במרפסת הגג רחבת הידיים של משפחת אור ביטון בכפר סבא תלויה דרך קבע שרשרת של דגלי ישראל, ומעליה שני דגלים גדולים, זה לצד זה: דגל ישראל, והדגל הירוק של משמר הגבול. עד לפני 25 שנים שירת אורן אור ביטון (45) כלוחם מסתערב וכמפקד בימ"ס איו"ש, שירות שהשלכותיו מוטבעות עד היום בכאב בכל אחד מבני המשפחה - אשתו שרון (46) וארבעת ילדיהם, בני ה־7 עד 18, שרבים מלילותיהם נטרפו, ועדיין נטרפים, בשל סיוטי האב.
אחרי 16 שנים של הכחשה עצמית לעובדת היותו הלום קרב, הוכר אורן בשנת 2008 כנכה צה"ל ב־50 אחוז. עד אז לא ניסה כלל להשתייך לקבוצה הזו וחי בהכחשה מוחלטת. הוא קיבל בהכנעה את העובדה שבלילות הוא זועק מתוך שינה, מתנפל על החלונות ועל הדלתות בבית ונועל אותם בצעקות. לקוחות שפגשו אותו בשעות היום במספרה היוקרתית "אורן אור קובי", שהקים עם שותף בהרצליה פיתוח, לא יכלו לשער שהגבר האלגנטי, שבנה קריירה מרשימה כארט־דירקטור ברשת המספרות "טוני אנד גיא" היוקרתית בלונדון ובפאריס וגובה היום מאות שקלים לתספורת, הוא אדם שסיוטי הלוחמה המבצעית רודפים אותו בלי הפסקה.
"האירוע המכונן שגרם לי לפנות לטיפול אירע לפני עשר שנים", הוא מספר באיטיות. "חזרתי הביתה אחרי יום עבודה ארוך במספרה. הילדים ישנו, ושרון אמרה לי שהיא יוצאת לשתות קפה עם חברות. התיישבתי בסלון, צפיתי בטלוויזיה, וכנראה שנרדמתי, ושוב נשאבתי לתוך סיוט ועלו בי מראות של אחד הקרבות.
"הרגשתי שאני נחנק, שמעתי קולות יריות, הרחתי עשן, הרגשתי שאני נשרף ושמישהו חונק אותי, ואני משיב מלחמה וחונק אותו בחזרה. ואז שמעתי שיעול ובכי חנוק. פתחתי את העיניים וגיליתי שאני חונק את הבת שלי סתיו, שהיתה אז בת 6.
"מתברר שהיא התעוררה מהצעקות שלי ורצתה לחבק אותי, ואני הגבתי עדיין מתוך הסיוט שלי ולפתתי את הצוואר שלה. היא התחילה להשתעל ובכתה, יצא לה קצף מהפה. רצתי איתה למקלחת, שטפתי לה את הפנים ואת הצוואר, ושנינו בכינו יחד. היא אמרה לי, 'אבא, למה רצית להרוג אותי?' וזה פירק אותי לחתיכות.
"באותו רגע הפנמתי שכמעט הרגתי את הילדה שלי. אמרתי לה שוב ושוב, 'אבא אוהב אותך, לא יקרה לך כלום, זה לא יקרה יותר, אני מבטיח לך'.
"מיד התקשרתי לשרון ואמרתי לה שתבוא מהר הביתה, שקרה אירוע קשה. היא הגיעה מיד וראתה אותנו מפורקים. סיפרתי לה מה קרה, והיא התחילה לצעוק עלי, ובצדק. לראשונה איימה עלי בגירושים אם לא אטפל בעצמי, אמרה שהחיים שלה ושל הילדים בסכנה, ואני כמו פצצה מתקתקת.
"במשך שנים ידעתי שחברים שלי ליחידה סובלים מבעיות דומות, ואף מטופלים על ידי מי שהיה הפסיכולוג של היחידה, עופר בר יהודה, ששמר על קשר עם כולם. כששמעתי על הקשיים שלהם נרתמתי תמיד לסייע להם בשיחות ובחיזוקים ועודדתי אותם לפנות לטיפול, אבל הדחקתי לגמרי את העובדה שגם אני סובל מאותה תסמונת.
"באותו ערב שרון יצרה קשר עם עופר, וכבר למחרת נפגשנו איתו. הפגישה נמשכה כשעה, ובסופה עופר הודיע לי שאני סובל מפוסט־טראומה קשה, PTSD. התמוטטתי.
"שאלתי אותו, 'זה אומר שאני משוגע?' והוא אמר שלא, שזאת הפרעה מתחום הפסיכיאטריה, אבל לא מחלת נפש. הוא הבטיח ללוות אותי, הציע להצמיד לי עורך דין מקצועי שילווה אותי בתהליך ההכרה כנפגע פוסט־טראומטי, ואז כנכה צה"ל.
"אמרתי לו שאין לי עניין לתבוע את המדינה, שהרי כל מה שעשיתי ביחידה ובצבא נעשה מתוך בחירה, מהרצון שלי להתנדב ליחידה מובחרת למען ביטחון המדינה ואזרחיה. אז איך אני יכול לתבוע? הוא הסביר לי שבמשרד הביטחון מכירים את הבעיה ויודעים איך להתמודד איתה, ושאני חייב 'אבא ואמא', כדי שאקבל טיפול מקצועי. הוא הסביר לי שההכרה היא סוג של תעודת ביטוח למען ביטחוני, ביטחון משפחתי, וגם ביטחון האנשים שבאים איתי במגע".
סתיו, היום בת 16, היא נערה יפה ומרשימה. במהלך הראיון היא ואחיה הגדול אופק (18) מתהלכים סביבנו מעת לעת בחיוך, לעיתים מתיישבים במרחק מה מאיתנו, ואז הולכים. ספק נמשכים להקשיב לראיון, ספק יודעים שמוטב שלא, כי החומרים קשים להקשבה.
אני שואלת את אורן אם דיבר מאז על האירוע ההוא עם בתו, והוא אומר שכן, מזמן, אבל לא באופן מסודר. "היא יודעת שזה קרה בגלל הפוסט־טראומה שלי, אבל האירוע הזה הודחק, ואני מעדיף כרגע לא לפתוח אותו שוב בפניה".
• • •
כעת יוצא לאור ספרו של אורן, "חבית נפץ" (הוצאת אופיר ביכורים), המגולל את סיפורו האישי ומבוסס על דפי זיכרונות שכתב, שנערמו אצלו במשך 25 שנים. סיפורי קרבות טראומטיים שעבר במהלך שירותו כמסתערב, ואחריהם הפוסט־טראומה הקשה, שהשפיעה עליו ועל הסובבים אותו.
כשאני שואלת אותו על האירועים שהביאו אותו למצב הזה, הוא מבקש שנעבור למרפסת שאותה עיצב במו ידיו, המוקפת בעצי ברושים זקופי קומה, ובהם פרחים צבעוניים. הולך למטבח וחוזר עם בקבוק וויסקי ושתי כוסיות. "אלה סיפורים שקשה לי מאוד לספר, ואני חייב לשתות כדי שאהיה רגוע, אחרת אני צריך כדור הרגעה. בגדול, יש בתוכי לָבה ענקית, חבית נפץ. אני חושב שבכל לוחם שחווה אירועים קשים כאלה יש חבית נפץ כזאת".
הוא נולד באוקטובר 71' בשכונת נווה שרת בתל אביב, ילד מספר שמונה ובן הזקונים של שלמה ביטון ז"ל, יליד אלג'יריה, ופרננדה ז"ל, ילידת מרוקו. כשהיה בן שנתיים עברה המשפחה לגור בשכונת רמת השקמה ברמת גן.
כשהיה בכיתה ט' נפטר אביו, והאם פרננדה, שסבלה מנכות חלקית מלידה והיתה חולת סוכרת, נשארה לטפל לבדה במשפחה הגדולה. הוא עבר לפנימיית יום "רוז מצקין" בתל אביב במגמת מסגרות, ובהמשך עבר ל"אורט גאולה", שם למד ספָּרות אבל לא התאקלם.
"הייתי היפראקטיבי עם לקויות למידה, ומנהל בית הספר אמר לאמי שאני ילד שלא ייצא ממנו כלום והעיף אותי. אמא שלי רשמה אותי לבית ספר פרטי לספָּרוּת, לקורס של שישה חודשים, שעליו שילמה ב־40 צ'קים מקצבת הביטוח הלאומי. האחים שלי כבר היו גדולים. אחד מהם עבר לגור בשווייץ, שניים עבדו במשטרה, שלוש האחיות שלי התחתנו בגיל צעיר, ולמעשה כל אחד התפזר לחייו, ואני נשארתי היחיד בבית עם אמא שלי.
"סיימתי בהצלחה את הקורס ועבדתי כאסיסטנט במספרות בתל אביב. את הטיפים נתתי לאמא למחיה, ובזמני הפנוי הכנתי את עצמי לגיוס.
אורן אור ביטון בימיו כמסתערב. "בשטחים כינו אותנו 'רוחות רפאים' ו'שדים' והעמידו פרסים על הראשים שלנו"
"ההורים שלי דיברו איתנו כל הזמן על אהבת המדינה ואהבת המולדת. גדלתי על מורשת קרב, ומגיל 5 פינטזתי להיות חייל קרבי. אחי הגדול מוטי שירת בגולני ונלחם במלחמת יום הכיפורים, הוא היה עבורי מודל להערצה. אח אחר היה חובש קרבי, אחד שירת במודיעין קרבי, ואחד בחיל האוויר. אני זוכר שהם היו מגיעים הביתה מהצבא במדים ספוגי חול ואבק, ולפעמים גם ספוגים בדם, ואני רק רציתי להיות כמותם.
"בנובמבר 89', כשהגיע שלב הגיוס, הייתי במוטיבציית שיא, מורעל ממש. ביקשתי להגיע לסיירת גולני כמו אחי הגדול, אבל שלחו אותי למשמר הגבול. סירבתי כי רציתי להגיע ליחידה קרבית, אבל אז נודע לי שיש שם יחידות מיוחדות.
"עשיתי טירונות קרבית, הלכתי לקורס מ"כים, ואחריו חזרתי למג"ב. זו היתה תקופה של מהומות בהר הבית והוצבתי במזרח ירושלים, באזור שועפת, ואדי ג'וז וסילואן, כמפקד צוות בפלוגה ארצית, שתפקידה היה לתת מענה בהפרות סדר בהר הבית.
"הפעילות השגרתית של ביטחון פנים שוטף במג"ב שיעממה אותי מאוד והיתה שבלונית. כשלושה חודשים אחרי שהייתי בפלוגה הגיעה לאוזניי שמועה שהוקמה יחידת מסתערבים חדשה במשמר הגבול, שעושה פעולות מיוחדות. הגשתי בקשה להגיע לראיון קבלה, שם פגשתי לראשונה את עופר, הפסיכולוג, ואת המפקד הראשון של היחידה, אלי אברם ז"ל. בצוות הראשון היו 12 לוחמים".
אחרי ראיון קבלה וגיבוש בן יומיים, שובץ אורן לצוות 2 בימ"ס איו"ש. מספר שבועות לאחר מכן כבר נזקקו ביחידה למפקד בצוות 1 הוותיק, והוא מונה לתפקיד.
"כבר בחודש הראשון נחשפתי לחיסול, במהלך פעילות מסוערבת בכפר בנפת רמאללה. הסתובבנו במרצדס כדי לאסוף מודיעין ולזהות מבוקשים בשטח. הערב ירד והתחיל להחשיך, היינו חמישה לוחמים ברכב. נכנסנו לסמטה לא נכונה והגענו לאין מוצא. באחד הבתים בסמוך ישבה קבוצה של צעירים, שעישנו נרגילות.
"הנהג ניסה לבצע פניית פרסה, ואז הם החלו לזרוק לעברנו בקבוקים ואבנים, ניפצו את החלונות. קבוצה של 50 צעירים מהכפר התחילה לרוץ לעברנו עם גרזנים, תוך צרחות 'אללה אכבר'. אחד הצעירים שבר את החלון בגרזן ופגע באחד הלוחמים בראשו. פתחנו באש לעבר הבחור עם הגרזן. הוא נפל, והאחרים התחילו להתפזר ולברוח.
"עלתה בי תחושה נוראית של גועל, והייתי ספוג בדם. הקאתי את נשמתי. זה היה חודש אחרי שהגעתי ליחידה. עד אז התאמנו בירי רק מול לוחות קרטון ובלונים, ואני לא חושב שהייתי מוכן מנטלית לדבר כזה. זו היתה יחידה צעירה שעבדה 24/7 ונמדדה כל הזמן על פי כמות המבוקשים שהצליחה להביא.
"במקביל אלינו פעלה יחידת דובדבן, והיתה תחרות סמויה בין היחידות, מה שהביא לעוד לחץ. עבדנו סביב השעון, כמעט לא ישנו, לא היה רגע דל. היינו שני צוותים מאוד מצומצמים. הצוות שלי פעל מאזור רמאללה עד ג'נין, והשני דרומה יותר, באזור חברון ובית לחם.
"פעילות רדפה פעילות. עבדנו בצמוד לשב"כ והוא שהיה מוציא אותנו למשימות. כדי להגדיל ראש היינו אוספים מודיעין באופן עצמאי: יוצאים מחופשים לשטח, נטמעים ומחפשים מידע, ובעיקר מבוקשים עם נשקים. החלפתי דמויות על בסיס יומי.
"בכל אירוע של הרוגים הרגשתי שאני מקבל בומבה, דקירה בלב, אבל כלפי חוץ לא הראיתי דבר. שידרתי חוסן וקשיחות, מה גם שכמפקד הייתי חייב לשמש דוגמה.
"חוץ מזה, חונכנו לשתוק. במשפחה לא ידעו שאני מסתערב, ולא היתה לי בעצם שום דרך לשתף ולשחרר לחצים. כן, היה פסיכולוג ביחידה, אבל חששנו ללכת אליו, כדי שלא נועף ממנה. הנורמה היתה שפסיכולוג הוא שלב אחד לפני קב"ן ושחרור מהצבא על סעיף נפשי. אז ספגנו הכל בפנים ונאלצנו להתמודד לבד. בשטחים כינו אותנו 'רוחות רפאים' ו'שדים' והעמידו פרסים על הראשים שלנו".
במוחו של אורן מתויקים מספר אירועי לחימה והיתקלויות קשות, שבלילות מתעוררים לתחייה, מהלכים בו כשדים. אבל עולה על כולם הוא, בלשונו, "האירוע המכונן".
הוא מוזג לעצמו עוד כוסית, לוגם ממנה ונושם עמוק. "בשנת 92', שלושה חודשים לפני סוף השירות שלי, קיבלנו משימה לחסל שני מחבלים בכירים עם דם על הידיים מהפנתר השחור בגזרת ג'נין. האינדיקציה היתה על מבנה בשכונה בגזרת ג'נין, שתיצפתנו עליו בלילות במשך ארבעה חודשים.
"אלי אברם, מפקד היחידה, היה בדרכו לסופ"ש בירושלים עם אשתו ובנו התינוק, שהיה בן שישה חודשים, ואמר לי לארגן את הכוח. תפקידי בכוח היה מפקד כוח הפריצה למבנה. נ' היה מפקד המבצע, ב' היה מפקד כוח התצפית. נ' התקדם ראשון לשטח, ואני ואלי, עם כוח הפריצה שלי, עלינו על ואן והגענו למבנה. אבל אז יצאה מתוך המבנה אישה זקנה וצרחה 'ג'יש, ג'יש' (צבא צבא).
"כשרצנו לכיוון דלת הכניסה, נפתחה הדלת, ושני מחבלים יצאו ממנה והתחילו לירות לעברנו בצרורות. השבנו אש. היתה שם ילדה קטנה, אולי בת 6, ששימשה להם מגן אנושי וצרחה בהיסטריה. מיד הפסקנו לירות, ואחד הלוחמים קפץ עליה וגילגל אותה איתו כדי להציל אותה ממוות.
"אלי ביקש שניכנס לחדרים 'ביבש ולא ברטוב'. כלומר, לא נירה אלא אם כן יורים בנו. בזמן הזה המחבלים שיפרו מיקום וירו על כוח התצפית מאחד החלונות. עמדתי ראשון כמפקד הכוח הפורץ, ואז אלי בא ואמר לי, 'זוז הצידה, תהיה מאחוריי'. מאוד התרגזתי ולא הבנתי למה הוא מזיז אותי, כשאני אמור להיות מפקד כוח הפריצה.
"ירדנו בגרם המדרגות, כשאני ונ' צמודים לאלי מאחור. שנינו לא היינו מוגנים, כי כמסתערבים אנחנו אמורים להיטמע, ולכן אנחנו לא נכנסים למבנים מוגנים בקסדות ובשכפ"צים. היחיד שהיה מוגן היה דווקא אלי, כי הוא הוקפץ לאירוע והיה לו ציוד הגנה ברכב.
"הוא נעצר לרגע בירידה, התבונן לעברנו. הכל היה חשוך. אחד הלוחמים מאחור סימן לו שייזהר מהמסדרון שבתחתית המדרגות. אלי הינהן בראשו, וירד עוד שתי מדרגות. כשהוא התכופף למסדרון שמצד ימין, נפתח לעברו צרור יריות משני כלי נשק.
"הוא נפל עם פלג גופו העליון קדימה אל גרם המדרגות, ואנחנו השבנו בירי, תוך כדי שאנחנו שואלים את אלי אם הוא חי, והוא לא עונה לנו. אחר כך התברר שכדור אחד הצליח לחדור לו לראש מצד האוזן, ממש ליד הקסדה.
"ראיתי מחבל מכוון אלי נשק מטווח של כמה מטרים. הוא ירה צרור והחטיא. דיווחנו בקשר שהמפקד נפגע, ואלוף הפיקוד דאז, דני יתום, הקפיץ כוח ימ"מ כדי לחלץ אותו.
"כשהימ"מ הגיע, עם צלפים, כלבים וכוח השתלטות בגלישה מגגות, היינו אמורים להתפנות מהמבנה, אבל סירבנו. רצינו לצאת רק עם המפקד שלנו, חי או מת.
"שני המחבלים חוסלו. היה שם תוהו ובוהו, חלקי גופות ודם מכל עבר. הרמתי את הסדין מעל אלי וראיתי את הפנים שלו, ואז התפרקתי מבכי, יחד עם שאר הלוחמים בצוות שלי. באותו רגע הבנתי שלא אוכל יותר להיות לוחם קשוח.
"עופר כינס את כל הלוחמים לשיחה יחידתית וציין שאין זמן לחשוב יותר מדי, צריך לחזור לשגרה. כבר באותו לילה אני ונ' נשלחנו לדווח לאשתו של אלי שהוא נהרג בקרב. אחר כך יצאנו לפעילות מבצעית, ולמחרת נסענו להלוויה.
"שלושה ימים לאחר מכן יצאתי הביתה לסופ"ש. נראיתי נורא, בכיתי. אמי חיבקה אותי. נכנסתי לחדרי וטרקתי את הדלת בעצבים. הלכתי בחדר הלוך ושוב, התיישבתי על המיטה, והחלטתי להתאבד. לקחתי את האקדח המשטרתי שלי, דרכתי אותו וכיוונתי לרקה. אמרתי בלב 'שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד', ואז שמעתי צרחה. אמא שלי קפצה עלי בגופה והשתלטה עלי, כך שהאקדח נפל ונפלט ממנו כדור לרצפה. עד היום יש במקום ההוא חור ברצפה כעדות לאירוע הזה.
"אמא שלי התחילה לצעוק עלי. אמרתי לה שאני לא רוצה לחיות יותר. היא ממש התחננה שאפסיק, אחרי שאבא שלי מת חמש שונים קודם, כשהייתי בן 15 וחצי. נפלתי לזרועותיה והתפרקתי בבכי. הבטחתי לה שלא אנסה שוב להתאבד וביקשתי שהיא לא תספר לאף אחד על מה שקרה, גם לא לאחים שלי.
"הייתי אמור לחתום קבע ולצאת לקצונה, אבל כשאלי נהרג, החלטתי שאני לא יכול. גם לא יכולתי להכיל את האובדן שחוותה משפחתו, את העובדה שהוא השאיר אחריו תינוק, וכל זה כשאני הייתי אמור להיות בראש הכוח הפורץ ולהיהרג במקומו. הרגשתי אשמה גדולה שלא הצלחתי להציל אותו. עד היום אני מרגיש את האשמה הזאת, ואין יום מאז שאני לא חושב עליו. 25 שנה. אני צועק 'אלי אלי' מתוך הסיוטים בלילה. מריח את הדם והעשן, שומע את הצעקות והיריות, רואה גופות וחלקי גופות".
הוא שוב לוקח נשימה ארוכה. "פוסט־טראומה נגרמת מאירוע בודד או מרצף של אירועים. אמא שלי קפצה עלי בשנייה גורלית, אבל תחשבי כמה כמוני מנסים להתאבד ואף אחד לא נמצא לידם בשנייה הגורלית הזאת, שבה הם לוחצים על ההדק".
• • •
הוא השתחרר בנובמבר 92', ואז שינה את שם משפחתו לאור ביטון, כסמל ליציאה מחושך לאור. זמן קצר אחר כך טס לחופשה בניו יורק, שם התגורר אצל חברים.
"כשהסתובבתי במנהטן ושמעתי סירנות של משטרה ואמבולנסים, זה עשה לי פלשבק והחזיר אותי לסמטאות בשטחים. האנשים ברחובות נראו לי כמו האנשים שצועדים בתהלוכות האלימות. התחלתי להרגיש קוצר נשימה, הזעתי והתחלתי לרוץ כמו מטורף, מאמצע העיר עד סנטרל פארק, כאילו רודפים אחריי.
"בלילות הייתי מתעורר שטוף זיעה. חבר שלי, שישנתי אצלו, סיפר שהייתי צועק מתוך שינה 'אלי, אלי, אתה חי?'. עזבתי את ניו יורק וטסתי לאחי יוסי, שגר בשווייץ. סיפרתי לו שאני בלחץ ובמצוקה. הוא לקח אותי לטיול באלפים, לטבע, לשאוף אוויר ולהירגע, אבל גם שם זה רדף אותי. לא מצאתי מנוח.
"כעבור חודש וחצי חזרתי לארץ והתחלתי לעבוד בחברת אבטחה. רציתי שיהיה לי נשק, כדי להרגיש מוגן. אבל גם כאן, בכל מקום שהייתי בו, דמיינתי שהוא הופך לזירת אירוע. חשדתי בכל אדם שני שהסתכל עלי ועקבתי אחריו.
"פעם צעקתי לעבר ערבים תמימים שהלכו ברחוב 'וואקף!' (עיצרו!), והם נבהלו ועצרו. ניגשתי אליהם, הצמדתי אותם לקיר ועשיתי עליהם חיפוש".
ב־1994 הצטרף לצוות של לוחמים יוצאי יחידות מובחרות, שיצאו לאמן את צבא הנשיא בקונגו. "במשך שלושה חודשים העברתי הדרכות ללוחמים בג'ונגלים, אבל גם שם הסיוטים לא חדלו, ביום ובלילה. לפעמים הייתי מתבונן בלוחמים וחושב שהם מחבלים. היה לי קשה לסמוך עליהם. הייתי בשיא הסטרס, לא יכולתי לישון בלילות".
בהמשך טייל באירופה על אופנוע כבד, ובבריסל פגש את שרון והתאהב בה. "בתקופה הזו הסיוטים נרגעו מעט, אבל הייתי עדיין דרוך כמו קפיץ מתוח, ולפעמים הדמעות זלגו מעצמן, בלי שום סיבה וקשר. לא הייתי מסוגל לאכול בשר, הקאתי אותו מתוך רפלקס.
"חזרנו לארץ, עברנו לגור יחד ברמת גן, אני עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות בתחום האבטחה, ושרון עבדה כמנהלת של משרד עורכי דין. בשלב הזה היא כבר הבינה שיש לי בעיה רצינית. בלילות הייתי מדלג מעליה מתוך שינה החוצה מהמיטה, צועק 'אש! אש!', רץ במסדרון של הבית, חוזר למיטה וממלמל 'חיסלתי את ראש החוליה'. את כל זה היא היתה מספרת לי בבוקר. התביישתי מאוד. אמרתי לה שאני לא זוכר כלום, שאני מצטער, ושזה בטח יעבור לי.
"בעקבות הלחץ והחרדות הסתובבתי תמיד חמוש באקדח ובסכינים. חבר שלי גיא, ששירת איתי בצבא ועסק בעיצוב שיער, הציע לי לחזור למקצוע ולעבוד אצל אבא שלו במספרה בתל אביב. החלטתי לנסות, ואכן מצאתי בזה קצת שלווה, סוג של אמנות ותרפיה.
"אחרי שנה, ב־1997, טסתי איתו ללונדון, ולמדנו באקדמיית 'טוני אנד גיא' הבינלאומית. בסוף הלימודים התקבלתי לעבודה ברשת ועברתי הכשרה עד לתואר 'ארט דירקטור', שנחשב לתואר נכסף שהשיגו רק 25 מעצבי שיער מתוך 2,500 שעבדו בחברה בבריטניה".
כעבור חצי שנה שרון הצטרפה אליו ללונדון, ואחר כך קפצו להתחתן בארץ וחזרו לאנגליה. שנה לאחר מכן נולד הבן הבכור אופק, וכעבור ארבע שנים נולדה סתיו. לאחר מכן נסעו לצרפת, שם פתחו אורן וגיא סניף שני של רשת "טוני אנד גיא". שם גם נולד בנו השלישי, יהונתן (13).
• • •
אחרי ארבע שנים בצרפת הם חזרו ארצה, לרעננה. אורן הקים את מספרת "אורן אור קובי" בהרצליה עם שותפו וחברו, קובי בן חיים. "מספרה ענקית של 170 מטר, שנותנת שירות מכף רגל ועד ראש. הלקוחות הם מאזור הרצליה פיתוח, כפר שמריהו והסביבה, שגרירים ואנשי עסקים, מרביתם לקוחות קבועים ואנשי עסקים אמידים". בנות הזוג של השניים עובדות אף הן במספרה - שרון בקבלה, וגל, אשתו של קובי, בהנהלת החשבונות.
לפני שבע שנים נולד בנו הרביעי, רפאל. אבל הסיוטים לא פסקו. "לפעמים יש ימים שאני קם בבוקר ולא מסוגל ללכת לעבוד. אני מרים טלפון לקובי, אומר לו שאני לא בא, והוא אומר, 'אין בעיה, תרגיש טוב'.
"בעבר היו מקרים שבהם עקבתי אחרי אנשים שנראו לי חשודים ברחוב ןהצמדתי אותם לקיר, כי הייתי בטוח שהם עומדים לחסל אותי. הייתי בודק את האופנוע ואת האוטו שלי, שאין מתחתם מטענים.
"שרון אמרה לי תמיד, 'אי אפשר לחיות ככה, צריך לעשות משהו, זה ייגמר באסון'. הבנתי שיש לי בעיה, אבל לא הבנתי מהי. עד אותו אירוע קשה עם הבת שלי, שבעקבותיו נפגשתי עם עופר הפסיכולוג.
"הופניתי למחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר, מילאתי טפסים בעזרת עורך דין ונפגשתי עם אינספור פסיכיאטרים ופסיכולוגים, עובדות שיקום ואנשי מקצוע. במהלך הפגישות הטיפוליות חוויתי הצפה של כל האירועים. ממש התפרקתי, בכיתי המון. התפרצה אצלי מחלת הפסוריאזיס, וגם דלקת פרקים.
"אני מציע לסובלים מפוסט־טראומה למצוא עיסוק שהם באמת אוהבים". אור ביטון
"בוועדה הסופית להכרה כנפגע פוסט־טראומה הרגשתי מושפל. מצד אחד הרגשתי שבאמת רוצים לעזור לי, ושיש שם אנשים נפלאים מלאי כוונות טובות ורצון לעזור ולתמוך, ומצד שני הרגשתי שהם לא יודעים לווסת את הלחץ. זה היה עומס יתר מבחינה רגשית ונפשית, כמו ספוג שמציפים במים עד שהוא מפסיק לספוג, והמים נוזלים ממנו".
הציעו לך טיפול תרופתי?
"כן. החליפו לי מספר פסיכיאטרים ופסיכולוגים, ואחרי התפרצות הפסוריאזיס ודלקות הפרקים, הרגשתי שאני לא יכול לסמוך על הטיפול הזה, ואז פניתי לפסיכיאטר פרטי, בהמלצת עורך הדין שליווה אותי. הפסיכיאטר עיין בתיק הרפואי שלי, ראיין אותי ואת שרון ביחד ובנפרד, ואז המליץ לי להתחיל מיד לקחת מגוון של כדורים פסיכיאטריים.
"בכל פעם שהוא רשם לי כדור מסוג מסוים, הלכתי לגוגל וקראתי עליו. מעבר לרשימה הארוכה של תופעות הלוואי, קראתי את ההתוויות הרפואיות, וגיליתי שכולם מיועדים לטיפול במגוון של מחלות נפש: פרנויה, מאניה דפרסיה, סכיזופרניה ועוד. בתמימותי חזרתי בכל פעם לפסיכיאטר ושאלתי אותו, 'האם אני חולה נפש?' והוא ענה, 'לא, אתה סובל מפוסט־טראומה'. שאלתי, 'אז למה אתה נותן לי את הכדורים האלה?' והוא ענה: 'אין לי כדור פלא לתת לך לפוסט־טראומה. אנחנו מנסים לראות אם הכדור הזה יעזור לך'.
"בשלב ההוא הבנתי שאני נמצא בתוך מעבדה של ניסוי וטעייה, כשפן ניסיונות, וזה לא התאים לי. החלטתי לא לקחת כדורים ולנסות להתמודד בדרך אחרת. להסתכל לפוסט־טראומה שלי בעיניים ולהכיר בה כאויב, אבל אויב חלש שאני יכול להכניע.
"התחלתי לעסוק בספורט אקסטרים - אופנועי שטח, אופנוע ים, צלילה, סנפלינג וצניחה חופשית. זה גרם לי להרגיש אדרנלין בגוף ושיחרר המון מתח. גם העבודה שלי, שהיתה אמנותית בעיקרה, הרגיעה אותי. שרון דאגה שנצא לטיולים בארץ ובחו"ל עם משפחה וחברים ושכל הזמן אהיה עטוף באנשים, כדי לא לשקוע בדיכאון".
• • •
במקביל החל אורן להיחשף לתוצאות הטיפול הפסיכיאטרי בקרב לוחמים - גם מהיחידה שבה שירת וגם מפעילותו בעמותת "אחים לחיים", המסייעת ללוחמים שנפצעו בפעילות מבצעית וסובלים מנכות פיזית או נפשית.
"אנשים גיבורים, שנפגעו נפשית בפעילותם המבצעית, מקבלים תערובת של עד 15 כדורים פסיכיאטריים ביום, שהופכת אותם לזומבים. במקום לטפל בבעיה, משתיקים אותה. אנחנו לוחמים שהקיזו דם, שנלחמו למען המדינה והאזרחים מתוך רצון לתרום, ואנחנו לא אמורים להשתייך לקבוצה של מחלות נפש. פוסט־טראומה היא אמנם סוג של הפרעה, אבל לא מחלת נפש, וזה לא הגיוני לקחת ילדים בני 23 ולהפוך אותם לרובוטים מהלכים.
"האם מישהו בדק כמה מאלה שקיבלו כדורים פסיכיאטריים לא מתאימים והיו בסטטיסטיקה של ניסוי וטעייה, ניסו להתאבד? וכמה מהם הצליחו ואינם עוד איתנו? אחרי 'צוק איתן', למשל, היה גל של התאבדויות. אנחנו נמצאים בתוך בור חשוך ובתוך עוול שהוא כפול ומכופל. אז אולי לא ניתן למנוע פוסט טראומה, אבל בטוח שניתן למזער אותה".
איך?
"כבר בתהליך המיון ליחידות מובחרות צריך להתייחס לא רק ליכולות הפיזיות והמנטליות והשכליות של הלוחמים, אלא לבדוק גם חוסן רגשי ונפשי. להקרין להם סרטונים קשים ולשאול מה הם מרגישים. חשוב לאתר לפני השחרור לוחמים שמראים סימנים של פוסט־טראומה או הלם קרב. חשוב לספק לכל הלוחמים שמשתחררים מיחידות כאלה מעטפת רגשית תומכת והמשך ליווי רגשי בשנים שלאחר השחרור.
"חשוב גם להעלות את המודעות לתופעת הפוסט־טראומה והלם קרב. בישראל יש הרבה מאוד אנשים שמוגדרים פוסט־טראומטיים, והם מחולקים לקטגוריות: הלם קרב, תאונות דרכים, פעולות איבה, אונס, אלימות במשפחה. רק כעשרה אחוזים מהם מטופלים.
"אני מציע לסובלים מפוסט־טראומה למצוא עיסוק שהם באמת אוהבים, רצוי כזה שיש בו צד אמנותי או ספורטיבי, להיות מוקפים במשפחה ובחברים, ולשתף אותם. לא להדחיק. גם טיולים בחיק הטבע עוזרים מאוד, ובכלל, צריך לשאוף ככל האפשר להיות עסוקים בדברים מהנים, כולל תרומה לקהילה, שהיא מאוד מספקת. אני חבר בבית הלוחם של משרד הביטחון, שמהווה גם הוא בית חם ואוזן קשבת ללוחמים שנפגעו.
"כדאי גם להעלות את הזיכרונות הקשים על הכתב. לי אישית זה עזר מאוד. מאז שהשתחררתי שפכתי את כל מה שעבר עלי על דפים, כסוג של תרפיה וכמין יומן מסע.
"עכשיו החלטתי לחשוף את הסיפור שלי, כדי לעזור ככל האפשר ללוחמים אחרים ולשפוך אור על התופעה הזאת ועל ההתמודדות הקשה עם הלם קרב. יש לי חברים שאובחנו כסובלים מהלם קרב או מפוסט־טראומה, מגיע להם לקבל טיפולים ותרופות, וזה נמנע מהם רק בגלל תהליך ההכרה על ידי משרד הביטחון, שהוא תהליך ביורוקרטי ארוך ויקר מאוד. אני שילמתי עשרות אלפי שקלים לעורכי דין ולרופאים במסע שלי להכרה כנכה, ויש כאלה ששילמו יותר.
"צריך להבין שמדובר באנשים שמצבם מלכתחילה קשה מאוד, ויכולת התפקוד שלהם ברצפה, והם נדרשים לעמוד בסכומי עתק רק כדי לקבל הכרה ולממש את זכויותיהם, אחרי שסיכנו את חייהם למען המדינה. יש בי הכרת תודה למשרד הביטחון על התמיכה, הליווי והמעטפת שהוא מספק, אבל יש מקום להתייעלות של המערכת למען הלוחמים והפצועים שכוחותיהם לא עומדים להם בתהליך הביורוקרטי הארוך להכרה בנכותם, והם נשברים בדרך".
עטיפת הספר (אופיר ביכורים)
את הכסף לספר הוא גייס באמצעות הדסטארט, וניתן לרכוש אותו באתר www.orenorbittoun.com, ומשבוע הספר גם בחנויות הספרים. "היעד שלי לגיוס כסף לספר היה 40 אלף שקלים, ובפועל גייסתי סכום כפול, מ־262 תומכים". בזכות ההפרש התפנה אורן להקליט ולצלם קליפ לשיר המרגש "הבטחת שתחזור", שיר שכתב ארבעה ימים לאחר שניסה להתאבד, לזכר מפקדו האהוב, אלי אברם ז"ל. ישראל כסיף הלחין, עיבד ושר (אורן מצטרף בחלקים מסוימים), ואבי סינגולדה מלווה אותו בגיטרה. השיר הועלה ליוטיוב לפני חודש.
smadarsbz@walla.com