ווטרגייט? בקושי צלו הרחוק

לפני 43 שנים, ביוני 1974, דרך לראשונה נשיא מכהן על אדמתה של ארץ הקודש. היה זה ריצ'רד ניקסון, שמסעו היה ניסיון נואש להינצל מלפיתת החנק של שערוריית ווטרגייט באמצעות הפגנת הישגיה של הדיפלומטיה האמריקנית במזה"ת לאחר מלחמת יום הכיפורים. הניסיון נכשל, וניקסון נאלץ להתפטר. 

היום שונים הם פני הדברים במידה רבה, ותסריט ווטרגייט עודנו רחוק - זאת, למרות דברי התוכחה שהשמיעה הילארי קלינטון, שניסו ליצור זיקה ישירה בין ווטרגייט לפרשת "פוטין־גייט", אך שיקפו בעיקר את תסכולה מהפסדה הדחוק ב־8 בנובמבר 2016. 

לא זו בלבד שביקורו של הנשיא טראמפ באזור תוכנן בטרם קיבל התובע המיוחד רוברט מולר את המנדט כדי לצלול לתוככי "הקשר הרוסי", אלא שלא קיימים כלל בנמצא אקדח מעשן או הוכחה של ממש לפעילות נשיאותית ברורה לשיבוש החקירה (כפי שאירע בפרשת ווטרגייט). במילים אחרות, גם אם התקיימו במהלך הקיץ האחרון מגעים בין כמה מהיועצים ומהתומכים של טראמפ, כולל מייקל פלין, פול מנפורט וג'ארד קושנר, לבין השגריר הרוסי בוושינגטון סרגיי קיסליאק וגורמים רוסים אחרים, אין בהם עדות או אינדיקציה מובהקת לכך שביטויי התמיכה של המועמד הרפובליקני בפוטין היו חלק מעסקה אפלה בנוסח "פריצה תמורת תמיכה" (מדינית) במוסקבה.

ככלות הכל, הצהרות התמיכה של טראמפ במנהיגותו של נשיא רוסיה לא נולדו ערב הבחירות, כי אם עשור שלם קודם לכן. לפיכך, למעט העובדה שהן ב־1972 והן ב־2016 היה מדובר בפריצה למטה המפלגה הדמוקרטית, הדמיון בין שני האירועים הללו הוא, לפחות כעת, קלוש. 

שכן, בניגוד לניקסון, שטבל אישית במי המדמנה והיה מעורב ישירות במאמץ המסיבי, שנועד להסתיר מידע ולהוליך שולל את רשויות האכיפה ואת קהילת המודיעין (ובין השאר, אף הציע לשלם דמי שתיקה לפורצים ולשולחיהם), הפעם לפנינו תמונה אחרת. למעט אמירה אגבית שהשמיע טראמפ לראש ה־FBI באותה עת ג'יימס קומי על משאלתו שינהג ביד רכה ביועץ (הזמני מאוד) לביטחון לאומי מייקל פלין, אין כל הוכחה לכך שדייר המשרד הסגלגל הוביל מלשכתו קנוניה כלשהי. 

גם העובדה שנחשפה אתמול על "הערוץ החשאי", שביקש קושנר לכונן, לכאורה, בין צוות המעבר של הנשיא הנבחר לבין הקרמלין (שבפועל לא יצא אל הפועל), אינה אמורה להפלילו כלל ועיקר. נהפוך הוא, על רקע "רעשי הרקע" הבלתי פוסקים, הקיימים בערוצים הפורמליים של התקשורת הדיפלומטית, בייחוד בתקופת הדמדומים של הממשל היוצא, יש היגיון רב ביצירתם של צינורות ומסלולי הידברות מקבילים, שיאפשרו "תיאום ציפיות" ראשוני והעברת מסרים אמינים בין "כל אנשי הנשיא" הנכנס לבין מוסקבה, וכך ימנעו את החרפה נוספת ביחסים שבין הבית הלבן לקרמלין ערב חילופי המשמרות ב־20 בינואר. 

ערוצים חשאיים

יתרה מזאת, הדיפלומט הדגול הנרי קיסינג'ר, שחגג אתמול את יום הולדתו ה־94, ניהל דרך קבע את מדיניות החוץ האמריקנית, בייחוד במרחבים הרוסי והסיני, באמצעות ערוצים חשאיים מסוג זה, שעקפו את הביורוקרטיה הממסדית המסורבלת. גם היועץ הנוכחי לביטחון לאומי, הגנרל בדימוס הרברט מקמאסטר, הבהיר שמדובר בנוהל רווח במגעים בזירה הבינלאומית ולא רק עם רוסיה, שנועד להבטיח את העברתם האמינה והדיסקרטית של מסרים עתירי חשיבות ליעדים, ללא חשש שמשמעותם תעוות או שחשיבותם תגומד. 

על רקע זה, אם יש כאן "ווטרגייט", הרי זה צל רחוק שלו, לא יותר מכך.