טח הררי קשה, טעות קריטית בניווט, חוסר חמור במודיעין ותחמושת שאינה מתאימה לסוג הלחימה - כל אלה היו מנת חלקם של לוחמי גדוד השריון 129 בקרב על רמת הגולן במלחמת ששת הימים - ולהכל יכלו. 28 טנקים יצאו למשימה, כיבוש הכפר זעורה שבצפון הרמה וירידה ממנו דרומה לכיבוש הכפר קלע והעיר קוניטרה. רק שניים הגיעו - בדרך אחרת, תחת אש תופת ותוך גילויי גבורה עילאיים של הלוחמים - וכבשו את הכפר קלע ואת המוצב שלידו.
סיפורו של הקרב על קלע, שהיה חלק קריטי בכיבוש הרמה ובו נהרגו 13 מלוחמי הגדוד ו־33 נפצעו, לא זכה להד הראוי לו. אולי בגלל שתיקת הלוחמים, ואולי כי לא "התאים" לנרטיב ההרואי של מלחמת ששת הימים. היום, 50 שנה אחרי הקרבות, נפגשים כמה מלוחמי הקרב ההוא, שכבשו על שרשראות טנקי השרמן שלהם את אבני הבזלת הקשות של הרמה, ונזכרים ברגעי האימה והאומץ.
גדוד 129, בפיקודו של אריה דיין (בירו), היה שייך לחטיבה 8 שהיתה תחת פיקודו של אלברט מנדלר, לימים אלוף שנהרג במלחמת יום הכיפורים. בתחילת המלחמה השתתף הגדוד בכיבוש כונתילה, צומת דרכים במזרח סיני, מעל נחל פארן, כחמישה קילומטרים ממערב לגבול ישראל־מצרים, ולאחר מכן התקבלה הפקודה לעלות צפונה.
טנקים של גדוד 129 בלחימה ברמת הגולן צילום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
"נענו כל הלילה והגענו למרגלות הרמה בליל יום רביעי, 7 ביוני", נזכר נחום גנצרסקי (74), מ"מ בפלוגה ו', "הפקודה שקיבלנו היתה לעבור את הגבול דרך גבעת האם, מעט מצפון לקיבוץ כפר סאלד, משם לעבור את מוצב נעמוש, לפנות שמאלה ולעלות צפונה ומזרחה לזעורה תוך כדי חציית ציר הנפט, ומשם לרדת דרומה לקלע, שם שכנה מפקדת הגזרה של הסורים. למה בדרך הזו? כי הטופוגרפיה של השטח היא שיש בהר שלוש מדרגות. במדרגה הראשונה היה קו המוצבים הקדמיים של הסורים, ואם אתה נצמד לקו הראשון לא רואים אותך מהקו השני, שהיה על המדרגה השנייה".
"נמשכנו עם האש"
בבוקרו של יום שישי, 9 ביוני, החלה המתקפה על הרמה. גדוד 129, בפיקוד בירו, הוביל את הכוח הפורץ כאשר בראש הגדוד נעה פלוגת הסיור בפיקודו של רפי מוקדי, אחריה שתי פלוגות טנקים בפיקודם של נתי הורוביץ (לימים תת־אלוף נתי גולן) ואילן לבנון, ואחריהן מיפקדת החטיבה עם המח"ט מנדלר. על הכוח הוטל לטפס גובה של 700 מטר, על מרחק (בקו אווירי) של פחות משבעה ק"מ, כשאחת מנקודות התורפה בתוכנית היתה אותה פנייה שמאלה לכיוון זעורה, שלא היתה מוכרת ללוחמים ובפועל לא בוצעה. "די מהר אחרי שעברנו את הגבול התחילה עלינו הפגזה כבדה", ממשיך גנצרסקי, "אמרו לנו שמביאים סייר מהחטמ"ר כדי שיזהה את הפנייה שמאלה וזה היה קמב"ץ חטיבה 3, סרן דני בונה, שהצטרף לפלוגת הסיור. בפועל, הגדוד פשוט נמשך עם האש דרומה, במקום לעלות צפונה. כל הזמן ירו עלינו, ובנוסף היתה לנו הוראה מפורשת לא לעלות על ציר שיש בו צמחייה, משום שהיה חשש גדול ממוקשים ואיפה שהיתה צמחייה זה סימן שלא עברו שם קודם וכנראה שיש מוקשים. הטנק הראשון, בפיקוד המ"מ זאב חיטין, עבר את פלוגת הסיור ולאחר מכן גם שאר הטנקים שלנו עברו אותם ואז כבר לא היה מי שיכוון. בקיצור, לא היתה שום טעות בניווט ושום בטיח".
לאורך כל הדרך ספג הגדוד הפגזות ואש נ"ט כבדה. בירו המג"ד נפצע בלסת באזור סיר א־דיב, פונה לאחור ואת מקומו תפס מ"פ הסיור רפי מוקדי. בנקודה זו, מתוך 28 הטנקים נפגעו כעשרה. מוקדי עלה על הטנק של בירו וניסה להכווין את הכוחות לכיוון זעורה דרך ציר הנפט, אולם ספג פגיעה ישירה ונהרג. "מסיר א־דיב ואילך היתה לנו לחימה רצינית", ממשיך גנצרסקי, "לנו היו בעיקר פגזי ח"ש, חודרי שריון, כי היינו אמורים להילחם נגד השריון המצרי. הפגזים האלה לא התאימו ללחימה נגד חוליות הנ"ט הסוריות, כי עליהן צריך לירות פגזים נפיצים. מעבר לזה, חוליות הנ"ט של הסורים הסוו את עצמן בצורה טובה יחסית, וגם העמידו עמדות דמה שבכוונה לא הוסוו היטב. אנחנו ירינו הרבה מאוד על עמדות הדמה. בגדול, לרמות הגבוהות אולי היה מודיעין על הכוחות הסוריים בשטח, אבל לנו לא היה שום מודיעין כזה".
מעט אחרי סיר א־דיב הציבו הסורים קוביות בטון גדולות, ששימשו מחסום נגד טנקים ועיכבו מאוד את תנועת הכוח. "אילן המ"פ נפצע באזור מחסום הנ"ט או קצת אחריו, וצריך להבין שמחסום כזה מורכב מקוביות בטון גדולות שצריך לתמרן ביניהן, מה שגורם לעצירה של כל הכוח. תותחי הסורים היו מטווחים עלינו והרבה מאוד כלים נפגעו לפני מחסום הטנקים ומיד אחריו. את המחסום הזה עברו רק 10 טנקים, ובהם נתי המ"פ, שנפצע כמה פעמים והחליף איזה שלושה או ארבעה טנקים במהלך הלחימה.
מפת תנועת כוחות הגדוד. באדום: התוכנית המקורית, בכחול: הביצוע בפועל
"אחרי מחסום הנ"ט התארגנו לעלייה לקלע. שלושה טנקים נעו ראשונים, הראשון של אלפרד פנקס, שנפגע מירי צלפים ונהרג אבל נשאר לעמוד בצריח והחבר'ה שלו חשבו שהוא עדיין חי. כיוון שהיתה שם עלייה, והוא פקד על הנהג שלו 'תכניס לראשון וסע', הטנק פשוט המשיך לנסוע. כתוצאה מזה שני הטנקים שמאחוריו, אחד בפיקודו של שאול ורדי והשני בפיקודו של נחום טויב, המשיכו לנסוע אחריו בהילוך אטי. אני הייתי הטנק הרביעי, ואחריי הטנק של נתי המ"פ. פתחנו מרחק מהטנקים האחרים, וכשהם נעלמו נתנו גז ועברנו את העלייה כמה שיותר מהר. כשהגענו למעלה ראינו את שלושת הטנקים שנפגעו - כולם שכבו ולטנק הראשון עף הצריח. חלק מהצוותים שלהם חברו אלינו, ואנשיהם טיהרו את הבתים באזור שהיו בהם חוליות של סורים, וגם פינו את הפצועים. על הפעולה הזו קיבל שאול ורדי את אות הגבורה".
במהלך הלחימה הצליחו גנצרסקי וצוותו להשמיד תותח נ"ט סורי מסוג SU100, וכן טנק מסוג T34. "הגענו לקלע שני טנקים בסך הכל, נתי המ"פ, שזכה על פעולתו בקרב באות הגבורה, ואנחנו. כשהיינו בקלע, גילינו שכוחות החטיבה של מנדלר כן עלו לזעורה, לפי התוכנית המקורית. אחרי המלחמה היו כל מיני סיפורים שמנדלר הבין שאנחנו נלחמים בקלע והחליט לתת לנו להמשיך להילחם שם והוא עולה לזעורה, אבל יש לנו עדויות שהדבר הזה לא היה ולא נברא. עד שמנדלר לא הגיע לזעורה, הוא בכלל לא ידע שאנחנו התקדמנו לכיוון קלע. הוא נע עם הזחל שלו בראש הכוח, ומח"ט עם זחל לא נוסע בחיים בראש כוח חטיבתי בזמן מלחמה, אלא אם כן יש גדוד לפניו. הוא הגיע לזעורה במחשבה שיש לפניו גדוד שריון, ושם גילה שהוא בעצם בראש הכוח והוא עצמו נלחם וירה בסורים".
"התעוררתי לבד בטנק, בוער"
אנשי צוותו של גנצרסקי ממתינים שמפקדם יסיים לתאר את תמונת הקרב שלו, כדי להוסיף לה את זו שלהם. "כל אחד נלחם את המלחמה שלו", אומר נהג הטנק אבישי אטינגר (72), "לא היה ארגון ולא אמרו הפלוגה הזו לפה והפלוגה ההיא לשם. אני זוכר שעברנו ליד פצועים וראינו תמונות קשות מאוד. כל הרמה בערה, השדות עלו באש, והאש פשוט שרפה את הטנקים ואני פחדתי פחד מוות... הרגשתי כמו ילד צעיר בתוך המערכה הזאת. לא אשכח איך שמעתי בקשר את אנשי הפיקוד קוראים בשמותיהם של הטנקיסטים שחטפו ראשונים בעלייה לקלע, ואומרים להם לנסות לצאת מהתאים".
מקלען הטנק, עוזי אברהם (74), מוסיף כי "מה שקרה הוא שלמעשה נכנסו שם לגיא הריגה. הסורים צלפו בנו עם נ"ט והבעירו טנק אחרי טנק. קיבלתי הוראה בקשר: 'עוזי, עזוב את התא וכנס מיד לחלץ את דני כנרי', שהיה הטען־קשר ונפצע ברגל. פתחתי את המדף ונעמדתי עם הראש בחוץ, אבל שרקו שם קליעים בכמויות אדירות. אני לא יודע איך שום כדור לא פגע בי, והצלחתי לחלץ את דני לתוך תא המקלען והחלפתי אותו. כל הטנק התמלא באבק לא נורמלי ובשמן, ואני הייתי צריך להכניס פגז והפגז לא נכנס! כל הצוות צעק 'זה הסוף שלנו!' ודני פצוע וצועק מכאבים, אנדרלמוסיה שלמה. בסוף, בעזרת השיניים, הציפורניים ואלוהים, הפגז נכנס פנימה וירינו על הסורים".
נתי הורוביץ (מימין) ונחום גנצרסקי בקלע
בתוך המולת הקרב והאנדרלמוסיה ששררה סביבם, היו לוחמים וקצינים בגדוד שביצעו מעשי גבורה בלתי נתפסים כמעט. אחד מהם היה חילוצו של המקלען יעקב חורש, שנפצע קשה מאוד בטנק שספג פגיעה ישירה: "שני אנשי צוות מהטנק שלי נהרגו, הטען־קשר מת אצלי בידיים ואני התעלפתי", הוא נזכר, "כשהתעוררתי הייתי לבד בטנק וראיתי שאני בוער, הייתי ממש גוש חם. לא יודע איך, אבל הצלחתי לעלות לצריח והוצאתי את הראש תוך כדי שיורים עלי אש תופת. לא ידעתי מה לעשות, למות מהאש או למות מהכדורים, אז החלטתי שאם למות אז מהכדורים.
"הצלחתי לגלגל את עצמי למטה מהטנק, ופתאום אני רואה את יעקב בן בסט, טנקיסט מהפלוגה, שהיה עבה כמו מקרר וכמה שהיה שמן ככה הלך, בא לכיווני. המפקד שלו, ערודי, צעק לו: 'בן בסט, תחזור, יהרגו אותך', אבל הוא ענה: 'אם יהרגו - יהרגו'. הוא הלך לאט, אבל שום כדור לא שרט אותו. כשהגיע העמיס אותי על הכתפיים, וכדי לעודד אותו שימשיך לסחוב אותי אמרתי לו כל הזמן 'חזק ואמץ'. הוא פינה אותי לטנק של סמ"פ פלוגה ו', אהוד קופלביץ', שפינה אותי למטה".
נס נוסף אירע ליוסי חסאן (73), שהיה נהג טנק. "הטנק שלנו נע מאחורי הטנק של נחום, ואז חטפנו פגיעה ישירה מטיל נ"ט", הוא מספר, "החבר'ה בטנק נהרגו או שנפצעו קשה מאוד, וגם אני נשרפתי כולי. למרות הכאבים העצומים ניסיתי לחלץ את עצמי מהטנק דרך פתח הנהג, אבל לא יכולתי לפתוח אותו כי התותח היה בדיוק מעליו. בכוחות שעד היום אני לא יודע איך היו לי, הצלחתי לזחול דרך הפתח הצר שבין תא הנהג לתוך הצריח ולחלץ את עצמי מהטנק תחת אש כבדה ביותר".
בפרספקטיבה של 50 שנה לאחור, נזכר גנצרסקי ברגע מכונן אחד. "לפעמים, בקרבות, יש לך פתאום רגע של שקט", הוא מספר, "רגע כזה היה לנו כשעצרנו לדקה לעשות 'מלא מחדש' בטנק, ותפסנו מחסה ליד עץ שהשקיף על עמק הירדן. זו היתה למעשה הפעם הראשונה שבה ראיתי את עמק הירדן ממזרח. ראיתי את פטריות העשן עולות מהיישובים המופגזים, הוצאתי את החבר'ה מהטנק ואמרתי להם: 'הנה, תראו על מה אנחנו נלחמים'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו