בבחינת הבגרות בהיסטוריה לשנת 2016 נדרשו התלמידים לענות על השאלה הבאה: הסבר את ההשפעות של מלחמת ששת הימים על החברה והכלכלה במדינת ישראל. רוב התלמידים יכתבו על עמוד בודד תשובה שיכולה למלא ספר שלם. ובכלל צריך לשאול: איזה נרטיב מלמדים את תלמידי מערכת החינוך הישראלית?
פרופ' אבנר בן־עמוס, היסטוריון של החינוך מאוניברסיטת ת"א, מנסה לענות על כך: "בספרי הלימוד יש אזכור של ההשתלטות על השטחים בשנת 1967 - בספרי הלימוד ובתוכניות הלימודים כמובן אין שימוש במילה 'כיבוש'. בספרי האזרחות יש אזכורים אגביים לוויכוח לגבי עתיד השטחים, ושם כן מציינים שיש מי שמחשיב את כל המהלך ככיבוש העם הפלשתיני. כמי שמתעסק עם הוראת ההיסטוריה והאזרחות ומחקרן, מה שקורה בשטחים, קרי התנחלויות והשפעה של המתנחלים על השדה הפוליטי בישראל עצמה, נעלם לחלוטין מספרי הלימוד וכמובן מהתלמידים עצמם".
לגבי השאלה בבחינת הבגרות על מלחמת ששת הימים הוא אומר: "לא נותנים לתלמידים מספיק מידע כדי לדבר על ההשפעות ארוכות הטווח של מלחמה זו על מדינת ישראל".
לעשות את זה נכון
ב־2006 החליטה שרת החינוך דאז, יולי תמיר, שהתלמידים יכירו את גבולות 67' והורתה לאנשי משרדה לוודא כי בהוצאות חדשות של ספרי הלימוד יופיע במפות הקו הירוק, המשרטט את גבולותיה של ישראל לפני פרוץ מלחמת ששת הימים - ההחלטה הנפיצה לא יצאה לפועל.
בספר "יוצאים מהמפה", שמשמש את תלמידי בתי הספר היסודי בישראל ללימוד גיאוגרפיה, מופיעה מפה של הערים הגדולות בישראל, ועליה סימון חום, המסמל באגביות את שטחי הרשות הפלשתינית, אך פרט לסימון עזה, ספק אם המפה מתארת את המציאות בשטח.
"כשאתה מסתכל על מפות בספרי לימוד, אתה רואה את הגבול הטבעי עם הים במערב, את הירדן במזרח וכמה כתמים קטנים מטושטשים שהם שטחי A של הרשות הפלשתינית", אומר פרופ' בן־עמוס על ספרי הלימוד בגיאוגרפיה, ומביע את דעתו: "אתה לא רואה את שטחי B ו־C. זה נראה כאילו כל השטחים מהים עד הירדן בשליטת ישראל פרט למובלעת קטנה, וככה מקבעים תודעה של תלמידים שלא מודעים למה שהתחולל ב־67'".
אחת היחידות לתוכנית הלימודים בהיסטוריה בחטיבה העליונה ("בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון") מוקדשת למאבק להקמת המדינה, המזה"ת והעלייה במדינת ישראל. תוכנית הלימודים החדשה מאפשרת בחירה בין לימוד הסיבות, התוצאות וההשפעות של מלחמת ששת הימים על מדינת ישראל בתחומים שונים, על הפלשתינים ועל מדינות ערב, ובין מלחמת יום הכיפורים. כלומר, תלמידים רבים לא לומדים על מלחמת ששת הימים.
"בהיסטוריה אין כזה דבר עובדות יבשות", אומרת ד"ר אורנה כץ־אתר, המפקחת על ההיסטוריה בחינוך הממלכתי בלבד (בממלכתי־דתי ובערבי יש מפקחים שונים). "אם אתה בא ומכתיב את החומר, אז לא ענית על דרישות התוכנית. במלחמת ששת הימים, המורה אמור לעסוק בגורמים למלחמה, בכניסה של ירדן וסוריה למערכה ובתוצאות בטווח המידי, שזה אומר גם ההשתלטות על השטחים. בחלק הבא המורה צריך ללמד את ההשפעה החברתית, הכלכלית, הפוליטית והביטחונית. הוא צריך ללמד מה קורה במדינת ישראל אחרי המלחמה, והוא גם נדרש לעסוק בהשפעה על הפלשתינים ועל מדינות ערב.
"המורה אמור להסביר ולנהל דיון, ואנחנו מעודדים גם ויכוחים בנושא המלחמה. אנחנו לא מפחדים מזה. אנחנו אומרים - בוא תדון, שטחים כבושים או משוחררים, ירושלים מאוחדת, כן או לא. בכל השאלות המעניינות האלה עוסקים בכיתה, אם המורים עושים את עבודתם כמו שצריך".
אבל מלכתחילה יש תלמידים שבכלל לא לומדים על מלחמת ששת הימים.
"זה קורה בגלל מחסור בשעות הוראה ולא בגלל שאנחנו לא רוצים שילמדו עליה. מדובר בשני אירועים מכוננים למדינה, לכלכלה, ליחסי החוץ שלה וליחסיה עם מדינות ערב, וכל אחד בוחר במה שהוא רוצה, כשבכל אחת מהמלחמות אתה נוגע גם קצת במלחמה האחרת. אתה לא מלמד את זה בבועה".
התלמידים באמת מבינים ברמה העמוקה את השלכות המלחמה הזו?
"בבחינות הבגרות רואים שהתלמידים עונים יפה מאוד. צריך לזכור שזו בחינה בהיסטוריה, ואנחנו לא שואלים את התלמיד 'מה דעתך על מה שקורה היום'. השאלות עוסקות באירועים היסטוריים ולא במה שקורה בשנת 2017".
עוד אומרת כץ־אתר: "אנחנו לא מכוונים לאיזושהי תפיסת עולם, אני חושבת שזה לא נכון לעשות את זה. אנחנו פורסים בפני התלמיד את ההשלכות, מסבירים את הדברים ומורה שעושה את זה נכון מאפשר לתלמיד להגיע לבד למסקנות שלו. אתה יכול לדבר עם תלמידים משני בתי ספר שונים, באחד המורה יאמר: 'התנחלויות הן דבר גרוע', ובבית ספר אחר המורה יגיד: 'התנחלויות הן שיבה לארץ אבות'. ילד שיוצא מכיתה של מורה א' יגיד: זה הנרטיב של משרד החינוך, והשני יבוא עם אמירה הפוכה. בפועל זה לא נכון אלא זה הנרטיב של המורה שלהם. כל מורה עושה כפי שהוא מוצא לנכון".
את חושבת שלאורך השנים דעות התלמידים נוטות יותר ימינה?
"אני לא הרגשתי דבר כזה, אבל יש מורים שאומרים שהתלמידים מתבטאים באופן קיצוני יותר. אני מניחה שזה נכון, כי אני רואה גם מה קורה ברשתות החברתיות. אני גם רואה איך מורים מתבטאים ברשתות החברתיות, ולא פעם אלו ביטויים שמוטב היה שלא יבואו לעולם".
ימין ושמאל
כאמור, כשדלת הכיתה נסגרת, נשארים שם רק המורה ותלמידיו, שחלקם באים עם סט דעות מוצק מהבית, ואת חלקם העולם שבחוץ כלל לא מעניין. שוחחנו על כך עם שלושה תלמידי תיכון (בשמות בדויים): ביאן (17), תלמידת תיכון בכיתה י"א מהמגזר הערבי, מצפון הארץ, שתיגש לבגרות בהיסטוריה בחודש הבא; דן (18), תלמיד כיתה י"ב בבית ספר תיכון ממלכתי (חילוני) מהקריות, כבר ניגש לבגרות בהיסטוריה בשנה שעברה ויתגייס בקיץ הקרוב; וגדי (17), תלמיד כיתה י"א מבית ספר תיכון ממלכתי־דתי בגוש דן, שניגש לבחינת הבגרות בהיסטוריה בפברואר האחרון.
ביאן מספרת כך: "מלחמת ששת הימים הוצגה אצלנו בצורה כזאת שבמהלכה הצליחה מדינת ישראל להתקיים ולהשתלט על כמה שטחים, וזה היה ניצחון ממש גדול. הנרטיב הוא לא של שמחה וניצחון כמו במגזר היהודי. שוחחנו גם על הבעיה הפלשתינית־ישראלית".
איזו עמדה המורה מציג בכיתה?
"שכולנו יודעים שהיתה מדינת פלשתין, ואחר כך היתה לנו את הקמת מדינת ישראל. ראשי הציונות הצליחו להגיע לפה ולהקים את המדינה".
דן רואה זאת אחרת: "למדנו את החומר בצורה יבשה, אבל המורה הוסיפה סיפורים על אביה שלקח חלק במלחמה והחוויה שלה כילדה. אני לא חושב שזה הוגדר בכיתה כניצחון היסטורי. דיברנו על זה שבמלחמה אין מנצחים, רק מפסידים, ופשוט המשכנו לנושא הבא".
זה תאם את התפיסה שלך?
"אני לא מכניס את הדעות הפוליטיות שלי לשיעור, אבל לדעתי זה כן נחשב להישג צבאי גדול מאוד, כי היינו צבא אחד קטן מול מספר צבאות ערב, אבל עדיין זה לא באמת ניצחון מלא, כי גם כשיש הרוג אחד מכל צד זה כבר הפסד. זו נקודה שנגענו בה יותר, העצב והצער, וזה היה השיח בכיתה מעבר לנתונים הרגילים והיבשים".
ומה לגבי הסוגיה הפלשתינית?
ביאן: "אצלנו השתמשו הרבה במילה 'כיבוש' בכיתה. עלו גם מילים כמו 'גזענות' ו'שלטון'. זו סוגיה רגישה במגזר הערבי. זה מוציא מהתלמידים גם כעס. מנגד, אנחנו אומרים שצריך לחיות את המציאות הזאת. אנחנו יכולים להאמין בדבר שקוראים לו חיים משותפים, בלי לחזור לעבר".
דן: "אצלנו לא השתמשו במילה 'כיבוש'. רוב החבר'ה משתייכים לצד הימני של המפה. אף אחד בכיתה לא עשה את החיבור בין מלחמת ששת הימים למה שמתרחש היום בשטחי יו"ש. המורה די נמנעה מלהיכנס לנקודות רגישות. גם לא הרגשתי שמישהו מנסה לכפות עלי נרטיב כזה או אחר".
גדי: "אצלנו דיברנו על הפרטים היבשים שהובילו למלחמה, וכן היה חלק של דיון בכיתה אם אנחנו חושבים שזה היה בסדר. בגלל שזה בית ספר ממלכתי־דתי, אז הדעות ימניות יותר. אני חושב שאם היה מישהו עם דעה 'שמאלנית' אז הוא היה חושש להגיד אותה, כי זה נחשב לחריג. גם המורה ניסתה לא להיכנס לעניינים פוליטיים, אבל זה כן הגיע לשיח על שטחי יו"ש והקו הירוק".
תלמידים רואים את המצב בשטחים היום כתוצאה של מלחמת ששת הימים או במנותק?
גדי: "במהלך המלחמה הבינו בעולם ומסביב כמה ישראל חזקה, ואין ספק שזה משפיע עד היום, וברור שהתלמידים רואים את זה. כשדנו על זה, התגובות היו שצריך כמה שיותר התנחלויות. היה תלמיד שאמר: 'מה אנחנו צריכים את כל הערבים?' המורה הוציאה אותו מהכיתה, ואמרה שיש גבול לחופש ביטוי כי אנחנו במערכת החינוך".
צילום: גילי צרפתי
צריך ללמד הכל
מרים (שם בדוי) היא מורה להיסטוריה בבית ספר תיכון בבקעת אונו כבר יותר מ־20 שנה, ואומרת כך: "ההחלטה אם להכניס או להוציא נושא בשנים מסוימות בתוכנית הלימודים, בין שזה בית שני או יהדות ארצות ערב, היא פוליטית, אך אני מאמינה שבכיתה הלמידה נקייה מפוליטיקה".
מה לגבי מלחמת ששת הימים?
"מבחינת זמנים, אי אפשר ללמד כל כך הרבה חומר, ונתנו לבתי הספר לבחור. אצלנו למדו את מלחמת יום הכיפורים, שבמסגרתה אתה חייב לגעת בששת הימים, ואז אתה חייב להיכנס לנושא של מלחמה, שטחים, כיבוש. אני לא מרגישה שבגלל הבעיה הפלשתינית יש מורים שנזהרים מלגעת במלחמה הזו. העניין הוא שאם אתה לא מלמד על מלחמת ששת הימים, אז הדיון בכיתה יהיה על משהו אחר. זה דבר שלא נכון לעשות. אני חושבת שחייבים ללמד את מלחמת סיני, ששת הימים ואת מלחמת יום הכיפורים בצורה סדירה".
לדברי מרים, במדריך המיועד למורה יש הצעה לעסוק בהישגי המלחמה וחילוקי הדעות לגביהם, שם מובאות עמדות שונות על פירות הניצחון. "בכיתה אני עושה השוואות בין מפת ישראל במלחמת העצמאות לבין מפות אחרות של ישראל, בין היתר לאחר מלחמת ששת הימים - הן מוציאות מהתלמידים גם תגובות פוליטיות. הוויכוח על החזרת שטחים, למשל, נחשב למעורר. הם יכולים להגיד: 'היינו במצוקה ונכנסנו למלחמה שראינו בה מלחמת קיום מבחינתנו, כבשנו שטחים וזה שלנו'. אני מאירה את עיניהם לבעיות שנוצרו בעקבות המלחמה, למשל זו של האוכלוסייה שנכנסה לתוך הסיפור, הפלונטר של נושא עזה וכו'".
מרשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא מגיעה דוגמה שונה, כפי שמבטא זאת המנהל החינוכי, הרב ד"ר יונה גודמן: "אנחנו לא משתמשים במילה 'כיבוש'. מבחינתנו, החזרה לירושלים השלמה ולשאר חלקי יש"ע היא שלב נוסף בשיבה שלנו הביתה. באופן טבעי, לא בכדי יש לנו הרבה מוסדות לימוד גם באזור יו"ש. במקביל, התלמידים שלנו מטיילים באזורים אלו, בתחושה שאנו זוכים למה שלא זכו לפנינו אלפי שנים. קיימת אצלנו תודעה בסיסית שזה חלק מהמולדת ומהארץ המובטחת. מלחמת ששת הימים ותוצאותיה היו חלק מבניין התודעה שחובתנו להשתתף ולתרום להנהגה. זה שינה את פס הקול של דור שלם".
בכל המוסדות לומדים על מלחמת ששת הימים?
"אין לי ספק שכולם מוצאים דרך לעסוק במלחמה ובמקומה של ירושלים בעולמנו הרוחני והמעשי. התלמידים יודעים שיש מאבק פוליטי ומדיני. מקיימים על זה שיעורים ודיונים, והתודעה הבסיסית היא שזכינו שמדינת ישראל שבה וכבשה את כל מרחבי יו"ש. נקודת המוצא של דיון על יחסנו למיעוט היא שהארץ היא שלנו, ושיש מיעוט אחר שאינו מכיר בה ודורש מדינה משלו, בתוך הארץ. בד בבד עם אמונתנו שאחיזתנו בארץ היא זכות וגם חובה, קיימת מודעות לצורך להכיר את אתגרי המציאות, כמו היחס למיעוט, ולבחון כיצד לתת להם מענה יהודי ומוסרי כאחד".
עומאר, מנהל בית ספר ומורה לאזרחות, מסביר איך זה עובד במגזר הערבי: "אצלנו אין חובת לימוד בכל מה שנוגע למלחמות ישראל, והתלמידים בבגרות נבחנים על ההיסטוריה של הערבים לפני קום המדינה ויחידה נוספת על ההיסטוריה של העם היהודי בגולה, השואה והעליות הראשונות ארצה".
מה נשמע אם נדבר עם תלמידיך?
"אצלנו במגזר מדברים על מלחמת ששת הימים, אבל לא באותם מושגים. זה נתפס כ־67' ומוגדר כ'נכסה' (יום התבוסה; נ"ד), כאכזבה גדולה מאוד, כי היו ציפיות אחרות - במקום להחזיר את השטחים שנלקחו במלחמת העצמאות נגרם עוד עוול, כי נכבשו עוד שטחים ממספר מדינות ערב'".
נראה שיש קונפליקט בכיתה, כשמצד אחד המורה אמור ללמד על פי תוכנית לימודים ישראלית, ומצד שני חלקם רואים עצמם פלשתינים.
"צריך לזכור שיש מציאות ועובדות שקרו. יש את הנרטיב הישראלי, שאומר שיש פה ניצחון והוא גובר על כל נרטיב, אבל התלמידים לא משתפים איתו פעולה. קשה להם להודות שזה היה ניצחון של הצד הישראלי במלחמה. הם לא רוצים להרגיש את התבוסה עד הסוף, אז המורה לא יורד לפרטי פרטים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו