"הקירות העתיקים של ירושלים היו אמורים לקרוס מזמן", אומר יואליש קרויס בעיניים נוצצות ובחיוך ממזרי, "אלמלא כמות הפשקווילים המודבקים עליהם ומחזיקים אותם". עם השנים הפך קרויס, איש העדה החרדית, את אמירת ההגיג המוכר הזה למנהג כמעט קבוע, בכל פעם שהוא חושף את אוסף הפשקווילים הנדירים שלו – אוצר היסטורי בלום שמסתתר בדירת שני חרדים צנועה בשכונת מאה שערים.
הפשקווילים, מודעות הרחוב, הפכו מזמן לחלק בלתי נפרד מנופה של ירושלים. גם היום, כמעט 70 שנה אחרי קום המדינה, הם מהווים עדיין כלי תקשורת משמעותי עבור המגזר החרדי. האוסף העצום של קרויס מכיל כ־20 אלף פשקווילים, חלקם נדירים וישנים במיוחד, אפילו בני 80 ו־90 שנה. מאבקים נגד חפירות קברים, גיוס לצה"ל, שירות לאומי לבנות, התנגדות לטלוויזיה ולטכנולוגיה, נושאי פריצות וצניעות – כל סוגיה שהרעישה את המגזר החרדי בבירה, קמה לפתע לחיים. שם, בין המודעות, אפשר ללמוד גם על שיטות מתוחכמות, הפעלת לחץ על רבנים וספינים שלא היו מביישים אסטרטגיים ממולחים במערכות בחירות. עיון בפשקווילים הוא סיור מסעיר, מרגש וסוחף בקורותיה הסבוכים והמרתקים של ירושלים.
קרויס (44) הוא דמות מוכרת בעולם החרדי ומי ששימש לא פעם פה לאידיאולוגיות של החסידויות הקיצוניות במאה שערים. הוא אנטי־ישראלי, אנטי־ציוני ומקפיד שלא לקחת כסף מהמדינה, אך גם אדם חביב במיוחד, מלא הומור, אב ללא פחות מ־16 ילדים ואדם שעסוק רוב היום בפעילות של גמ"חים ועזרה לאומללים. במשך השנים הוא הפך לחביב התקשורת, בעיקר כיחיד שהיה מוכן לדבר בשם הפלגים הקיצוניים ביותר בירושלים, אלו שמתרחקים מתקשורת כמו מאש.
במשך שנים ארוכות השתתף קרויס בהפגנות נגד המשטרה, בשמירה על קברים עתיקים מפני חפירות ארכיאולוגיות ובפעילויות סוערות נוספות. בגלל הפרופיל הגבוה שלו הודבק לו התואר "קמב"ץ העדה החרדית", תואר שלדבריו הומצא לו בתקשורת. רק לפני כמה שבועות השאיר את אשתו עם 16 ילדיהם בבית משום שנכנס לכלא, מכיוון שלא דיווח על כספי המשחטה העתיקה של מאה שערים. קרויס, שלדבריו לא היה מודע לחובת הדיווח, ספג עונש כבד במיוחד.
"הפקחים היו משתגעים"
האידיאולוגיה הקיצונית שיוצאת מפיו של קרויס, לצד זו שעולה משורותיהם של לא מעט מהפשקווילים, קשה לעיכול אך פשוטה וברורה עבורו. "יש שתי מחאות עיקריות", הוא מסביר, "קודם כל על זה שקיימת בכלל מדינה בשלטון יהודי, לדעתנו אסור שיהיה דבר כזה עד ביאת המשיח. אפשר להיות יהודים שגרים תחת מדינה בארה"ב, אבל לא בשלטון יהודי. הדבר השני הוא העובדה שהמדינה היא מדינה חילונית: מחללת שבת, משחקים כדורגל בשבת וכדומה".
לדבריו, את הפשקווילים הראשונים החל לאסוף כשהיה בן 11 בלבד. "אספתי פשקווילים שפיזרו על הרצפה והורדתי פשקווילים מהקיר בסכין יפני. אחר כך, כשהתבגרתי, הייתי הולך בלילה לאנשים שתולים את המודעות ונותן להם שקל או חמישה שקלים כדי לקבל פשקוויל לפני שהם תולים אותו". בהמשך, כשהיה כבר מעורב בפעילות של העדה החרדית, היה תולה בעצמו פשקווילים והוא נזכר בשיטות שונות שאפיינו את הפעולה המחתרתית הזו.
"היו הרבה גורמים שהיו נגד הפשקווילים. העירייה, שלא אהבה את פיזור המודעות, נתנה קנס למי שנתפס תולה אותן, והיו גם מאבקים אישיים ופנימיים בתוך מאה שערים ואז היו כאלה שתלשו את המודעות. פיתחנו כל מיני פטנטים כדי שלא יוכלו להוריד אותן: פשקוויל תולים בעזרת קמח, מים וסודה קאוסטית, שמערבבים ביחד ונוצר חומר הדבקה. אם היינו רוצים שלא יורידו את הפשקוויל, היינו מרסקים לתוך התערובת הזו שברי זכוכיות ואז אי אפשר היה לגעת בפשקוויל. או שהיינו תולים אותם דקות ספורות לפני כניסת השבת, ואז אסור להוריד את המודעה כי זה חילול שבת".
גם עבור מקרים של פיזור פשקווילים ברחוב היו פתרונות כיצד להילחם ברשויות. "פיזור פשקווילים נעשה כשאתה נוסע ברכב, מוציא ערימה מהחלון וזורק אותה לאוויר תוך כדי נסיעה ואז זה מתפזר. הבעיה היא שכלי רכב של העירייה הסתובבו ונתנו דו"חות למי שפיזר, אבל אנחנו קדחנו חור מתחת לרגלי הנהג או מי שישב לידו והיינו זורקים את הפשקווילים דרך שם, ישירות לכביש, לאורך עשרות מטרים. הפקחים היו משתגעים".
בין הזיוף לפשקוויל
אז מהו בדיוק פשקוויל? על פי הספרייה הלאומית, ספק אגדה ספק מסורת איטלקית מתחילת המאה ה־16 מספרת על אדם בשם פאסקווינו, שהיה בעל חוש הומור משובח, תכונות שאותן ביטא כשהדביק באופן קבוע על פסל מודעות סאטיריות בגנות האפיפיור והכנסייה. מנהג זה התחבב במהרה על תושבי רומא, שבאו לקרוא את ה"חדשות". הממסד הכנסייתי, שאז כמו היום לא נודע בחוש ההומור המפותח שלו, הציב מעקב קבוע סביב הפסל וכתוצאה מכך התפשט המנהג לכיכרות אחרות, ובמהרה החלו הפסלים שעליהם תלו את המודעות "לדבר" זה עם זה. מרומא נפוצה התופעה ברחבי אירופה, וככל הנראה כשהגיעה לגרמניה חדרה אל תרבות היידיש והשתרשה בה.
לדברי קרויס, ההסבר פשוט יותר. "'פשקה' פירושו 'עקיצה' ברוסית, כך שפשקוויל הוא בעצם עקיצה", הוא אומר, "היעב"ץ, שהיה אחד מגדולי החכמים במסורת היהודית, תרגם את זה ל'פסקי הבל', דברים שכותבים שם שטויות".
עד כמה השפעת הפשקווילים דרמטית? לדברי קרויס, את התשובה צריך לחלק לאז ולהיום. "לציבור החרדי שגר בשכונות החרדיות בירושלים אין טלוויזיה, רדיו או עיתונים, ובעבר גם לא היה ווטסאפ ומסרונים", הוא מנמק, "היתה רק דרך אחת לדעת מה קורה - דרך הפשקווילים. אפשר היה לומר מיליון פעם שמשהו קרה, אבל הוא לא קרה עד שהוא לא היה כתוב בפשקוויל על הקיר. זה מה שקבע, זה היה האורים ותומים. אם כתוב במודעה, אף אחד לא עירער על זה".
אולם מעמד הפשקוויל התערער באופן משמעותי בעשור האחרון, "יש ירידת הדורות בכל העניינים, וגם בעניין של הפשקווילים", אומר קרויס, "התפתחות הטכנולוגיה, והעובדה שכל בן 15 יכול לשבת בבית, להדפיס הודעה ולהפיץ אותה, גרמה נזק לאמון המוחלט שהיה בפשקווילים. לפני כמה שנים היה מקרה שמישהו יצר מודעה ובה נראה ניסו שחם, שהיה מפקד משטרת ירושלים, במדי אס.אס. האתרים החרדיים פירסמו והיו רעש ומהומה, אבל בשטח, ברחובות, בכלל לא נתלה ולא הופץ פשקוויל כזה. יכול להיות שאיזה ילד חמד לצון, וזה הספיק. פעם גם היה מסובך מאוד להדפיס. היה צריך בתי דפוס, היו מכינים שבלונות ואותיות בולטות, והיום כל אחד עם מדפסת יכול להדפיס ולפזר מה שהוא רוצה. אנשים יודעים את זה, והפסיקו להאמין לפשקווילים. פעם מאבק לא היה מצליח עד שלא הופץ פשקוויל בעניינו. היום זה כבר לא ככה".
צלילה לאוצר הפשקווילים של קרויס מגלה שיטות ומהלכים מבריקים של קיצוני העדה החרדית, בניסיונותיהם לסחוף אחריהם את הציבור החרדי אל הקיצוניות המיליטנטית. כך, למשל, במאבק נגד הטלוויזיה הופצה מודעה תחת הכותרת "דברי סליחה" בשם הרב יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק וכיום אחד הרבנים הבכירים בישראל, שבה ביקש כביכול סליחה על הופעתו בטלוויזיה. הניסוח, כמו תמיד, מיוחד ואופייני: "כאשר באתי למכשול גדול", נכתב, "כי נכנסו אלי חברה לדבר ולא שמתי לב מה שיוכל לצאת מזה כי הם יקלטו את כל המילים שישמעו ממנו והם יראו בטלביזיא (כך במקור, י"ש) הטמאה אבי אבות הטומאה המחריבה את תורתנו הקדושה והרסה בתים כשרים ובפרט הורגות לנו את הילדים. והנני מודה ומתוודה שעשיתי שגיאה גדולה מה שבאתי לזה ואני צריך לעשות תשובה כי אם רב מדבר בה דברי קדושה הוא מכשיר את הטומאה הזאת לפני העולם. ועל זה הם מחכים הטמאים שגם לפעמים ידבר בה איזה רב שיוכלו להגיד כי רבנים מדברים ומופיעים בטלויזיא. הנני מקבל עליי שלא להופיע יותר בטלויזיא בשום אופן שבעולם".
אלא שלדברי קרויס, הרב גרוסמן לא באמת כתב הודעה כזאת. "בוודאי שזה מזויף", הוא פוסק, "אבל מה שיפה פה שהוא לא יכול היה להכחיש שזה מזויף. מה, הוא יגיד שהוא כן רוצה להופיע בטלוויזיה? שזה בסדר להופיע שם? ודאי שהוא לא יכול לצאת נגד זה, וככה סינדלו אותו".
מקרה דומה, אפילו מתוחכם יותר, נעשה נגד הרבנים הראשיים לישראל הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו שבשמם, כביכול, הופצה מודעה שבה נכתב כי הם מתנגדים בחריפות לחפירות בעיר דוד, ואף קוראים לציבור לצאת להפגין נגדן. מדפיסי הפשקווילים גרמו למודעה להיראות מזויפת, על מנת להפיץ הודעה אחרת, מושקעת יותר, עם לוגו של הרבנות הראשית, שתיראה אמינה ובה נכתב כי ההודעה הקודמת מזויפת וברצון הרבנים להבהיר שהם אכן מתנגדים בחריפות לחפירות בעיר דוד, אך לא קוראים לאלימות.
"שתי המודעות היו מזויפות", אומר קרויס, "אבל הראשונה נראתה מזויפת כדי שתבוא השנייה ותגיד שכאילו הקריאות לאלימות מזויפות אבל הרבנים באמת מתנגדים לחפירות. הרבנים הראשיים כמובן לא יוכלו להכחיש, כי מה, יגידו שהם נגד פגיעה בקודשי ישראל? גם רבני העדה החרדית, שלא יכולים להיתפס כיותר פשרנים מהרבנים הראשיים הממלכתיים, לא יכולים לשבת בצד וחייבים להצטרף למאבק. כך, בעצם, רתמו את כולם למאבק נגד רצונם, בלי שאף אחד יוכל להכחיש, אחרת ייתפס כפשרן. זו היתה השיטה".
לדברי קרויס, גם היום יש מי שמשתמש בשיטות האלה. "משתמשים בזה הרבה במאבק נגד הגיוס לצה"ל", הוא מגלה, "מוציאים הודעה שהולכת להתקיים הפגנה נגד הגיוס לצה"ל ושמים את שמות הרבנים על המודעה. חלק מהרבנים נשאלים וחלק לא, אבל בכל מקרה רבנים שלא חתמו לא יוכלו להכחיש זאת כי הם לא יכולים להרשות לעצמם לצאת פשרנים יותר מאחרים. אם יכחישו שחתמו בעד הפגנה, עלולים להבין שהם בעד הצבא וזה ברור שלא יכול להיות. ככה מסנדלים אותם".
שינויים בהרגלי הצניעות
במשך השנים הפכו הפשקווילים גם לאיום נגד מי שנתפס כסוטה מהדרך. "אם אדם החזיק טלוויזיה והיה רואה אצלו סרטים ומזמין חברים, היו מדפיסים פשקוויל קטן ושמים אותו בתיבת הדואר שלו כאזהרה. בעצם אמרו לו 'אם לא תפסיק, תמצא את המודעה הזאת בגדול על הלוחות והקירות'. ברוב המקרים זה עבד. השם של האנשים בציבור החרדי חשוב להם מאוד".
אפילו קרויס מצא את עצמו תחת איום הפשקווילים. בשנת 2011 הופצו נגדו מודעות ברחבי השכונה, שהאשימו אותו כמי שמשתף פעולה עם גורמים ממשלתיים וציוניים. "יש אנשים שלא אהבו את זה שדיברתי בתקשורת והפיצו נגדי את המודעות האלה", הוא אומר, "כל הרחוב היה מוצף בזה. אלפי מודעות פוזרו נגדי". במודעות נראה קרויס כשהוא בסיור עם ראש העיר, עם קציני כיבוי אש ועם "הזמר המשוקץ יהורם גאון". קרויס לא נבהל מהמודעות, אך הוא מספר כי לילדיו זו היתה תקופה קשה. "אותי זה לא עניין, כי ידעתי שזה שטויות, אבל הילדים חזרו מהחיידר וסיפרו שצחקו עליהם ואמרו להם שאבא שלהם פושע. הסברתי להם שאנשים לא מבינים וסתם מדברים, אבל זה לא היה להם קל".
"ירידת הדור", כפי שמכנה זאת קרויס, ואיתה גם ההשפעה על הפשקווילים, נראית לדבריו באופן ברור בשנים האחרונות. "זה מתחיל בעניין של הצניעות", הוא שולף פשקוויל ישן עם הכותרת "בבת ישראל ראינו שערוריא", שבו יוצאים החרדים הקיצונים נגד מכנסיים לבנות חילוניות. "מספחת צרעת ממארת פשתה בארץ הקודש נגד תורת הקודש ונגד חוק המוסר והצניעות", צועק הפשקוויל, "ואפילו מתוקנים שבאומות אינם עושים אשר בכל מדינות נפרדו המלבושים בין מלבושי גבר למלבושי אישה, ועתה צעירות עבריות לובשות בגדי שחץ ואיסור מכנסים בלי שמלות הולכות בחוצות ירושלים".
היום, למגינת ליבו של קרויס, המצב השתנה. "פעם בכניסה למאה שערים היו מבקשים לעבור בלבוש צנוע ואם מישהי היתה מעזה להיכנס עם מכנסיים היו מוחים על זה, והיום מכנסיים נחשבים לצנועים". לא מדובר רק על מבקרות חילוניות, לדבריו אפילו החרדיות עברו מהפך בכל הקשור לעמידה בכללי הצניעות המבוקשים על ידי תושבי השכונה הקיצונים. כדי להוכיח זאת הוא שולף פשקוויל דהוי, שנראה עתיק במיוחד, ומסביר: "זה פשקוויל בן 90-80 שנה, שיוצא במחאה נגד נשים שלא הולכות עם שאל. אתה מבין מה השתנה? היום יוצאים פשקווילים נגד נשים שהולכות עם שאלים, קוראים להן כת".
אחד הדברים המעניינים שאפשר ללמוד מהפשקווילים הוא שבניגוד להיום, בעבר עסקה העדה החרדית לא רק בהגנה על עצמה אלא גם במחאה בדברים שקשורים לחלקים שונים בעם. כך, למשל, התנגדה בעבר לגיוס בנות חילוניות לצה"ל. תחת הכותרת "גיוס בנות יהרג ואל יעבור" נכתב בפשקוויל כי "לאור המצב שעומדים לעשות פשרה בחוק גיוס הבנות של נערה ונערה, אפילו נשים נשואות יהיו מחויבות לשרת בצבא, חוץ מנשים שומרות שבת וכשרות שזה בניגוד לפסק דין של כל גדולי התורה". את המאבק נגד הגיוס לקחו אפילו רחוק יותר, ופרנסי העדה דאז טענו שהצבא מגייס בנות מעדות המזרח בניגוד לרצונן.
מדוע הפסיקו להילחם בעדה החרדית הקיצונית נגד מה שקורה מחוץ למחנה שלהם? לקרויס יש הסבר: "יש היום כל כך הרבה סכנות לציבור החרדי, שאתה לא יכול אפילו להספיק להסתכל מה קורה בחוץ. פעם היו מחאות גדולות מאוד נגד אנשים שהחזיקו טלוויזיה והיום, לכל אחד יש דבר כזה בכיס. אנחנו חיים בתוך בוץ כמו הבוץ הלבנוני, יש כל כך הרבה סכנות - האינטרנט, הסמארטפונים ובעיות צניעות. צריך לעבוד קשה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו