עמית זוארץ, רק בן 18 וחצי, זוכר כל שנייה מהרגעים הדרמטיים והכואבים שבהם נפרד מאביו, אל"מ (מיל') פינקי זוארץ, לוחם עבר נערץ וראש מועצת בנימינה גבעת עדה. זה היה לפני חודש, בעת טיול משפחתי בווייטנאם. פינקי לקה בליבו, ועמית ליווה אותו בנסיעה המהירה באמבולנס, ראה את ניסיונות ההחייאה, ואחר כך המתין דקות ארוכות במסדרון הארוך והמואר של בית החולים FV בהו צ'י מין סיטי, עד שהגיעה הבשורה המרה.
"ישבתי לבד על אחד הכיסאות במיון, והעיניים שלי היו אדומות", הוא אומר באיפוק. "המקום היה ריק ושקט, חוץ מצפצוף מונוטוני של המוניטורים. לא איבדתי תקווה. כל הזמן תהיתי מה אבא היה רוצה שאעשה בסיטואציה הזו. הוא היה מצפה ממני להיות חזק ושאדאג לאמא ולאחיות הקטנות שלי.
"ואז התקרבו אלי הרופאים, ואמרו שלא הצליחו להציל את אבא. ביקשתי להיפרד ממנו. נכנסתי לחדר ההחייאה והחזקתי את היד שלו. אמרתי לו שאני אוהב אותו, ושילחתי אותו לדרכו עם המון אהבה.
"נלחמנו שהלב שלו יפעם, נלחמנו שינשום, אבל לא הצלחנו. כנראה שהיה לו התקף לב חזק. הוא חי במלוא העוצמה ומת במלוא העוצמה.
"עכשיו אני מבטיח לאבא לעמוד בצוואה שהשאיר לנו. היה לו משפט קבוע, שאנחנו צריכים לדאוג שהדור הבא יהיה מוצלח יותר. אני לא יודע איך אפשר להיות מוצלח יותר ממנו, זה נראה לי לא אנושי. אבל אעשה כל מאמץ".
הטיול להונג קונג, וייטנאם, סינגפור ותאילנד תוכנן להתפרש על פני כל חופשת הפסח, והיה אמור לתת לפינקי (52), לראשונה, אתנחתא ארוכה מעבודתו התובענית במועצה המקומית. הקצין לשעבר, שהתפרסם כשאיבד את כף רגלו במהלך סיור מבצעי ברצועת עזה, רצה ליהנות מזמן איכות עם ארבעת ילדיו. הוא התאכזב כשנבצר מבנו הבכור, עומר (21), המשרת כמפקד בצה"ל, להצטרף לחוויה המשפחתית.
"בשיחה האחרונה שלנו, יממה לפני שנפטר, אבא נשמע מאושר עד גג העולם", אומר עומר. "זו היתה שיחת חולין, שמבטאת את התמצית הקיימת בו. הוא סיפר על החוויות מהטיול והתעניין מה קורה בבנימינה ובגבעת עדה.
"אמרתי לו שהן פורחות ומקסימות, אבל יש שתי בעיות קטנות: צריך להסיר שלט ישן, ואחד הרחובות לא נוקה עד תומו. ידעתי עד כמה הנושא חשוב לו, הוא היה נוסע כל בוקר אחרי משאיות האשפה כדי לוודא שהדברים מטופלים, זו היתה שליחות מבחינתו. אבא ענה לי שיטפל בזה ברגע שיחזור.
"מאז שהוא נפטר, אני מוצא את עצמי עובר לא מעט ברחוב המייסדים, הדרך הראשית של בנימינה. זה המקום שבו אני הכי מרגיש את אבא, לא ליד הקבר. אחרי עשרות שנים בלי שיקום, הוא סלל את הכביש מחדש והרחיב את המדרכות, והיה מאוד גאה בזה, אבל לצערי לא זכה לראות את סיום העבודות".
• • •
פינקי (פנחס) זוארץ נולד בנתניה, בנם הבכור של רחמים ז"ל, ניצול שואה מלוב ששימש מנהל אחזקה במפעל לייצור פלדה, ונורית, סייעת לרופא שיניים. מגיל צעיר אהב את הים, ומדי סוף שבוע יצא לדוג עם אביו. את לימודי התיכון עשה באורט יד ליבוביץ, ובמקביל השתתף בפרויקט לילדים מחוננים.
הוא התגייס לצה"ל בשנת 1983 והתנדב לצנחנים. במהלך קורס הקצינים הכיר את תמי, ששירתה בבסיס כקצינת חינוך. הם נישאו ב־1995 והביאו לעולם ארבעה ילדים: הבנים עומר ועמית והבנות אור (13) והלל (8).
ב־1999, לאחר שסיים את תפקידו כסמח"ט צנחנים, התקבל פינקי לשנת השתלמות בבית הספר של יחידת המארינס בווירג'יניה. עומר היה אז בן 3.
"משם יש לי את הזיכרונות הראשונים", הוא מחייך. "אבא היה לוקח אותי לגן כשהוא אוחז בכף ידי, ובידו השנייה נשא את עמית, שהיה בן שנה. למרות שגרנו בארה"ב, ההורים שמרו בבית על צביון שורשי ישראלי. דיברנו בעברית, שמענו מוסיקה בעברית, ומדי פעם היינו הולכים לאכול פלאפל".
בשנת 2000 חזרה המשפחה לישראל והשתקעה בבנימינה. פינקי התאהב במושבה ובנופיה ממבט ראשון, אבל נעדר תכופות מהבית, לאחר שהתמנה למפקד חטיבת צנחנים במילואים. עם סיום תפקידו, באוגוסט 2002, עבר לפקד על חטיבת עזה הדרומית, הגיזרה החמה והמורכבת ביותר בשטחים באותה עת, תקופת האינתיפאדה השנייה. חיילי צה"ל ברצועה התמודדו עם מטחי טילים לעבר היישובים בעוטף עזה, פיגועי ירי ומטעני גחון.
"הייתי אז תלמיד כיתה א', ואבא כמעט לא בא הביתה", מספר עומר. "מדי פעם הוא היה מצליח לקפוץ בערב כדי לתת לנו נשיקת לילה טוב, ומיד חוזר לבסיס. נהגנו לבקר אותו בסופי שבוע, כי המשפחתיות היתה חשובה לו. הייתי מסתובב איתו במטבח ובחדר האוכל, שומע אותו דורש שיכינו לחיילים שניצל חם ורואה כיצד הוא דואג לפרטים הקטנים.
"לפעמים היינו נוסעים עם הג'יפ בדיונות, והגששים היו מסבירים לנו איך ללכת בשדות קוצים מבלי להיפגע. באחד הלילות התעוררתי מרעש חזק. אמא נבהלה, אבל אבא הרגיע אותה ואמר שמדובר באימון של צה"ל. רק בבוקר התברר שהבסיס הופגז בעשרות פצמ"רים".
עמית: "כילד בן 4 זו היתה חוויה מעניינת. היינו מגיעים באוטובוס ממוגן, ולא הבנתי למה כולם לחוצים, כי בעיניי זה היה מגניב. אהבתי לדבר עם פקידות הלשכה ולרוץ בהתלהבות בתוך הבסיס. כמעט בכל שבת ראינו בווידאו בחדר של אבא את הסרט 'מבצע סבתא', ידענו לדקלם את הטקסט שלו בעל פה".
משפחת זוארץ בימים מאושרים. פינקי ותמי עם אור (למעלה מימין), הלל, עמית ועומר // צילום: אסנת קרסננסקי
את יום הולדתו ה־38 של פינקי, כשלושה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד, זוכרים בניו כאירוע משעשע במיוחד. קצינים מהאוגדה אירגנו לו מסיבת הפתעה במבנה הממוקם סמוך לחוף עזה והזמינו את המשפחה.
עומר: "המתנו בשקט בפנים בזמן שהקצינים עבדו על אבא ואמרו לו שיש בפנים מבוקש. הם אפילו ירו באוויר פצצת תאורה. אבא נכנס למבנה עם נשק שלוף, והיה המום כשראה אותנו. הוא לא הצליח להירגע וצחק במשך שעות".
מוקד העימות בגזרת החטיבה היה ציר פילדלפי, שהפך לזירת קרב אינטנסיבית. פינקי הצליח להחזיק את הציר ללא נפגעים במשך שנה וחצי, עד שב־11 במאי 2004 עלה נגמ"ש של לוחמי גבעתי על מטען צד, ושישה חיילים נהרגו. למחרת הופגז נגמ"ש שני, ששימש את צוות המנהרות של חיל ההנדסה, וחמישה חיילים נהרגו. התמונה של לוחמים המחפשים אחר שרידי חבריהם בחול כשהם כורעים על ברכיהם הפכה לאחד מסמלי העת ההיא.
עומר: "זו היתה תקופה קשה מאוד עבור אבא. מאז 2004 הוא לקח אותנו בכל יום זיכרון לבקר משפחות חללים. מעולם לא השתתפנו בטקסים בבתי הספר, כמו שאר התלמידים".
• • •
כחודשיים לאחר הפיגוע הכפול, ב־8 ביולי 2004, בעת סיור שערך פינקי ליד היישוב מורג עם קצין נוסף ושני חיילים, נורה טיל נ"ט לעבר הג'יפ הממוגן שבו נסעו, אך החטיא. בסביבות השעה 15:30, כשהג'יפ היה קרוב לגדר, הופעל נגדו מטען רב עוצמה. כף רגלו השמאלית של פינקי נקטעה. הקשר, הנהג וקצין נוסף, שהיו איתו ברכב, נפגעו, אולם הוא הגיב בקור רוח ופתח באש, מחשש לניסיון חטיפה.
עומר: "זו היתה חופשת הקיץ. הייתי בן 8, ועמית בן 5 וחצי. המתנו בבית לאמא, שנסעה עם אור לבלות בתל אביב. במקומה באו בני משפחה וחברים, ולקחו אותנו לקניון באור עקיבא. מבחינתנו היה מדובר ביום כיף. היה לי קצת מוזר כשהם הדפו מאיתנו חבר של הוריי, שרצה לומר לנו שלום. בדיעבד הבנתי שהם גוננו עלינו מפני הבשורה.
"בערב לא הבנו למה אמא לא חוזרת הביתה. התפלאתי שהחברים עדיין נמצאים אצלנו בבית, היתה לי תחושה מוזרה".
עמית: "למחרת בבוקר התעוררתי לקול הבכי של עומר. נכנסתי לחדר השינה וראיתי את אמא מחבקת אותו, וביד השנייה החזיקה את אור, שהיתה אז תינוקת. היא סיפרה לו שאבא נפצע בצבא".
עומר: "על מהות הפציעה שמענו מאמא בדרך לסורוקה, שם אבא אושפז. היא אמרה שהוא איבד את כף הרגל, וזה הטריד אותי כל הנסיעה. לא הבנתי מה המשמעות של זה. כשהגענו ראיתי אותו צוחק עם הרופאים, ומיד ביקשתי שירים את הרגל. הוא עשה את זה מתחת לשמיכה, כך שלא ראיתי את הקטיעה. ברחתי מהחדר בבכי".
עמית: "ברגע שראיתי את אבא מחייך, נרגעתי. באופן פרדוקסלי, התקופה של השיקום שלו היתה משמחת מבחינתי. הייתי אז לפני כיתה א', ואבא עבר לתל השומר, ופתאום היה לי המון זמן איתו. מדי יום בשיקום הוא היה סוגר את הדלת לשעה ומקריא לי סיפור, ובכל יום שישי היינו אוכלים ארוחת ערב משפחתית במרפסת של החדר בבית החולים".
• • •
שני בניו של פינקי יוצרים את התמהיל המושלם של דמותו. שילוב של אינטליגנציה, רהיטות, רוגע ובגרות יוצאת דופן. עמית, בעל עיני זית ירוקות, פנים עגולות וזקן קטן, דומה מאוד לאביו בצעירותו. הוא סיים לאחרונה שנת שירות כמרכז שבט של הצופים בדרום תל אביב, ובספטמבר יתגייס לצה"ל.
הם יושבים על מרפסת העץ בביתם, ומבטם מלטף בחיבה את ציפי, חתולת רחוב אדישה, שהתאהבה רק בפינקי. משאר בני המשפחה היא מתעלמת בהתרסה. "מסתבר שאבא נגע לא רק באנשים", מחייך עמית.
"הוא התייחס לחיים בשלווה והאמין שהכל יסתדר. השיקום שלו היה קשה וכואב, אבל הוא גרם לו להיראות קל. אני זוכר שהתעקש לעלות לבדו אל חדר השינה - היה מתיישב על הרצפה ומרים את עצמו מדרגה אחר מדרגה. כשהרכיב לראשונה פרותזה, אחרי חצי שנה על כיסא גלגלים, הוא אמר לעומר שייתן לו בעיטה ויראה איך זה לא מזיז לו.
"בתקופה הזאת גילינו את אבא מחדש. הוא רכב איתנו על אופניים, לקח אותנו לצלילות באילת ובא לאסיפות הורים בבתי הספר".
עם עמית בטיול האחרון. בשיט על המקונג. "אבא, עם הלב הענק שלו, קנה מהרוכלת הקשישה מגש שלם של עששיות"
סביב הקטיעה והפרותזה התפתח בבית הומור שחור. "זה היה חלק מהיכולת שלו לגרום לכל דבר להיראות טבעי, גם אם הוא מורכב", אומר עומר. "הוא שאל אותנו, למשל, למה אנחנו עושים דברים על רגל אחת, או שהיה משוויץ שהוא היחיד במשפחה שמסוגל לגרד את הגב עם הרגל. הכי הצחיק אותו כשדיבר בסלולרי והעירו לו שהוא קטוע. הפציעה היתה חלק ממנו. הוא לא התייחס אליה כאל מגבלה".
עמית: "כשלמדתי בכיתה ה', אבא בא לבית הספר לדבר על האירוע בעזה וניצל את ההזדמנות כדי ללמד אותנו שיעור במנהיגות. הוא סיפר שהיה מוכן לאפשרות שייפגע, ושהיו לו בראש כמה תרחישים למצב כזה. היינו ילדים, אבל כבר אז הוא דיבר על החשיבות של התכנון קדימה.
"אבא היה מנהיג בכל שלב בחייו, אפילו כשביקשתי ממנו לערוך בבית מסיבת פיג'מות. הורה אחר היה קונה ממתקים ומוציא משחקים, אבל לא הוא. הוא הושיב אותי בפינת האוכל וצייר תרשים זרימה. שאל מה המטרות שלי ומה אני רוצה להשיג באותו ערב. עכשיו זה נשמע מצחיק, אבל זו היתה הדרך שלו לעצב את החשיבה שלנו".
ביולי 2005, לאחר שיקום ארוך, שב פינקי ללבוש מדים. הוא שירת במכללה לפיקוד ולמטה (פו"ם) כמפקד קורס ברק, ועם סיום תפקידו הפך למדריך במכללה לביטחון לאומי (מב"ל). ב־2008, זמן קצר לפני לידתה של הלל, השתחרר מצה"ל והתלבט לגבי המשך דרכו.
עומר: "סיימתי אז את בית הספר היסודי, ובבנימינה יש מסורת שחוגגים את מסיבת הסיום של כיתות ו' באמפי בשוני. כדי לממן את האירוע עושים אירוע שבו התלמידים מוכרים עוגות ועוגיות שההורים מכינים. אבא, שהיה בחופשת שחרור, החליט לקחת על עצמו את גיוס הכספים, והתייחס לזה כאל מבצע צבאי. הוא הביא לבית הספר קיר טיפוס ומתקנים מתנפחים, ושיכנע מסעדות לתרום אוכל. האירוע הפך במושבה לאגדה. בזכותו גויסו עשרות אלפי שקלים, ובמקביל הוא למד להכיר את הקהילה ואת הצרכים שלה".
לאחר האירוע מצא פינקי עיסוק חדש. הוא הרחיב את מנהג ה"קמחא דפסחא" גם לראש השנה, ורתם לעזרתו את שירותי הרווחה במושבה ואת נציג חב"ד, הרב יהושע אדוט.
"עד אותו יום זה היה מבצע קטן, אבל אבא הפך אותו למשמעותי", אומר עמית בגאווה. "הוא אסף תרומות ומזון, עד שהחבילות לנזקקים קיבלו נפח עצום. היה בהן הכל - החל מיינות כשרים, לחם, שמן ואורז, ועד למגשי ביצים, עופות, ירקות, דגים ועוגיות. שנינו לקחנו חלק בפרויקט וסייענו לארוז קופסאות".
עומר: "אותי אבא העלה למכוניות של מתנדבים וביקש שאכנס לבתים כדי לדווח לו באיזה בית חסר ריהוט או ציוד בסיסי. את הכל הוא עשה בשקט, תמיד מאחורי הקלעים".
בשנת 2010 קיבל פינקי הצעה מפתה: להיות סמנכ"ל התפעול של ארגון ידידי צה"ל בארה"ב (FIDF). במאי 2011, לאחר כחצי שנה שבה נסע כל העת על קו ישראל־ניו יורק, החליט להביא אליו את המשפחה. "סיימתי אז את חטיבת הביניים ועמית סיים את היסודי, כך שהמעבר לא היה פשוט עבורנו", נזכר עומר. "אבל הבנו שזו קריאה לדגל, כי אבא עסוק בעבודה חשובה. היה מצחיק לראות את האיש מרפיח יושב פתאום בבניין האמפייר סטייט. במשרד שלו היו תלויים שני תרשימים, אחד של עיר הבה"דים והשני של מרפאה צבאית, שהוא אסף תרומות להקמתה. אחרי שהתגייסתי התברר שזו המרפאה בבסיס שבו אני משרת".
עמית: "אבא נהג לומר שמי ששורד הוא לא היפה, המהיר או החכם, אלא הסתגלן. ככה הוא למד את העבודה החדשה. בתום הקדנציה באפריל 2013, קצת לפני החזרה לישראל, הוא הרים אירוע גאלה במלון וולדורף אסטוריה בניו יורק וגייס 27 מיליון דולר עבור צה"ל.
"מיד אחר כך יצאנו לטיול פרידה מארה"ב. היינו במדבריות קולורדו ומוהאבי, בחוף המערבי, ובאגם ביוטה, שם לקחנו סירה של שלוש קומות. צברנו איתו כל כך הרבה חוויות, שרק הן יכולות לגרום לי להשלים עם העובדה שהוא הלך מאיתנו".
• • •
לאחר שובם לישראל החליט פינקי להתמודד בבחירות לראשות מועצת בנימינה גבעת עדה. הוא נבחר ברוב של 90 אחוז.
אחת מהחלטותיו הראשונות, שעמית גאה בה במיוחד, היתה לצרף לטקסים הרשמיים מתרגמת לשפת הסימנים. "יש לי פינה חמה לנושא. במסגרת מחויבות אישית בכיתה י' למדתי את שפת הסימנים, ואחר כך לימדתי תלמידים בבתי ספר יסודיים. העברתי להם מצגת שתיארה את הקהילה כבדת השמיעה בישראל, כך שאם ייתקלו בחירשים, הם יוכלו לתקשר איתם במקום ללעוג להם". על העבודה שעשה עמית הוא קיבל את פרס שר החינוך לנוער מתנדב על שם אלעד ריבן.
עומר: "אני גאה בתוכנית המתאר שאבא עשה לשנים הבאות, בפרויקט פינוי־בינוי ובשיקום השכונות. אבל יש דבר אחד שמרגש אותי יותר. שבוע לפני החופשה הוא נסע עם הדוברת שלו, הילה אטיאס אלמגור, לכמה חנויות מכולת, וכיסה מכספו חובות של תושבים, שאמרו שאין להם כסף לשלם. הוא שילם במקומם אלפי שקלים. אנחנו לא ידענו את זה בכלל עד אחרי שנפטר".
עמית: "לפני שנה הוא יצא ממסעדה בקיסריה והבחין בזוג שהתחפר עם רכב בחול. הוא שלח אותם לאכול והזעיק חברים עם רכב חילוץ. תמיד פיזר אהבת חינם וחינך אותנו לא לדרוש בחזרה. זאת הצוואה שלו עבורי. זו גאווה לומר שאנחנו הבנים של פינקי, הוא חלק מהזהות שלנו".
• • •
הטיול למזרח אסיה תוכנן על ידי הרעיה תמי, גם לציון 29 שנים להיכרות ביניהם. המשפחה יצאה לטיול ב־30 במארס והיתה אמורה לחזור לישראל בצהרי 23 באפריל, כדי להספיק להשתתף באירועי ערב יום השואה.
יומיים לפני היציאה ביקש עמית להתייעץ עם אביו לגבי שירותו הצבאי. "אני מדבר, ואבא מחייך את החיוך הקסום שלו. בסוף הוא אומר לי, 'פשוט תיהנה מהחיים'. אמרתי לו, 'לא ענית לי, מה דעתך?' הוא לא השיב. אני מאמין שכך הוא הכין אותי לימים שבהם אהיה לבדי ואיאלץ לקבל החלטות בעצמי".
יום לפני סדר פסח, הם הגיעו לעיר הוי אן שבווייטנאם. "אבא הסתובב במכנסיים קצרים, משהו שלא עשה בארץ, כדי לא ליצור אי נעימות בגלל הפרותזה. הוא אפילו שכר קטנוע, שנחשב במשפחה לטאבו בגלל ההתנגדות של אבא ואמא.
"באותו יום ישבנו רק שנינו בבית קפה ושתינו קוקטייל פסיפלורה. למחרת הסתובבנו כולנו בעיר, ובערב הגענו למלון ליטל הוי אן, כדי לחגוג את הסדר עם שליחי חב"ד ותיירים מישראל. כשנכנסנו לאולם התברר שאסור לקיים בווייטנאם טקסים דתיים. לא יכולנו לקרוא את ההגדה או לשיר, מנהל המלון אישר רק את הארוחה.
"פתאום אבא קם, הלך לבמה ואמר שהוא יספר לכולם בעל פה על יציאת מצרים. בהתחלה הוא תיאר מפגש שהתקיים בפסח בין דוד בן־גוריון למשלחת אמריקנית, אחר כך דיבר על הייחוד שלנו כיהודים. בהמשך אמר לנוכחים להחזיק ביד את הכרפס ולנענע אותו באוויר. מנהל המלון התרגז, ואנחנו התפקענו מצחוק. אבא אמר שניסו להשתיק אותנו במשך שנים, ואסור לתת לזה יד".
"כשהפרותזה נפלה לאבא למים, הוא צחק והמשיך לצלול עם סנפיר על רגל אחת והגדם בצד השני. כמו דג מוזר". הבנים // צילום: אריק סולטן
לאחר הארוחה הלכו הילדות לישון, ופינקי, תמי ועמית יצאו לטייל בעיר. הם הבחינו בכמה רוכלים, שמכרו לתיירים עששיות נייר עם נרות, כדי שישיטו אותן בנהר ויביעו משאלות. "היתה ביניהם אישה מאוד מבוגרת, שלא הצליחה למכור את הסחורה", נזכר עמית. "אבא, עם הלב הענק שלו, קנה ממנה מגש שלם של עששיות".
מה ביקשת כששלחת את העששית לנהר?
"דברים שקשורים לגיוס שלי".
שאלת את אבא מה הוא ביקש?
"הוא לא חשב על עצמו. צילמנו אותו משיט את העששית, ואת התמונה הוא שלח להמון חברים וצירף לכל אחד מהם ברכה אישית".
כעבור יומיים נסעה המשפחה להו צ'י מין סיטי. זו היתה אמורה להיות התחנה האחרונה לפני הטיסה לסינגפור. בבוקר שבת, 15 באפריל, הם הסתובבו בשוק המקומי, ולאחר מכן הצטרפו לשיט על נהר המקונג. בערב, כשתמי והילדות פרשו למלון, המשיכו פינקי ועמית לבר מקומי שנקרא Ngo 89.
"זו היתה הארוחה האחרונה שלי עם אבא", אומר עמית בעצב. "אכלנו ספרינג רול, אורז ומרק. אבא החליט למתוח חבר שלו בסינגפור, שהיתה אמורה להיות היעד הבא שלנו. הוא סימס לו שלא נגיע. לרגע לא האמנתי שזו תהיה נבואה אמיתית".
דקות ספורות לאחר שחזרו למלון אמר פינקי לתמי שהוא חש ברע, ובתוך שניות התמוטט. היא הזעיקה את עמית, וביחד ביצעו בו החייאה, עד להגעת האמבולנס. "אמא ואני תיפקדנו כמו רובוטים. הדופק חזר לו, ויצאנו לבית החולים".
• • •
זו היתה שעת לילה מאוחרת בישראל. עומר, שהיה בבית בבנימינה, הופתע לראות את שמה של אמו על צג הטלפון. "היא אמרה, 'אבא עבר אירוע קשה. תתפלל'. כששמעתי ממנה מה קרה, הבנתי שזה נגמר.
"כמו שאבא לימד אותנו, נכנסתי לפרוטוקול ברור. התקשרתי לנציג חב"ד בבנימינה, להורים של אמא, ואחר כך לחדר המצב במשרד החוץ. הגיעו אלינו חברים מהמושבה, אבל אני התרכזתי רק בחיפוש טיסה חזרה לישראל. שמתי את הרגשות בצד. הייתי צריך לתפעל את האירוע, ואפילו אישרתי לדוברת את נוסח ההודעה לתקשורת. האנשים סביבי היו מדהימים, כמו מלאכי שרת. הרגשתי שאבא שלח אותם אלי. רק כשראיתי את אמא ואת עמית יוצאים מפתח המטוס, בכיתי. ידעתי שעמדתי במשימה".
עמית: "היו לי התלבטויות אם לחזור לארץ עם אמא והאחיות, או לחזור למחרת עם הארון של אבא. ידעתי שהוא היה רוצה שנישאר יחד כמשפחה, אבל המחשבה שאשאיר אותו לבדו מאחור היתה מכאיבה. רק כשהחבר שלו מסינגפור הגיע לווייטנאם, הסכמתי לחזור עם אמא.
"בטיסה חזרה הרגשתי שאבא נמצא אצלי בראש כשהוא שמח ומלא חיים. גם היום אני בוחר לזכור רק את הרגעים הטובים. הוא הספיק המון ב־52 שנים, אני מאחל לעצמי להגשים עשירית מזה. האמת היא שאין לי על מה להתלונן. היו לי איתו 18 שנים מדהימות ומלאות, ואי אפשר לבקש יותר, כי זה יהיה מוגזם. חוץ מזה, אין לי ממי לבקש".
עומר: "אצלי התהליך היה הדרגתי, כי לא ראיתי אותו בשבועיים האחרונים בחייו, שבהם הוא היה בחו"ל. אמא, עמית והאחיות שלי זכו לראות את הפיק האחרון וחוו איתו את האושר והמשפחתיות. אז חסר לי ממנו עוד קצת, אפילו דקה אחת.
"אבל אני יודע שמאז הפציעה שלו בעזה זכינו ב־13 שנים נוספות. השמש לא נָדַמה אז על רפיח, כמו בשיר, אלא שקעה בווייטנאם. יש משהו מנחם בעובדה שבימים האחרונים לחייו הוא נהנה עד עמקי נשמתו".
בהלווייתו של פינקי השתתפו אלפי אזרחים, בהם שלושה שרי ביטחון לשעבר - משה (בוגי) יעלון, איציק מרדכי ושאול מופז, הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, סגן הרמטכ"ל המכהן האלוף אביב כוכבי וחברי כנסת. עמית עמד ליד הקבר לבוש בחולצת הפולו הכחולה שלבש פינקי ביום האחרון לחייו. "זו היתה החולצה האהובה על אבא. היא גדולה עלי, פיזית ומטאפורית. הרגשתי קצת כמו ילד, אבל ידעתי שבהקשר לאבא, זו הפעם האחרונה שאהיה ילד".
ביום השלושים למותו של פינקי, בית המשפחה הומה אדם. בכל רגע נכנס חבר, בן משפחה או תושב בנימינה. אור והלל חזרו ללימודים, עומר חזר לצבא. עמית, שעד לאחרונה התנדב בפרויקט היל"ה לתמיכה בבני נוער שנפלטו ממערכת החינוך, חזר לשמש מרכז שבט צופים מקומי, עד שיתגייס בספטמבר.
איך אף אחד מכם לא בחר בצנחנים, כמו אביכם?
עומר: "אבא האמין שכל אחד צריך לבחור את הדרך שלו ולמלא אותה בתפקיד משמעותי".
עמית: "מאז שהיינו ילדים הוא הבהיר שכל אחד מאיתנו יתרום למדינה, ולא משנה לו באיזה חיל. בהתחלה חשבתי להתנדב לצנחנים, אבל כשראיתי עד כמה אבא גאה בתפקיד הייחודי שהוצע לי, החלטתי להישאר איתו. אני עדיין לא מעכל שאגיע לבקו"ם בלעדיו ואצא לקורס קצינים בלי שהוא יראה את זה. אבא תמיד כינה אותי קצין בהתהוות. אני מקווה שמשהו ממנו יהיה בכל הטקסים הצבאיים שלי".
עומר: "השבוע נצבט לי הלב כשראיתי בלו"ז של היחידה את השם של אבא. מתברר שכמה ימים אחרי החזרה לישראל הוא היה אמור להרצות אצלנו על מנהיגות. אני מתלבט אם לעשות משהו אחר במקומו. אולי אספר לחיילים על המורשת שלו, הערכיות וההובלה, שהיו טבועות בו".
עמית: "אני הכי אתגעגע לאפשרות להביט בעיניו. זה היה הדבר הכי מרגיע בעולם. ואתגעגע גם ליכולת שלו להפוך פעולה בלתי אפשרית לאפשרית. לפני שנה צללנו יחד בטנזניה, ופתאום נפלה לו הפרותזה וצפה על פני המים. הצעתי לעזור לו, שנחבר אותה בחזרה למקומה, אבל אבא צחק ואמר לי לעזוב אותה. הוא המשיך לצלול עם סנפיר על רגל אחת ועם הגדם בצד השני, ונראה כמו מין דג מוזר. לא הבנתי איך הוא עושה את זה. הוא גרם לקושי להיראות קליל".
עומר: "אני אתגעגע לשיחות בינינו בכל פעם שאכלנו ביחד במסעדה הודית בהרצליה. זה היה זמן האיכות שלנו. אבא היה מתעניין מה קורה איתי, מה היעדים שלי ומה אני עושה כדי להגשים אותם".
עמית: "הייתי רוצה לטוס עם עומר לווייטנאם, כדי שנשחזר ביחד את היום האחרון בחייו של אבא".
tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו