הניצחון שלו

ינון שָׁבּוּדִי (28) נולד עם CP - שיתוק מוחין עם פיגור שכלי קל. ואולם למעט ההגדרה הרפואית והבעיות המוטוריות והאורתופדיות בידיים וברגליים, הסובבים אותו מעידים ש"אין שום דבר שעוצר אותו". הדוגמה הטרייה לכך היתה בשבוע שעבר, כאשר החל לראשונה לאמן קבוצת בני נוער בכדורגל. כשניצב בפני תריסר הנערים על הדשא הירוק במגרש שבמתנ"ס העירוני, היה אפשר להבחין בדמעות נוצצות מאושר בעיניו ובמבט נבוך וצנוע.

"העלייה למגרש והשריקה הראשונה היו עבורי רגע מרגש", אמר אחר כך, "מרוב דמעות הייתי חייב להזיז את המבט הצידה. ותביני, אני בן אדם של מלחמות ארוכות טווח. כך היה עם השירות הצבאי שלי וכך עם הלימודים והרצון לעבוד במקצוע שאני אוהב. אבל זה לא אומר שעכשיו אני יכול לנוח. כי יש עוד מלחמה גדולה לפניי - קורס קצינים בגולני. ואחר כך, החיים יביאו לי עוד מלחמות כי ככה זה כשאתה עם מוגבלות. אין לך שום הנחות".

אף על פי שעבר 14 ניתוחים במהלך חייו ושוחרר מהצבא עם פרופיל 21, היה לינון, תושב טירת הכרמל, ברור שכמו שאר הדברים בחייו שעליהם לא ויתר, הוא גם יתנדב לצה"ל, וכך הגיע לחטיבת גולני כמשגיח כשרות. היום המטרות של ינון ברורות לו מאוד: לצד היציאה לקורס קצינים הוא חולם גם להוציא רישיון נהיגה. "אני נלחם להביא צדק מקצועי", הוא אומר, ומתריס בביקורתיות כלפי אלה שלא האמינו בו - הן בחברה והן במערכת הצבאית. "את מאמינה שברבנות הצבאית אמרו לי שלא אביא תועלת לצבא?" הוא שואל רטורית בחיוך ומסביר שהיו גם את אלה שאמרו לו שלא יצליח לתפקד עם המגבלה השכלית. "אבל אני לא מוותר וגם לא אוותר". ובכל זאת, ינון מספר שכבר שלח עשרות מכתבים לרמטכ"ל ואפילו הגיע אליו ללשכה, אולם לדבריו, לא קיבלו אותו. "אז הוא לא קיבל אותי, אז מה?" הוא אומר, "אני עקשן. נודניק. אי אפשר להוריד אותי כל כך מהר מהווריד. אני גם לא נפגע מהתגובות. אני פשוט יודע שצריך להמשיך להילחם".

 

הדרך לאימון הראשון

כל חייו למד ינון במערכת החינוך המיוחד בטירת כרמל. בגיל 13 השתלב במתנ"ס של החברה למתנ"סים הארצית שביישוב, במגוון חוגים. אבל פרט לכך, את מרבית הזמן בילדותו העביר בבית והבילוי היחיד שמילא את זמנו היה לצפות במשחקי כדורגל בטלוויזיה, עם אביו. בגיל 16 החליט שהוא רוצה להיות מאמן כדורגל - ומאז חייו נראים אחרת. 

"יכולתי לשבת מול הטלוויזיה ולראות את המשחקים ולשמוע את הפרשנים, אבל תמיד רציתי לעשות יותר", אומר ינון. ובתור שכזה, היה אך טבעי שהוא ישתתף ב"מרוץ אביב" לאופני יד שהמתנ"ס קיים, ובמשך שנים היה מעורב בטורניר שנמשך כחודש ימים - "ליגת הקיץ" - לרוב כמאמן ובשאר הפעמים כמלווה - וכך נהפך שם לבן בית. בהמשך הרגיש נוח לפנות למנהלים המובילים במתנ"ס ובמחלקת הספורט בעירייה כדי שיפתחו לו דלתות בדרך להגשמת שאיפותיו כסטודנט מן המניין, בקורס מאמני כדורגל במכון ווינגייט. מנהליו מדגישים כי בתחילה נאמר לו על ידי גורמים בווינגייט כי הם מפחדים שייפצע במהלך האימונים. הרופא המליץ לו לא לשחק בגלל הבעיה בגידי הרגליים, ובבית פחדו שיגיע שוב לבית חולים. אחרי לא מעט טרטורים, חוסר אמון, אישורים רפואיים, פניות לגורמים ועשר שנים של עקשנות יוצאת דופן, הוא התקבל לקורס ובקרוב יקבל את תעודת המאמן הנכספת. 

ינון עם מנהל המתנ"ס אבנר כהן (מימין) ומנהל ביה"ס לכדורגל בטירה, אליקו קורקוס. "מהר מאוד הבנו שהרצון שלו חזק כל כך"

בקורס הוא למד והתאמן עם אנשים חירשים, ועכשיו הוא שואף לאמן ילדים בעלי צרכים מיוחדים. על הדרך שעשה שם הוא אומר כי לאורך כל התהליך לא נרתע ולא נשבר: "המגבלה לא עוצרת אותי, אני פשוט משתמש בראש, אני לא בעל תואר או בעל תעודה, אני בעל כוח רצון, פה וכוח התמדה. ברור שהחיסרון הבולט הוא שאני לא יכול להדגים מהלכים, אבל אני מנתח כל צעד ומהלך ותמיד מוצא פתרון ודרך להעביר את האימונים. הדבר החשוב ביותר הוא התכנון, ואצלי, לעומת הרבה מאמנים אחרים, הכל מתוכנן עד הפרט האחרון. את רואה איך אפשר להפוך חסרון ליתרון?"

אנחנו נפגשים במקום שבו הכל התחיל, ושבו הוא מרגיש הכי בבית - במתנ"ס שבמרכז טירת כרמל. שם, מוקף באנשים שאין ספק באמונה ובאהבה שלהם אליו, הוא מתמסר אליהם ולראיון. מהר מאוד מבחינים עד כמה התמכר לכל טפיחה על השכם, לכל כף גדולה שמלטפת לו את הראש. ככה זה היה גם עם אבנר כהן, מנהל המתנ"ס, שנהנה לשוב ולספר את סיפורו של ינון תוך כדי שהוא מחייך אליו ואומר: "נודניק לא קטן, הילד המדהים הזה. הוא מעולם לא הכיר את המילה 'לא'. זה פשוט לא בלקסיקון שלו. ינון תמיד היה פה חלק מהנוף של המתנ"ס. עוד מאז שהיה ילד קטן וכבר אז היה בולט במעורבות החברתית המדהימה שלו בכל מה שקשור לכדורגל".

אחר צהריים אחד זכור לו במיוחד. זה היה לפני שלוש שנים כשינון נכנס אליו למשרדו וזרק אליו בדעתנות - "אני רוצה להיות מאמן כדורגל". "בהתחלה זה נשמע לי כדבר הכי הזוי בעולם", נזכר אבנר, "לא קשור ולא מתאים. זה כמו לבקש סטייק בארוחת בוקר. כזה הזוי. הוא בא אחרי שדחו אותו כבר בווינגייט, אז בכלל הייתי סקפטי שזה יתממש. מאותו היום הוא התחיל להגיע יום־יום למשרדי. ניסיתי, אבל היה קשה להיפטר ממנו". אבנר מחייך אליו, וינון צוחק בקול ומחבק אותו. "מהר מאוד הבנתי שהרצון שלו כל כך עז וחזק, ואני חושב שזו הפעם הראשונה שחשבתי, וואלה, אולי זה באמת היעוד שלו. מאחר שנושא נגישות ואוכלוסיות מיוחדות הוא חלק מהעבודה המרכזית שלנו ביום־יום, מהר מאוד מצאתי את עצמי מגויס וחושב מה לעשות ולמי להגיע כדי לפתוח לו דלתות - והשאר זה היסטוריה". 

ינון, חובש כיפה ולבוש בבגדי ספורט ממותגים, נבוך ומחייך בביישנות. "תסתכלי עליו", אומר אבנר, "שלא יבלבל אותך, את יודעת כמה כוח רצון יש לילד הזה? זה ילד שעשה הכל כדי להראות לעצמו ולעולם שמסביבו שהוא כמו כולם. והצליח לו". 

 

מודל לחיקוי על המגרש

אליקו קורקוס, מנהל מחלקת ספורט בטירת כרמל ומאמן כדורגל בעצמו, קורא בשמו של ינון ומסמן לו ביד לבוא אליו, אל מרכז המגרש. שם ממתינים לו קרוב ל־20 בני נוער שפגשו בו לראשונה. ינון מאושר כשאליקו מורה לו לקחת פיקוד. נרגש הוא הולך לקראת הצעירים המופתעים שציפו להכל, רק לא לזה. 

אחד מהצעירים, סקרן במיוחד, שובר בפשטות - בדרך שרק ילדים מסוגלים לה - את המחסום שעמד באוויר. שואל את ינון איך הגיע להיות מאמן, והוא משיב באותה הפשטות: "בגיל 13, אחרי שראיתי המון כדורגל בטלוויזיה, בכל זמן פנוי שהיה לי בשעות שלאחר הלימודים ובחופשות הגעתי לאליקו ולאבנר וביקשתי לצאת לקורס מדריכים לכדורגל. בכל זאת, כמו שאתם רואים, מדובר בילד מוגבל, עם רגליים שעברו הרבה ניתוחים". 

כשצעיר אחר שואל אם הוא נולד ככה, ינון משיב: "כן, ככה נולדתי. עם ה־CP. עם הזמן אליקו הצמיד אותי אליו לאימונים ובמהלך שלוש השנים האחרונות יצאנו יחד לטורנירים ברחבי הארץ, של קטרגל וכדורגל, והרגשתי שאני יותר ויותר מתמקצע. גם הילדים במתנ"ס יותר ויותר הכירו אותי וככה הכרתי לעומק את התחום. בנוסף, ליוויתי גם את הפועל טירת כרמל, הלכתי איתם לאימונים שלהם". 

הוא לוקח נשימה עמוקה וממשיך: "אתם יודעים מה הסוד? התמדה, עקשנות, לא לוותר, אבל גם תשוקה. כל מה שעשיתי היה בתשוקה גדולה כי ידעתי שיום אחד אהיה המאמן על המגרש הזה. שאני זה שאתן כוח ומוטיבציה לשחקנים שלי. נעשיתי יותר ויותר מעורב. לפני שנה לקחתי חלק פעיל בטורניר גביע ראש העירייה ואמרתי, 'וואלה, מתאים', למרות שהפסדנו בחצי הגמר. עברתי מבחני ידע אצל אליקו בשטח, והוא נתן לי את ההכשרה הכי טובה באופן מלא ובלי תעודה. עכשיו אני מסיים את המבחנים האחרונים שיביאו לי את החותמת הרשמית של וינגייט".

אליקו מלווה אותו בעיניים, מרחוק. מאושר, כמו אב שגאה בבנו. "איך שאת רואה אותו היום, הוא בא אלי בגיל 16 למתנ"ס ומיד נכנס לי לנשמה. הוא סיפר לי על החלום שלו לאמן ילדים, אמרתי לו, 'יש לך חלום מגניב', ושלחתי אותו לווינגייט". 

בטח חשבת שלא תשמע ממנו עוד. 

"דווקא לא. ידעתי שאם מישהו ישבור את כל תקרות הזכוכית - זה יהיה הוא. גייסנו גם את ראש מינהל הספורט, עופר בוסתן, והדלתות בווינגייט פשוט נפתחו מאליהן. הוא הסיר מחסום של כעשור. הם פשוט לא רצו לשמוע ממנו. למה? חששו שלא יהיה מספיק אסרטיבי ושלא יצליח לייצר מה שמאמן ספורט אמור לייצר. אבל ינון הוכיח לכולנו, ובעיקר לעצמו, שהוא מסוגל. לכן טוב שהוא מתחיל בקבוצת צעירים, כך הוא יהיה מודל לחיקויי עבורם".

אנחנו צופים באימון מעבר לגדר התוחמת את המגרש, מאחורינו ממתינים הורים וילדיהם הצעירים יותר לחוג הבא בכדורגל. אליקו מסביר כי שחקני הקבוצה של ינון הם תלמידים מכיתות ז' ו־ח' מרחבי העיר, המשתתפים בפרויקט "עיר ללא אלימות", כשהרעיון הוא מניעת אלימות דרך הספורט. 

אני שואלת אותו אם הוא לא חושש מכך שלעתים בחברה שלנו, ואצל צעירים בפרט, יש חוסר סובלנות לשונה מאיתנו. "אני דווקא רואה את היתרונות הגדולים במאמן כמו ינון", אומר אליקו, "תראי, לכל אחד יש את המגבלה שלו. לפעמים היא נראית כמו אצל ינון ולפעמים לא. והיפה בו שהוא לא נותן למגבלה לעצור אותו. הוא לוקח את מה שיש לו ועושה את המקסימום, וזו הגדולה שלו".

אחד האבות של הילדים המשתתפים בקבוצה מתערב בשיחה ואומר לאבנר: "שמעתי דיבורים על המדריך החדש, על איך שהוא מבין בכדורגל למרות שלא היה שחקן מקצועי בתחום". אב אחר שלצידו משיב: "קצת אבסורד להגיד את זה, אתה לא חושב? השחקנים הכי טובים שהיו לנו, ממש כוכבי על - לא היו מאמנים מי יודע... קח, למשל, שחקן מצטיין שלא הצליח כמאמן - ראובן עטר. גם אלי אוחנה לא היה משהו כמאמן". ואב אחר מוסיף: "מצד שני, קח את אלי גוטמן, מאמן נבחרת ישראל, שהיה שחקן ליגה ג' בבת ים. וגם אברהם גרנט - איך הוא הצליח? בגדול! והוא בכלל לא היה שחקן". 

אליקו, שגם הוא לא שיחק כדורגל באופן מקצועי, מחייך ומביט בינון ובילדים הקטנים: "נכון שהוא לא שחקן הכדורגל שאנחנו מורגלים אליו, לא כזה שייצג את הדוגמן הקלאסי, אבל בדרכו שלו הוא שובר את כל הגדרות ומנפץ הרבה זכוכיות ומיתוסים בדרך. הוא כבר הוכיח שהוא בן אדם עם ראש על הכתפיים, נחוש בדרכו עד הסוף, יש לו כיוון ברור, והכי חשוב - הוא לעולם לא מרים ידיים". אבנר: "הוא מסוג האנשים שהגיעו למקומות מדהימים אחרי שהתגברו על אינספור מכשולים. לראות אותו משוחרר כך על המגרש, נותן הוראות לחבורת צעירים שמקשיבה לו - ולהצדיע לו".

 

אין עוד רגשי נחיתות

הצעירים מתפזרים על המגרש, ינון מתקדם לעברנו בריצה קלילה, כאילו מעולם לא היה מוגבל בתנועותיו. החיוך הענקי לא מצליח להסתיר את ההתרגשות הגדולה שלו. "יש לי דמעות בעיניים. ראית איך הם מקשיבים לי?" הוא אומר. 

אליקו ואבנר מכבדים אותו בטפיחה גברית־אבהית. מאוחר יותר יתברר שגם הנערים עצמם הבינו את גודל המעמד שבו היו. אביינך מניבל, בן 14 וחצי, אמר לנו: "אני משחק פעם ראשונה בחוג כדורגל. האמת, היתה הרגשה מוזרה לראות את המאמן החדש, אף אחד לא הכין אותנו לכלום וזה היה קצת מפתיע. אבל מהר מאוד שוכחים מזה ורואים שהוא מאמן מקצועי ויודע על מה הוא מדבר. ואת יודעת מה - הוא שיחק אותה. הצליח לו".

ינון שואל את אושר דסאלי, בן 14 וחצי, מה היו הציפיות שלו ואיך הוא מרגיש אחר האימון הראשון. "לא ציפיתי לכלום, אבל חשוב לי שתדע שעכשיו, כשהכרתי אותך, אני מעריץ אותך", אומר השחקן הצעיר. "כל הכבוד ששאפת מגיל 16 להיות מאמן והצלחת. רואים עליך שאתה מאמן מעולה". 

יוסף טרונך (גטנט), בן 12 וחצי, מצטרף לשיחה: "בהתחלה חשבתי שטעיתי בחוג, אבל כשראיתי שינון מדבר עם אליקו אמרתי לעצמי, 'זה אמיתי, רציני'. ועל ההתחלה הרגשתי שהוא לא כמו שאר המאמנים שהכרתי. לא כזה שחשוב לו רק מהניצחון. הוא מאמן לכל החיים, כזה שאם אצטרך משהו יעזור לי כי הוא לא יוותר עלי. הוא יהיה שם בכל קושי שעוד לא עברתי ויעזור לי". 

הנוף הניבט מההר, מאחורי מגרש הכדורגל, הוא של שכונת דניה שבחיפה. כשאני מדברת על כך, העיניים של אבנר נדלקות. "את רואה אותם? פעם 'הם' חשבו שהם 'משהו'", הוא אומר על תושבי שכונת היוקרה, "כשניסו בעבר לחבר בינינו לבינם, היחס היה כאילו אנחנו ה 'דרומיים', התחתית שלהם, בזמן שהם ה'עילית'. אבל עכשיו טירת כרמל הוכיחה את עצמה ואנחנו רק 'מגרדים את הצבע' - טירת כרמל היא יהלום בלתי מלוטש, לאט־לאט מגלים את היופי שלה. הכוח שלנו פה הוא בקהילתיות האיכותית, בערבות ההדדית, בחום האנושי, ועדיין לא התחלתי לדבר על אפס זיהום האוויר".

ינון עם הנערים במגרש, אחרי האימון הראשון. "היום אני סוגר מעגל, עם הישג אישי ענק"

אחד ההורים מבין בדיוק על מה הוא מדבר ואומר: "כל הילדוּת חיינו בצל של חיפה. אם היתה יכולה למחוק אותנו - היתה מוחקת. וכשאת באה מפה - אין סיכוי שלא תהיי השורדת הטובה ביותר".

"פה נמצאים החבר'ה הטובים", ממשיך אבנר. "גואדה אגזה גדל פה אצלנו במתנ"ס. הוא ייצג את מדינת ישראל באולימפיאדת ריו בריצת מרתון. בא אלינו בתור ילד, עד שיום בהיר אחד החליט לרוץ בפעם הראשונה בחיים שלו וקטף במרתון תחרותי באיטליה את המקום הראשון. כשחזר ארצה זה היה ישר למתנ"ס. הוא היה בהלם, אבל אנחנו לא. היה ברור לנו שאם רק יחליט - הוא ייצג את ישראל בכבוד". 

אליקו מחייך: "הוא היה המום כולו. אמר לנו, 'עברתי את הקיר הזה של מחצית הדרך, והמוח לא קלט בכלל. המשכתי לרוץ ולרוץ'. עכשיו הוא סיים תואר ראשון בחינוך גופני בווינגייט וכבר סידרנו לו בית ספר בטירת כרמל לעשות סטאז' לתעודת הוראה. ומחומר הפלדה החזק הזה גם ינון קורץ".

 

לתרום בכל מחיר

קבוצה אחרת של ילדים תופסת את מקומם של "ילדי ינון", והנערים שלו חוזרים למתנ"ס אחרי האימון. ינון מצביע על המבנה המטופח ואומר: "המאבק שלי התחיל פה, בגיל 16. היום אני בעצם סוגר מעגל אישי, מסמן וי ענק עם הישג אישי שלי, שלמרות המגבלה, למרות הקושי עם הרגליים, למרות האנשים שעמדו בדרכי, ואולי בזכות כל המגבלות הללו שדירבנו אותי להמשיך ולהתעקש על החלומות שלי. מה שבטוח, ללא ההזדמנות שקיבלתי מאנשים שהאמינו בי - ילד כמוני שגדל והתחנך בתוך מערכת החינוך המיוחד - לא הייתי עומד מולך כיום ומדבר כמאמן כדורגל לעיתונאית. הייתי סתם עוד צעיר בוגר החינוך המיוחד". 

התרגשת באימון הראשון?

"כן, ראית את הדמעות. חשוב לי להיות עבור הילדים הללו מודל לחיקוי. לא בשביל הכבוד, לא בשביל לעמוד על הפודיום בהדלקת המשואה של יום העצמאות. פרסים וכבוד לא מעניינים אותי, אבל הילדים הרכים האלה - כן. אני יודע בדיוק מה כל אחד מהם מרגיש. מה בדיוק עובר עליו. לכן חשוב לי לעבוד עם ילדים שתמיד איכשהו כמוני נדחפים אל השוליים. אני רוצה להראות להם לאן אפשר להגיע אם רק מחליטים. אני גם פונה לכל מי שקורא אותי עכשיו ויכול לסייע ולתרום לפתיחת ליגה בחינוך המיוחד בקטרגל, כדי שהילדים ירגישו שייכים לתחום, שייכים לעיר, שילמדו לקבל את המגבלה שלהם ולהתגבר על המגבלות דרך המגרש, דרך הספורט. אם יהיה עוד מדריך שיצמח מתוך הילדים האלה, עוד אחד שיגשים חלום - זאת תהיה ההצלחה שלי" 

ואחרי הכדורגל - מה עם כלה? 

"זה גם יעד שכבר נמצא בטיפול אישי", הוא עונה ברשמיות, תוך כדי שהוא מבקש בחיוך מבויש שלא להרחיב על כך. 

אז על איזה יעד נוסף אפשר לדבר?

"על קצונה. אני רוצה לספר לך על סגן מפקד בשם אלוף־משנה יואב ירום, שהוא היחיד בצבא שלקח אותי כ'פרויקט' בחטיבת גולני, שם התנדבתי עם פרופיל 21 במשך שלוש שנים. הייתי משק דת. הוא רצה מאוד שאצא לקציני מטרה - למתנדבים. זה היה ב־28 בספטמבר 2008, יום ראשון, בשעה 20:15.

"תרשמי כל מילה. בראיון קליטה לחטיבה הוא שאל אותי במה אני והוא דומים, אמרתי לו, 'אתה נפצעת ואיבדת רגל בלבנון, ואני ילד נכה עם פרופיל 21 שרוצה לצאת לקורס קצינים'. באותו רגע הוא לקח את דף הנתונים שלי, הסתכל עליו ואמר, 'אתה לא מתאים'. אמרתי לו, 'נכון מאוד, אבל יש לי משהו אחד שלא לקחת בחשבון - כוח רצון'. היום, גם אחרי שהשתחררתי מחטיבת מילואים אלכסנדרוני בגולני, אנחנו עדיין בקשר טוב. והוא המאמין הגדול בי ליציאה לקצונה ומסייע לי כדי להגשים את החלום הזה. יש קורס שנפתח ב־24 בדצמבר 2017, אני לא יודע איך - אבל ברור לי שאהיה שם. אז שוב, אם מישהו שקורא הכתבה יכול לסייע - אשמח. ואם זה יהיה הרמטכ"ל שיקרא עד כמה אני אוהב את המדינה הזו, עד כמה אני רוצה לתרום לה, ויעריך את הפייטריות שלי - אשמח יותר".

למה זה חשוב לך כל כך? בכל זאת, תרמת כבר לצבא כמתנדב.

"מבחינתי, מהרגע שנולדתי אני במאבקים אינסופיים. מול עצמי, מול האחרים, מול החברה. לפעמים שואלים אותי, 'אתה לא עייף, לא שבע ממלחמות?', ואני עונה שנולדתי לתוך זה. אני לא יודע דרך אחרת. לצערנו, בשנת 2017 השונה עדיין צריך לעבוד קשה יותר מכל אחד אחר ולהוכיח את עצמו. וגם אז לא בטוח שהחברה תקבל אותו אליה. תיתנו לו הזדמנות".

שירתּ בגולני, למה להתעקש כל כך על קצונה? 

"אני רואה במטרה שלי - לנצח את המגבלה השכלית - כשליחות, על מנת לאפשר לילדי החינוך המיוחד להיות בצבא. כמו כולם. אחוזי הגיוס שלהם נמוכים מאוד ולא כי הם לא רוצים להתגייס. להפך. וזה מגוחך כשנתקלים בזה, בעיקר בצבא שאמור להיות 'כור ההיתוך' של מדינת ישראל. העובדה היא שמעיפים רבים מהם בשלב הרבה יותר מוקדם בגלל 'חוסר בהתאמה' או מורחים להם את הגיוס להרבה זמן כמו שעשו לי. רק שאני לא ויתרתי. הם עוד לא ראו עקשן כמוני קודם". 

במה תתרמו? 

"אפשר לתרום בתפקידים עורפיים, בתפקידים תומכי לחימה. אני מבטיח לך שהמערכת רק תרוויח מזה. ניתן את העבודה הקשה. אנחנו מרגישים שייכים, פטריוטים, וכשנותנים לנו הזדמנות - אנחנו נותנים את הנשמה. זה מה שקרה לי בחטיבה שלי, שקיבלה אותי כאחד מהם. מעולם לא הרגשתי שונה. והמסר הוא גם לצד השני - אלו שיקבלו אותם צריכים לעמוד במשימה ככל האפשר, בלי לוותר ובלי לעשות לעצמם הנחות בגלל הנכות. 

"אנחנו יותר טובים כי החברה לא ממש קיבלה אותנו כמו שאנחנו ועדיין יש מקומות שמחפשים להיפטר מאיתנו, בין שזה בתוך הצבא או בעולם התעסוקה ובכלל. מתי כן מקבלים אותנו? אם 'עושים לנו טובה' ומשלבים אותנו במערך התעסוקתי תמורת מחיר שאני מתבייש לנקוב. אז איפה פה 'כור ההיתוך' אם אוכלוסייה שלמה נמצאת מחוץ למעגל? אנשים רק מדברים על נאורות וקבלה, ולצערי אני לא רואה שינוי". 

השירות הצבאי זורם כל כך בעורקיו של ינון, שהוא לא שוכח עד היום את 29 ביולי 2010 בשעה 16:00. "זה היה בטקס החלפת מפקדים בחטיבת גולני. אופק בוכריס נכנס ואבי פלד יצא. פלד סיים תפקיד, וכאב לי כל כך כי הוא הראשון שקיבל אותי כבן בית בחטיבה. הוא היה כמוני, נכה, ממבצע עופרת יצוקה, נפגע באוזן שמאל. הוא היה מג"ד 51 בגולני, סגן מפקד אוגדה 91. הרגשתי שהוא מבין אותי, שאנחנו מדברים על אותו הדבר. יואב ירום, הסגן שלו, לקח אותי לשיחה שבוע לפני כן והודיע לי שפלד עוזב. בכיתי. הוא אמר לי, 'עם הכלים שיש לך - תצא קדימה. אני סומך עליך. אנחנו אחריך. אנחנו מאמינים בך כל הדרך לקצונה'. התרגשתי, בכיתי כמו ילד קטן. ואת רואה, אני כבר ילד גדול".

את הדברים המרגשים האלו, כמו שאר הדברים בשיחה שלנו, הוא אומר בחיוך. למעט רגע אחד, שבו הוא כמעט נותן לגעת לו בכאב, וגם אז הוא מיד נסוג ומסתגר. הוא מספר שכאשר ראה בטלוויזיה את הכתבה על הילד שהוחזק במשך שנים על ידי הוריו בחדרה בתנאים מחפירים, הרגיש הזדהות עם כאבו. ינון מספר שנולד למשפחה דתית שומרת מצוות ו"כילד, לא נתנו לי סיכוי בכלום. כל דבר אמרו לי לוותר, כי ממילא לא אצליח. כי אני לא יכול. לא הרגשתי דאגה מהסביבה, אלא בושה גדולה על איך שנולדתי. למעט הלימודים עם ילדים שונים כמוני - שהחברה לא קיבלה אותם - הייתי הרבה בתוך הבית. סגור. ורציתי לרוץ חופשי בחוץ. 

"גם לפני הצבא הזהירו אות שלא אוכל להישאר דתי, שאתקלקל, שכדאי לא להתגייס. מה שלאחרים היה תהליך טבעי - לי הוא היה מלחמה מתמשכת. היו לי המון ימים חשוכים, אפלים, עם מחשבות קשות. היום אני במקום אחר לגמרי. אני קם בבוקר מאושר. בשביל ינון ההוא - אני רוצה לגעת בכמה שיותר ילדים 'אחרים'. להראות להם שאין בושה בלהיוולד 'אחר' ולהביא עוד הרבה 'ינונים' אל המגרש. בשבילי זה הפיצוי על כל הדרך הארוכה שעשיתי. על המלחמות. זה יהיה הניצחון הפרטי שלי". √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו