ילדת פלא

כבר קרוב לשלושה חודשים שרומניה משתגעת אחרי ילדה בת 14 מהעיר טרגובישטה, שהצליחה לגנוב את כל הפוקוס בעונה הנוכחית (השביעית) של תוכנית הריאליטי "Romanii Au Talent" - הגרסה המקומית של "America's Got Talent". לורֶלָיי מוֹסנֶגוּטו היממה את ארבעת השופטים, את הקהל באולפן ואת מאות אלפי הצופים בבית ברגע שעלתה לבמה בשלב האודישנים. ילדה נמוכת קומה, בלי ידיים, שאמרה שהיא מתכוונת לבצע קטע שירה עם נגינה בפסנתר. השופטים הנרגשים שאלו אותה איך תנגן בפסנתר, והיא השיבה: "עם אצבעות הרגליים". אחר כך סיפרה שננטשה בלידתה ואומצה בגיל חודשיים. האם המאמצת עלתה לבמה וזכתה לתשואות.

זה רק היה הקדימון לדקות ארוכות של התרגשות. לורליי התיישבה ליד הפסנתר, החלה לפרוט על הקלידים באצבעות רגליה, ובמקביל השמיעה בקול צלול את השיר "A Million Stars", מתוך קדם האירוויזיון הרומני של 2015. השופטים, כמו גם המנחים, לא יכלו לעצור את דמעותיהם. השופטת מיקאלה ראדולסקו, אושיית טלוויזיה מפורסמת ברומניה, מיהרה ללחוץ על כפתור הזהב, שמעניק כרטיס אוטומטי לחצי הגמר. השופט פלורין קאלינסקו, שחקן ובמאי רומני, נחנק מבכי ונזקק לדקה ארוכה כדי להתעשת. לבסוף אמר ללורליי: "את צריכה לשמש דוגמה עבור כל האנשים, במיוחד אלה שיכולים לעשות כרצונם ויש להם הכל". 

"למען האמת, אני מודה שכל זה מרגיש כמו חלום שעדיין לא התעוררתי ממנו", סיפרה לורליי אחר כך. "הקהל צרח את השם שלי והריע לי, והנשמה שלי רעדה".

זה לא נעצר שם, כמובן. בעקבות ההצלחה בתוכנית, שמשודרת בערוץ הרומני המוביל ProTV, הפכה "הילדה בלי הידיים" לדמות מבוקשת מאוד במדינה. היא הוזמנה לשיר בעשרות אירועים, דילגה בין ערים שונות, הופיעה בפסטיבלים, ולאחרונה גם חיממה בהופעה כוכבת פופ מקומית.

בחודש שעבר היא הדהימה שוב כשהתייצבה לחצי הגמר של התוכנית עם גיטרה, שהונחה על הבמה, ועליה פרטה באצבעות רגליה, תוך שהיא שרה את "Memory" של ברברה סטרייסנד. בסיום אמרה לה ראדולסקו: "בחרתי לצחוק עם הדמעות שעל לחיי, בדיוק כמו בפעם שעברה. תודה לך שלא איכזבת אותי. את צריכה לנצח את התחרות הזאת".

הקהל, כצפוי, הצביע בהמוניו. הערב תשתתף בתוכנית הגמר ותתמודד על פרס של 120 אלף יורו.

לורליי נולדה ללא ידיים, בלי עצמות ירך בשתי רגליה, ובנוסף אובחן אצלה סינדרום נדיר שפוגע במבנה הלסת והאוזניים. הרופאים בבית החולים העריכו כי לא תשרוד יותר מכמה ימים. אמה נטשה אותה במחלקת היולדות ונעלמה.

ויאוריקה פאוואן, עובדת סוציאלית במקצועה, שמעה על המקרה דרך כתבה בטלוויזיה. "זה היה חודשיים אחרי שהיא ננטשה, וטרם נמצא מי שידאג לה וייקח אותה תחת חסותו", היא מספרת. "הלכתי לראות אותה בבית החולים. באותו הזמן כבר היתה לי ילדה שסובלת מתסמונת דאון, כך שהרגשתי שאני מומחית בטיפול בילד עם מוגבלות".

זו היתה אהבה ממבט ראשון. פאוואן אימצה את מוסנגוטו הקטנה. "לא היססתי לרגע. בילדותי, כשסבתא שלי היתה מספרת לי מעשיות, אני זוכרת שחשבתי לעצמי שאנחנו, בני האנוש שנמצאים על האדמה הזאת, האורחים של אלוהים. כולנו עזר כנגדו, עם אורח חיים המאחד בין כולנו. כשגדלתי הסתבר לי שהחיים הם המקור וההשראה לכל השירים, הסיפורים והמעשיות בעולם; ולמעשה, הסיפורים האמיתיים מתחילים בנקודה שבה מסתיימות האגדות. כך החל הסיפור שלי עם לורליי".

כבר בגיל חצי שנה שמה פאוואן עיפרון בין אצבעות רגליה של הילדה, והחלה לאמן אותה בשימוש בכפות הרגליים לביצוע פעולות פשוטות. לורליי לא דיברה עד גיל 3 ונעמדה לראשונה רק בגיל 4. כשהיתה בת 5 והלכה לגן חובה, היא כבר ידעה לכתוב את כל האותיות בבהונות רגליה. 

פאוואן, אם חד־הורית, משתכרת משכורת מינימום. למרות זאת, הקפידה להעניק לשתי הילדות שלה, בעלות הצרכים המיוחדים, כל מה שיכלה - מזון, תרופות, בדיקות רפואיות וחוגי העשרה. כשהבחינה כי לורליי אוהבת מוסיקה, רשמה אותה ללימודים בבית ספר לאמנויות, שם למדה שלוש שנים והתמקצעה בציור, בשירה, בהלחנה ובנגינה.

למרות מגבלותיה הפיזיות, השיגה לורליי ציונים גבוהים, והמחברות שלה היו מלאות בכתב מסודר ויפה. היא כתבה עד היום עשרה ספרים, כולל סיפורים ופואמות, הכל באמצעות רגליה - לעיתים בעט על נייר, ולעיתים בהקלדה על מחשב נייד.

"סבתא שלי ואמא שלי כותבות שירה, ולכן יום אחד חשבתי לעצמי, למה בעצם שאני לא אכתוב גם כן?" היא אומרת. "התחלתי בכמה שורות, זה גדל לפסקאות ולבתים, ואז מעמוד אחד לעוד אחד ועוד אחד. כתבתי את הספרים האלה בהשראת האהבה העצומה שלי לטבע, לחברים, לבית הספר, למשפחה שלי ולמדינה. אני רוצה להעביר דרכם אהבה לאנשים. זאת המשימה שלי".

לאורך השנים השתתפה בתחרויות ידע בנושאי ביולוגיה וגיאוגרפיה, השלימה לימודים וחוגים, וצברה עוד ועוד תעודות הצטיינות. בסך הכל יש באמתחתה לא פחות מ־50 תארים שונים ו־25 פרסים.

"באחת מחופשות הקיץ שלי פגשתי בחלום את המלאך השומר שלי, והוא זה שדירבן אותי להילחם על הגשמת השאיפות שלי", היא מספרת. "אני אוהבת לשיר, כי דרך השירה אני מרגישה שאני מתקרבת לאלוהים".

בגיל 9, בעקבות כתבה עליה בטלוויזיה, קיבלה תמיכה כספית מאיש העסקים ג'יג'י בקאלי, פוליטיקאי רומני, שהתפרסם כשהיה הבעלים של קבוצת הכדורגל סטיאווה בוקרשט. בקאלי גם רכש עבורה כיסא גלגלים חדש והקשר ביניהם נשמר עד היום.

בגיל 10 שלחה לורליי מכתב ארוך לסטיבן הוקינס. "אני מתייחסת למצב שלי כאל משהו שנולדתי לתוכו, אבל במקרה שלך זה יותר קשה", כתבה לו. "אני יודעת שהיית בריא עד גיל 21, ולאחר מכן התחלת מאבק קשה במחלה נדירה. אני מכירה את הכאב שחווית כל דקה, אבל אנחנו אנשים מיוחדים, ואני מבטיחה לך שאלוהים אוהב אותנו".

את מרבית המכתב הקדישה הילדה להבעת תרעומת על כספים שבוזבזו בניסוי מאיץ החלקיקים בז'נבה, שנועד לשחזר את המפץ הגדול - במקום להשקיעם בציוד רפואי בבתי החולים, בהעלאת תוחלת החיים או במאבק בזיהום הסביבה ובעוני.

"סטיבן היקר, ויקטור הוגו אמר ששתי הכנפיים הגדולות שמסייעות לבני אדם להתרומם הן חשיבה ואהבה. אני הייתי מחליפה אותן עם אהבת האל. אנחנו אומרים שכל האנשים מרגישים תשוקה חזקה לחיות. כל מי שטוען שהמוות הוא הסוף המוחלט, ושהאישיות והנשמה לא שורדות אחריו - טועה".

לפני כארבע שנים היא נחשפה לראשונה לקהל הרומני בתוכנית "הכוכב הבא", שם הציגה את מגוון כישרונותיה ואת סיפורה המרגש. אמה המאמצת סיפרה: "כשלורליי היתה תינוקת, חלמתי שהיא עומדת על במה. ידעתי שיום אחד החלום יתגשם".

כעת היא כבר מכוונת לעבר החלום הבא: לייסד קרן למען ילדים עם מוגבלויות. "אני מקפידה לחייך כל הזמן, כי זה מה שלמדתי מאמי. אין לי שום סיבה להיות עצובה. החיים זה הדבר הכי גדול שאלוהים יכול להעניק, ואנחנו צריכים לשמוח עליהם כל הזמן. אמנם נכות פיזית היא דבר לא פשוט, אבל אני מעדיפה לתת לסבל להצמיח כנפיים. כל יום אני חושבת על כך שאנחנו כבני אדם יותר מדי מרוכזים בעצמנו ורק מתלוננים בלי סוף. הבעיות שלי עד היום היו קטנות, ואני מתייחסת אליהן כאל שיעור לחיים". √