אם "התקווה" פוגעת, אולי נשמיט את "העברית"?

לא מהיום האוניברסיטה העברית אינה משמיעה את "התקווה" בטקסיה. זה שנים אחדות שהיא נמנעת מ"לפגוע ברגשות" הסטודנטים הערבים. להגנתה טענה שאין חוק המחייב שירת המנון בטקסים. חכמינו כינו זאת "נבל ברשות התורה". האוניברסיטה העברית היא סמל לאומי. ההצעה להקמתה הוגשה עוד בקונגרס הציוני הראשון, לפני 120 שנה. דווקא "התקווה", כסמל להפחת הרוח בעם היהודי המתעורר ושב לארצו, היא שעמדה אפוא ביסוד הקמתה של האוניברסיטה על הר הצופים כשפניה כלפי ציון, היא ירושלים. 

השערורייה הנוכחית מספקת אירוניה היסטורית: לקראת טקס הפתיחה של האוניברסיטה, באפריל 1925, הכריזו ערביי הארץ על שביתה כללית והניפו דגלים שחורים. רק זה היה חסר להם, שהיאהוד יביאו לכאן גם מדע ומחקר; בסוף הם עלולים להקים מדינה יהודית. 

השתקת "התקווה" בטקסים רשמיים של האוניברסיטה היא ניצחון מורלי (זמני) של צאצאי אלה שביקשו במלחמת השחרור לא רק להשתיק את תקוות ישראל שקמה מעפר ולחסל את המדינה היהודית הצעירה, אלא אף התנגדו להקמתה של אותה אוניברסיטה, שעכשיו "מתחשבת ברגשותיהם" ומתכחשת להיסטוריה שלה. 

טוב להתחשב ברגשות המיעוט, אבל לא נכון לתת למיעוט להשליט את דעתו על הרוב ולמחוק את זהותו. האמירה ש"'התקווה' פוגעת ברגשות הערבים" פירושה קבלת הנרטיב השקרי שלפיו פלשנו למולדתם וייסדנו מדינה על חורבותיהם, ובעצם ב־1948 לא הם רצו להשמיד אותנו, אלא הם הקורבנות. לכן עלינו להתנצל על ההמנון ולהתחשב בהם. 

נמשיך עם האבסורד: האם התואר "עברית", אינו פוגע ברגשותיהם של מי שאבותיהם ביקשו לחסל את העברים? ושמא כדאי לפרנסי האוניברסיטה לשנות את שמה למשהו ניטרלי, שחלילה לא יסגיר סממנים לאומיים יהודיים. 

"התקווה" אינה אמורה לפגוע ברגשותיו של אדם שחירות ושחרור יקרים לו. ההמנון הלאומי שלנו הוא האינטרנציונל של שוחרי הטוב והקדמה בעולם כולו. המנון ליציאת מצרים של העם היהודי בעידן המודרני. מי שרואה בזה דבר מקולקל, מעיד על עצמו ועל מקומו. בזכות "התקווה בת שנות אלפיים" שבנו ארצה, ובזכותה נהנים ערביי הארץ ומיעוטיה מהדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ומהישגי המדע שהאוניברסיטה העברית - שהוקמה כחלק מהתוכנית הציונית - תרמה למדינה, לאזור ולעולם כולו. 

האוניברסיטאות האמריקניות נמצאות במחול מוות ארוך שנים שבמהלכו הפכו למעוזים אנטי־אמריקניים המגדלים דורות של בוגרים, שחלקם מנוכרים לזהותם. האקדמיה הישראלית חיונית לקיומנו כמדינה עצמאית ואסור שתהליכים דומים ישנו את האוניברסיטאות אצלנו למעוזים אנטי־ישראליים המנוכרים לזהותה היהודית של המדינה. לאורך זמן, דמוקרטיה אינה יכולה להחזיק מעמד ללא פטריוטיות. אי־שירת ההמנון אינה סיפור גדול לעצמו, אבל כחלק מתופעה רחבה יותר מדובר בתהליך מדאיג, הקשור בוויכוח הגדול על זהותנו פה. על כך ראוי להיאבק. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו