גורם לי להרגיש מאוד נינוח. זה לא מקרי שדווקא עכשיו, כשהכל מסביב רגוע לי, אני חוזר למוסיקה ומתמסר אליה".
הוא נולד באילת, בנם הבכור של לני רביץ (81), אמריקני שהמציא שיטה לתרפיה בהומור, ועליזה (77), פסיכולוגית. בגיל שמונה חודשים עבר עם הוריו לאלבמה שבארה"ב, שם לימד אביו תיאטרון.
"זאת היתה תקופה מלאה בגזענות, והעובדה שאבא שלי, יהודי, היה מורה בבית ספר לשחורים היתה סנסציה גדולה. יש לי זיכרון חזק משם: בסוף הצגה שאבא ביים הוא זכה למחיאות כפיים סוערות, והתמלאתי גאווה עצומה. התבאסתי רק שכולם עומדים ומסתירים לי אותו".
כשהיה בן 7 חזרה המשפחה לישראל והשתקעה בנצרת עילית.
תמיד, הוא אומר, חיפש לעצמו קהל. "את יודעת כמה נענשתי בבית הספר? תמיד חיקיתי את המורים והצחקתי אותם. חיפשתי את הפידבק הזה מהאנשים שמסביבי, וככל שהיו מגיבים אלי וצוחקים - ככה הייתי ממשיך עוד".
אף שהתקבל ללהקה צבאית של חיל האוויר, בחר לוותר לטובת שירות קרבי בנח"ל, שממנו השתחרר כקצין בדרגת סגן. הגיטרה ליוותה אותו לכל עמדת שמירה ולכל משימה. "תמיד הייתי מנגן ושר לחבר'ה. איך שהיו רואים אותי עם גיטרה ביד, היו מבקשים: 'תעשה קצת שלום, תן קצת אריק'.
"יום אחד, כשהייתי במארב בלבנון, שלום חנוך בא לבסיס להופיע מול החיילים. החברים שלי סיפרו לו שיש קצין שאוהב לנגן את כל השירים שלו, אבל כשחזרתי עייף ומג'ויף - שלום כבר לא היה. עד היום אני מרגיש החמצה שפיספסתי אותו. אולי עכשיו תהיה הזדמנות לסגור איתו מעגל".
בתום שירותו הצטרף לצוות הווי ובידור של רשת מלונות ישרוטל באילת.
"לא עניין אותי חו"ל, וגם לא להרוויח המון כסף. כל מה שרציתי זה ליצור, להשמיע את עצמי ולשמח אנשים.
"כשקהל מריע לי, אני מתמלא באופן שלא ניתן לתאר במילים. שחקנית ותיקה אמרה לי פעם שסאונד של מחיאות כפיים הוא חוויה חוץ־גופית, וזה תיאור מדויק של מה שאני מרגיש. מבחינתי, כל מפגש עם הקהל הוא כמו אהובה שממתינה על ספסל בגן הציבורי. כשאתה מאוהב, אתה רק רוצה מזה עוד ועוד".
ב־1991 עבר לתל אביב והתקבל למחזמר "שיער", בבימויו של צדי צרפתי. הוא למד משחק בבית צבי ("הגעתי עם הרבה חומות ומסכות, ושם קילפו אותי, שברו אותי ובנו אותי מחדש"), ובהמשך שיחק בתיאטרון הבימה וכן בבאר שבע, בבית ליסין ובתיאטרון הספרייה.
את הרומן שלו עם הטלוויזיה השיק ב־1994 בטלנובלה "זהב של שוטים". בעקבות ההצלחה הוזמן לככב בסדרות נוספות, בהן "כסף קטלני", "מיכאלה", "לחיי האהבה" ו"נשות הטייסים". בקולנוע השתתף, בין השאר, ב"סוף העולם שמאלה", ב"אביבה אהובתי" וב"מלח הארץ".
• • •
לאורך כל הקריירה חיכתה לו הגיטרה הישנה בנאמנות. עם גירושיו מאשתו הראשונה, שרי, ב־2000, החל לכתוב ולהלחין שירים מקוריים, עם טקסטים מלאים בתובנות על עצמו ועל החיים, ומסרים שלדבריו עשויים לרפא אנשים שמחפשים תשובות.
"השירים שלי מביאים הרבה אהבה ומבליטים את החיובי. לא טקסטים כמו 'היא עזבה אותי והלב שלי מדמם'. יש לי שיר שמדבר על חוויית הגירושים שעברתי, שהיתה מאוד עוצמתית וזרקה אותי למציאות חדשה. השיר מדבר על המאבק בין היצר הטוב ליצר הרע. על הגשמת חלומות, שבה הפוקוס הוא על הדרך, לא על המטרה הסופית.
"יש לי שיר נוסף שמבטא את כל העניינים שיש לי עם האמונה. אני ממש מרגיש שאלוהים שם אותי במקום הזה, ולא סתם.
"הוא כאילו אומר לי - 'כאן אתה צריך להיות. כל אדם הוא כלי להעברת מסרים, והכלי שלך הוא דרך האמנות והמוסיקה. זאת השליחות שלך, ועכשיו לך ועשה את מה שבאת לעשות בעולם הזה'.
"אחד השירים שכתבתי נקרא 'ואהבת', מהציווי 'ואהבת לרעך כמוך'. השיר נכתב מתוך כאב מאוד גדול שאני חווה מהחברה שלנו בשנים האחרונות, שמשסה ומשסעת אותנו, עד שאנחנו מאבדים את עצמנו ואת המטרה שלשמה התקבצנו כאן כולנו, בארץ ישראל".
"שלושה ימים אחרי שצילמנו את 'אנטבה' במלטה, שלושה חוטפים לובים הנחיתו מטוס ממש על הסט. יש יותר סמלי מזה?". רביץ // צילום: אריק סולטן
לפני חצי שנה העלה לרשתות החברתיות סרטון אישי מדובר, שבו הביע את תסכולו מהמתח הגואה בחברה. "קיבלתי יותר מ־200 אלף צפיות ו־2,000 שיתופים. אני פוצח שם במונולוג, שבו אני לא מבין את הדתיים והחילונים, השחורים והלבנים, הסטרייטים והגאים, וגם הימנים והשמאלנים - שנלחמים אלה באלה ומאחלים זה לזה סרטן ומוות בייסורים, רק כי כל אחד מהם חושב אחרת.
"הרי כולנו שייכים לאותו גורל. מה יעזור שיד ימין תכה את יד שמאל, או שרגל שמאל תבעט ברגל ימין? כולנו אותו גוף. כל אחד מאיתנו צריך להפיץ אהבה, להשפיע על האחר, וככה נוכל לחיות פה בחברה טובה יותר. בשיר שלי יש שורה: 'אם תאהב אותי כמוך, נרפא את העולם'. מבחינתי, זה אומר הכל. רק צריך לגרום לזה לקרות".
הדרך אל אלבום הבכורה היתה רצופה מהמורות. אחרי שני ניסיונות הפקה שלא עלו יפה, החליט שרק אם ייקח את הדברים לידיו - יתקדם. "כשהניסיונות הקודמים נכשלו, מסיבות שונות, נשארתי פגוע וכואב. היום אני יודע שהכל היה לטובה, ושכנראה הרגע הנכון לפריצה של הדיסק לתודעה הוא עכשיו.
"זאת גם הסיבה שהחלטתי לעשות את זה הפעם באופן עצמאי, דרך 'הדסטארט'. אני לא רוצה להיכנס שוב לסרטים. אני רוצה להיות בשליטה על גורל המוסיקה שלי".
השם שבחרת לדיסק, "השם נתן", סמלי מאוד.
"כשנולדתי קראו לי על שם הנביא נתן, שהיה חכם מאוד, ועל שם אבא של אבא שלי. נתן הוא שם שאפשר לקרוא גם מהסוף להתחלה, והמשמעות שלו לא משתנה. אני מרגיש שהוא מאפשר לי לתת ולקבל נתינה, כמו מעגל אינסופי שמזין את עצמו. היד המכוונת היא יד השם, שנותן ונותן כל הזמן. בלעדיו כל זה לא היה קורה, ואין לי ספק שהקרדיט לכך שייך לאלוהים".
היום, הוא אומר, הוא כבר לא אותו בחור תמים שייפול בפח, והבחירות שלו לא מונעות מגחמות. גם מעמדו כשחקן מעניק לו שקט כלכלי. הוא משתתף בהבימה בהצגה "פליישר", ובקרוב יופיע בסרט הקולנוע הישראלי "כמעט מפורסמת", בבימויו של מרקו כרמל, שיעלה ב־22 ביוני.
במקביל, הצטלם לסרט הבינלאומי "אנטבה" של אולפני יוניברסל, בבימויו של ג'וזה פדילה הברזילאי, שצולם בלונדון ובמלטה ושייצא לאקרנים בעולם בדצמבר.
"כשמבצע אנטבה התרחש, ב־1976, הייתי בן 10, ואני זוכר עד היום את המורה מבית הספר שסיפרה לנו על מטוס אייר פראנס שנחטף עם הישראלים בתוכו. פתאום אני מוצא את עצמי מגלם בסרט את מפקד חיל האוויר, במבצע שגדלתי על הסיפורים שלו".
זאת הפעם הראשונה שאתה משתתף בהפקה הוליוודית.
"נכון, וזאת חתיכת עליית מדרגה. הסט היה מאוד מקצועי, עם שחקנים מגרמניה, צרפת וקנדה. שם הבנתי עד כמה המבצע של סיירת מטכ"ל היה הרואי ומיוחד, וכמה הוא יצר עניין בכל העולם. הייתי עם עוד כמה שחקנים ישראלים - מארק איווניר, יפתח קליין, ליאור אשכנזי, אנחל בונני, אמיר חורי ועלא דקא - והנוכחות של כולם על הסט היתה מרשימה מאוד.
"אחת החוויות שהכי זכורות לי מההפקה התרחשה בצילומים במלטה. צילמנו בטרמינל ישן, שבו בנו את הסט של שדה התעופה באוגנדה. שלושה ימים אחרי שסיימנו את הצילומים, שלושה לובים חטפו מטוס - והוא הונחת ממש על הסט של מבצע אנטבה. יש משהו יותר סמלי מזה?"
• • •
כשאני שואלת את רביץ לאיזה ז'אנר מוסיקלי הוא משייך את עצמו, הוא מתעצבן לרגע קט - אבל עדיין שומר על העדינות האופיינית לו כל כך.
"אני בכוונה נמנע מלהגדיר את עצמי. אני פונה לכולם. יש לי שירים שהם רוק, בלוז ופאנק, ולמעשה יש לי מהכל, למה להגדיר ולסגור דלת אצל מאזינים מסוימים?
"אני רוצה שאנשים יקשיבו לשירים שלי נקיים מקטלוגים ומתיוגים. שהשירים יעבדו על המאזינים בצורה נקייה והם יראו לאן זה לוקח אותם, איפה זה פוגש אותם".
אתה מחשיב את עצמך יותר זמר או שחקן?
"אני לא חושב שאני יכול לבחור. אני אוהב משחק ושירה באותה מידה. אני נמצא בשלב שאני מאוד בטוח במעמד שלי כשחקן, וזה מאפשר לי להקדיש חלק מהזמן לעשייה המוסיקלית.
"המוסיקה היא שפה בינלאומית, ויש לה יכולת לתקשר בפני עצמה עם כל אדם בעולם. תוסיפי לזה את הטקסטים שלי, ואין ספק שזה מעלה אותי מבחינה רוחנית".
בקרוב נראה אותך ממלא את קיסריה?
"לא אגיד שקיסריה לא עוברת לי במחשבה, אני רוצה להגיע לכמה שיותר אנשים. אבל קיסריה כשלעצמה היא לא המטרה, היא הדרך והאמצעי.
"אני מקווה שבעוד כמה שנים אגיע למצב שבו קריירת המשחק והקריירה המוסיקלית שלי תומכות זו בזו, לא באות זו על חשבון זו. כשאגיע למצב הזה, זאת תהיה עוד פסגה של אושר".
michali100@gmail.comלחצו כאן לכניסה לעמוד הפרויקט של נתי רביץ בהדסטארטטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו