הכל בשבילה

הקיר בחדרה של וואגה מולו במחלקת ההשתלות בבית החולים בילינסון עמוס בתמונות של שני ילדיה. הנה הבכור, מאיר בן ה־6, מחייך למצלמה וחושף בפיו שני חללים של שיני חלב שנפלו לא מזמן. בתמונה אחרת הוא מחבק את אחיו בן ארבעת החודשים, אדיר, שמביט אליו למעלה במבט מעריץ. והנה אדיר לבד שולח יד אל הבקבוק, ומאיר לבד משחק לצד השולחן, עוד ועוד תמונות של שיגרת ילדים. 

וואגה אוהבת להסתכל בתמונות האלו. בכל בוקר כשהיא קמה הן שם, ממלאות את הקיר שמול מיטתה, ונשארות איתה גם כשהיא עוצמת את עיניה. כבר כמעט שלושה חודשים שהיא כאן, ועכשיו היא רק רוצה לחזור אליהם הביתה, להתכרבל איתם על הספה, להכין שיעורי בית עם מאיר, לדגדג את אדיר עד שיתפקע מצחוק.

היא כמעט לא הספיקה לבלות איתו, עם בנה הטרי. פחות מחודש אחרי שנולד בניתוח קיסרי בהול, היא סבלה מכשל חמור בכבד ונזקקה להשתלה דחופה. בעלה, אַמְרָה, החליט לתרום לה אונת כבד, והציל את חייה. עכשיו, הם צוחקים, לא רק שהלבבות שלהם קשורים זה בזה, אלא שחלק נוסף מגופו נמצא אצלה. במובן הכי מילולי שאפשר.

•   •   •

אמרה (29) מביט באשתו, הישובה לידו בכיסא שבחדרה במחלקת ההשתלות. בליל של צינורות מקיף את גופה הצר, לתרופות, למזון, לניקוז נוזלים. על צווארה תחבושת גדולה, מחפה על החור שנפער לטובת ההנשמה בטיפול נמרץ. אמרה מסדר את השמיכה על גופה הכואב, מניח יד מלטפת על כתפה ואומר: "אני אוהב אותה, היא בן אדם כל כך טוב ומגיע לה. כשמדובר במישהו שאתה אוהב, אתה צריך להיות לצידו בשעת צרה".

היא בת 26, עלתה לארץ ב־2003 מאתיופיה וגדלה בבית שמש. שיערה הכהה אסוף לאחור, חושף פנים יפות ותשושות, שמתחילות להחלים. אחרי הטלטלה הגדולה שעברה היא עדיין מתקשה להאמין שהכל מאחוריה, שהניתוח הציל את חייה. שבקרוב, היא מקווה, תוכל לחזור לשיגרת חייה. "רק כשאהיה שוב בבית עם הילדים שלי, ארגיש שזה באמת מאחוריי", היא אומרת, מחכה לבשורה מהרופאים שהיא רשאית לחזור הביתה.

את בעלה, גם הוא יליד אתיופיה שעלה לארץ באותה שנה, הכירה ב־2008 באירוע של חברים משותפים. כעבור שנתיים נישאו והקימו את ביתם בפתח תקווה. משם עברו לירושלים, כדי להיות קרובים להוריה של וואגה, שגרים בבית שמש. אחרי לידת בנם הבכור הם עברו לגור אצל הוריה, עד שהרגישו שבשלה העת לחזור לפתח תקווה.

בהריון השני החליטה וואגה ללדת בבילינסון. "הגעתי לבית החולים עם צירים, והרופאים ראו שהדופק שלי ושל העובר עולה במהירות. הכניסו אותי לניתוח חירום קיסרי. כעבור חמישה ימים שיחררו אותי ואת אדיר הביתה, כמו תמיד אחרי ניתוח קיסרי. הכל היה ממש בסדר. אחרי יומיים ראיתי שיש לי הפרשות מהניתוח וחזרתי לבית החולים. הם החליטו לאשפז אותי".

היא לא נכחה בטקס הברית הצנוע בביתם, שבו הכריזו על שמו של הרך הנולד. שלוש פעמים ביום קיבלה אנטיביוטיקה בעירוי, כשבעלה רץ בין הבית לבית החולים, נעזר בבני המשפחות.

"אחרי אשפוז של שבוע שיחררו אותי, וחשבתי שזהו, סיימתי", היא ממשיכה בקול חלוש, "ואז התחלתי להקיא. הלכתי לקופת חולים, חשבו שזה וירוס. האחות אמרה שאולי אני פשוט צריכה כמה ימים של פינוקים מאמא. חזרתי הביתה, אבל לא הרגשתי טוב.

"ראיתי פתאום שהעיניים שלי צהובות והשתן כהה. זה היה יום שישי. הלכתי שוב לקופת חולים, והם שלחו אותי בדחיפות לבית החולים. בכלל לא עצרתי בבית להגיד משהו לילדים, אמא שלי היתה איתם, ואנחנו נסענו לבית החולים. לא חשבתי להיפרד מהם או לארוז תיק לשהייה ממושכת. חשבנו שזה סתם, שזה יעבור מהר".

אמרה אוחז בידה ברכות. "פתאום אישפזו אותה בטיפול נמרץ. הרופאים אמרו לנו שהכבד שלה כנראה קרס, ושהיא צריכה השתלת כבד בדחיפות. היינו בהלם. הם אמרו שהיא יכולה להיכנס לרשימת הממתינים להשתלה, או שיחפשו לה אונת כבד מתורם חי. חשבו לשלוח אותה לחו"ל, שם יש יותר תורמים. מהשנייה הראשונה היה ברור לי שאעשה הכל כדי להציל אותה".

•   •   •

"היתה התלבטות קשה אם וואגה צריכה השתלה דחופה, או שהיא תוכל להתגבר על הכשל בעזרת תרופות", אומר פרופ' איתן מור, מנהל מחלקת ההשתלות בבילינסון, "כשיש כשל של הכבד יש נפילה הכרתית, והיא היתה בהכרה כל הזמן.

"עוד לפני שנפלה החלטה סופית, הכנו את המשפחה לכך שהיא תצטרך כנראה השתלה של אונת כבד. לרוב מעדיפים לבצע השתלות כבד מאדם שנפטר, אבל בגלל היצע נמוך של תרומות איברים מהמת, במצבים דחופים אין ברירה אלא להשתיל אונת כבד שנלקחה מאדם חי. מצד אחד, יש בניתוח כזה סכנות לתורם, למשל חשש לדלקות ולזיהומים. אתה לוקח אדם בריא ומכניס אותו לניתוח מורכב של שעות. 

"מצד שני, אחוזי התמותה מניתוח כזה נמוכים מאוד, וההחלמה מהירה יחסית. הכבד גדל שוב בתוך חודש. אחרי שהתורם עובר את הניתוח בהצלחה ומשוחרר מבית החולים, הוא יוצא לגמרי מכלל סכנה".

אמרה ואדיר. "אנשים צריכים לדעת שיש דרך להציל חיים, צריך להעז" // צילום: אפרת אשל

אמרה החליט מייד לתרום בעצמו את אונת הכבד לאשתו. הוא לא היה מוכן לשמוע שמישהו אחר יעשה את זה עבורה. גם כשפרופ' מור הבהיר את הסיכונים, ואף שאל מי יטפל בילדים כששניהם יהיו מאושפזים, אמרה לא שינה את דעתו ולא חשש לרגע. "זה נראה לי הדבר הכי טבעי לעשות", הוא אומר.

אמרה עבר סידרת בדיקות התאמה לתרומה אצל ד"ר אסף יששכר, רופא בכיר במכון הכבד בבילינסון, שאחראי לנושא הערכת תורמים מהחי. לאחר שנמצא מתאים, עבר הערכה נוספת, פסיכולוגית וסוציאלית, המוודאות שהאדם יכול לעמוד בתרומה ועושה זאת מרצונו החופשי. 

גם כאן עלו השאלות הקשות - מי יטפל בילדים כששני הוריהם מאושפזים או יתמוך במשפחה אם האֵם לא תחזור בחיים. הבודקים הבינו שלבני הזוג יש תמיכה גדולה מכל הכיוונים. 

"כשהוא אמר לי שהוא רוצה לתרום, כעסתי עליו מאוד", מנסה וואגה לבלוע כאב חד שמתגנב פתאום אל גופה השברירי. "היה ברור לי שהוא צריך להישאר עם הילדים, למקרה שאני לא אצא מזה. העדפתי שמישהו אחר יתרום לי, אולי אחד האחים שלי. שאלתי אותו והוא אמר, 'יהיה בסדר'. במקרה, סוג הדם שלו מתאים לשלי, אז הבנתי שאין לי הרבה מה לעשות בנידון. המזל שלי שהייתי תשושה מכדי להתווכח או לבקש ממישהו אחר לעשות את זה במקומו".

אמרה מחייך את חיוכו הקסום. "לא חשבתי על אף אחד, רק עליה", הוא מלטף את פניה ברכות, "שאלתי את הרופאים כמה זמן ייקח לי לחזור לשיגרה, וכשאמרו לי שחודש, הייתי בטוח שהכל יהיה בסדר. היו כאלה שאמרו שעדיף שלא אני אתרום, שאחד מאיתנו יישאר בבית עם הילדים, אבל אני לא הסכמתי לשמוע.

"פחדתי לאבד אותה והבנתי שאעשה הכל כדי שזה לא יקרה. ולא רק בשבילי. אמא צריכה להיות עם הילדים שלה. אם ילדים מאבדים את אמא, גם אם יש להם את כל השפע שבעולם, הם לעולם ירגישו שמשהו חסר. כסף יכול לבוא אחר כך, אבל ילדים צריכים שאמא שלהם תהיה לצידם יותר מכל.

"היה ברור לי שאני אעשה את זה, אין פה שאלה בכלל. נכון, כולם רצו לעזור, אבל לא הייתי יכול להתמודד עם זה שמשהו יקרה למישהו אחר בגללנו. שאחד האחים שלה, שיש לו ילדים קטנים בבית, לא יוכל לחזור הביתה כי הוא ניסה לעזור לנו. כשמדובר בי, אני יודע שאני יכול לעמוד בזה. העדפתי שהמשפחה שלה תעזור לנו בדברים אחרים כמו טיפול בה ובילדים".

•   •   •

ב־8 בפברואר, יומיים לפני המועד הראשוני שנקבע לניתוח, הגיע אמרה להתאשפז בבית החולים. אלא שלמחרת בערב הידרדר מצב ההכרה של וואגה בצורה משמעותית, והוחלט לבצע את הניתוח הכפול כבר בליל 9 בפברואר, ולא להמתין לבוקר.

אמרה הוכנס ראשון לחדר הניתוח. "אני זוכר שהרופא הרדים אותי, ואחר כך התעוררתי כשאמא שלי בוכה לידי. אמא שלי מאוד רגשנית ודאגנית, אז לא סיפרתי לה מראש שאני הולך לניתוח הזה. סיפרתי רק לאח שלי, כי רציתי שכל שאר המשפחה תהיה מרוכזת בילדים ובוואגה, שלא ידאגו לי. אמרתי לאחי שאחרי הניתוח הוא כבר יכול לגלות להם".

כחצי שעה אחרי תחילת הניתוח שלו, הוכנסה וואגה לחדר ניתוח צמוד. הניתוח של אמרה ארך שש שעות. זמן קצר לאחר שהוצאה מגופו אונת הכבד, היא הושתלה בגופה.

"כשהתעוררתי, שאלתי רק מה שלום וואגה", נזכר אמרה, "לא היה אכפת לי מה קורה איתי. היא היתה עדיין בניתוח". 

בבית, באותה שעה, מאיר בן ה־6 לא הפסיק לשאול את דודתו, ששמרה עליו, למה שני הוריו נמצאים בבית החולים. אמרו לו שאמא מרגישה לא טוב, ואבא שם כדי לעזור לה. "אחרי שהתעוררתי, דאגתי לדבר איתו בטלפון, להרגיע אותו", מספר אמרה, "למרות שטוב לו עם הסבתות, הוא שאל כל הזמן מתי אנחנו חוזרים, מתי אמא תרגיש טוב.

"לא רצינו להביא אותו לבית החולים, כי יש חשש לזיהומים, ולא רצינו גם שהוא יראה את כל המכשירים ואת הקושי. אנחנו יודעים שלא קל לו, בכל זאת אמא שלו בבית החולים כל כך הרבה זמן. אבל זה יעבור".

משפחת מולו עם צוות בית החולים (מימין: פרופ' איתן מור, ד"ר אביתר נשר וד"ר אסף יששכר) // צילום: אפרת אשל

הניתוח של וואגה ארך עשר שעות. אחריו אושפזה במחלקת טיפול נמרץ, כשרק לפרקים היא בהכרה. כעבור שלושה ימים הועברה לחדר במחלקת ההשתלות, שבו שכב בעלה. רק אז, כשחזרה להכרה וראתה את בעלה במיטה לצידה, הבינה שהוא שהציל את חייה - ופרצה בבכי.

"הדבר הראשון שהרגשתי הוא כעס עליו", היא מרשה לעצמה לחייך, "העדפתי שכל אחד אחר יתרום לי ולא הוא. אבל מה יכולתי להגיד אחרי שהכל נגמר, חוץ מזה שאני אוהבת אותו ואסירת תודה לו?

"הוא עקשן, ידעתי את זה תמיד, רק לא ידעתי עד כמה. הכרתי את צורת המחשבה שלו - שזאת בעיה אישית שלנו, שאנחנו צריכים לפתור בעצמנו. אותי אף אחד לא שאל, לא יכולתי להחליט בעצמי".

אמרה מחייך. "ידעתי כל הזמן שיהיה בסדר. יש לנו הרבה תוכניות לחיים, להתקדם בלימודים ובעבודה, לחנך את הילדים לדברים טובים, לתת להם הרבה יותר ממה שהיה לנו כשהיינו ילדים. ידעתי שהסיכוי היחיד שנוכל להגשים את החלומות האלו הוא אם אני אתרום. היו אנשים במשפחה שאמרו שאי אפשר להתעלם מהסכנות, אבל הייתי בטוח שבסוף נוכל לחזור לחיים רגילים. האופטימיות תמיד מובילה אותי קדימה. ככה אני כל הזמן, חושב קדימה, חיובי".

וואגה: "כשהיינו מיטה ליד מיטה זה היה כמעט כמו ירח דבש, רק בלי הילדים".

•   •   •

ירח הדבש הזה ארך לילה אחד בלבד. למחרת שוב החמיר מצבה של וואגה. כשאמרה נזכר ביום ההוא, החיוך נמחק מפניו.

"המצב שלה הידרדר בבת אחת. היא התקשתה לנשום, לחץ הדם עלה, היה מאוד קשה לראות אותה ככה פתאום. לא ציפיתי לזה, חשבנו שאחרי ההשתלה הכל מסתדר. ופתאום היא שוב קרסה. לקחו אותה שוב לטיפול נמרץ". 

פרופ' פייר זינגר, מנהל המחלקה לטיפול נמרץ בבילינסון, אומר שוואגה הגיעה אליו בקריסת מערכות. "היא סבלה מזיהום, ולחץ הדם שלה היה נמוך מאוד. נתנו לה מייד אנטיביוטיקה ושורה של טיפולים מצילי חיים".

שלושה שבועות שכבה וואגה בטיפול נמרץ. בני המשפחה המודאגים זיגזגו בכל יום בין הבית למיטה שלה ולמיטת בעלה. בכל יום שמעו אחותה ואמה מהרופאים שמצבה קריטי, ושיש סכנה ממשית לחייה. 

אמרה, שהיה מאושפז במחלקת השתלות ונאסר עליו להיכנס לטיפול נמרץ, התעדכן במצבה מבני המשפחה. גם הוא נאלץ לעבור ניתוח נוסף, כדי לטפל בבעיה בנקז שנוצרה בניתוח הראשון.

כשמצבה של וואגה התייצב היא הוחזרה למחלקת ההשתלות, אך כעבור ימים אחדים חלה הידרדרות נוספת, משמעותית יותר, והיא הועברה בשנית לטיפול נמרץ. הפעם שהתה שם במשך חודש, מחציתו מחוסרת הכרה. היא הונשמה דרך צינורית בצוואר וחוברה לתמיכה כלייתית באמצעות מכשיר נייד. בכל הזמן הזה בני משפחתה לא עזבו אותה לרגע.

גם אמרה, ששוחרר בינתיים מבית החולים, בא לשהות לצידה. "היה מרגש מאוד לראות את אמרה מגיע לבקר אותה כשהוא בעצמו אחרי הניתוח, שעבר כדי להציל אותה", אומר פרופ' זינגר.

וואגה ואמרה בחתונתם. "רק כשאהיה שוב בבית עם הילדים, ארגיש שזה באמת מאחוריי"

רק בשבועיים האחרונים בטיפול נמרץ שבה אל וואגה ההכרה, במעורפל, והיא החלה להבין את גודל הדרמה שהתחוללה סביבה. מאז שחזרה למחלקת ההשתלות היא שוכבת בחדר הסמוך לכניסה, קמה בכל בוקר לתמונות של ילדיה המחייכים.

"אני אמנם רואה אותם כל הזמן בשיחות וידאו, אבל את אדיר לא החזקתי כמעט מאז הלידה. ואני כל כך מתגעגעת למגע ולריח שלו. אי אפשר להביא אותו לבית החולים".

את בנה הגדול, מאיר, היא פגשה לאחרונה בפורים, אחרי ההשתלה, כשהרופאים אישרו לה להיפגש איתו. נרגש ושמח הוא לבש את תחפושת נהג המירוצים שביקש לחג ונסע עם אביו לבילינסון, לראות סוף סוף את אמא. בזכותו גם וואגה יצאה מהמחלקה אל הדשא שבחוץ, לשאוף קצת אוויר, לספוג קצת שמש חורפית וצחוק של ילד מאושר, שרואה את אמו אחרי שבועות ארוכים שבהם התנדנדה בין חיים למוות.

"בהתחלה הוא פחד להתקרב אלי. שאל מלא שאלות. מה זו הצינורית באף, מה זו האינפוזיה, מה כל הציוד הרפואי הזה והצינורות שמחוברים אלי. זה היה מאוד הגיוני שישאל שאלות, והסברתי לו מה שיכולתי. העדפתי שיישאר בחוץ כדי שלא יראה את כל החולי מסביב, את כל המכשירים. זה היה בשבילי דבר גדול שיכולתי לפגוש אותו". 

•   •   •

בשבוע שעבר קיבלה וואגה אישור שהיא יכולה לפגוש את ילדיה. בתחילה חשש אמרה להביא את הילדים לבית החולים, לא לחשוף אותם למחלות או למראות קשים. אבל כשהבין שהגעגועים חזקים, החליט להביא אותם לביקור. 

מהחלון הגדול שבמחלקת ההשתלות, שם חיכתה וואגה, היא ראתה את מאיר מתרוצץ במדשאות המקיפות את בית החולים, מאחוריו אביו, ובעגלה הסמוכה אחיו התינוק. היא הורדה למטה בכורסה ניידת, מנסה להסתיר את הכאב והצלקות, להראות לבנה שהיא חזקה מספיק. 

"אתם בטוחים שאני יכולה להחזיק את התינוק? זה לא מסוכן?" שאלה שוב ושוב את הרופאים שליוו אותה, מתקשה להאמין. אחר כך אחזה בתינוק בידיים רועדות והצמידה אותו אל חזהּ.

מאיר עוד המשיך להתרוצץ על הדשא, חושש להתקרב. "בוא לאמא, בוא אלי", היא קראה לעברו, והוא מייד בא להתרפק עליה, מתמסר לחיבוק של אמא, שואל עשרות שאלות סקרניות על כל מכשיר וכל צינור שהיא מסתירה תחת השמיכה. "עכשיו אבא וסבתא שלי מאכילים את אדיר, אבל כשאמא תחזור הביתה, היא זו שתאכיל אותו", הוא אמר לרופאים בגאווה.

עד שוואגה תחזור הביתה, הסבתות שומרות על הבית. משאירות את חייהן הפרטיים מאחור, מטפלות יומם ולילה בשני הנכדים. אחותה הצעירה של וואגה, מור, ואחיו הצעיר של אמרה, יוסף, מגיעים לבית החולים בכל יום.

גם אמרה מגיע כמעט בכל בוקר לבקר את אשתו. לטפל, לעזור, לחבוש. אחר הצהריים הוא חוזר הביתה, לעזור למאיר בשיעורי הבית, לטפל באדיר. מחכה לרגע שבו הכל יחזור לשיגרה והוא ישוב לעבודתו כמלגזן. וואגה תצטרך להשלים את לימודיה כסטודנטית להנדסת מכשור רפואי בקריה ללימודי הנדסה בתל אביב.

האופטימיות שלו נותנת לה את הכוחות. החיוך שכמעט לא יורד מפניו, האמונה שהכל יהיה בסדר. החשיפה לא קלה לו. הוא שב ואומר שהוא לא מחפש הכרת תודה או תהילה על כך שתרם כבד לאשתו, אבל חשוב לו שיידעו שאין ממה לפחד. 

"אנשים צריכים לדעת שיש דרך להציל חיים. צריכים להעז. לנסות. אדם צריך לדעת שאם לא ינסה, הוא לא יידע מה הוא מסוגל לעשות. תרומה כזו יכולה להציל את החיים, וצריך לדעת לא לתת לאדם הכי קרוב אליך למות רק כי אתה מפחד. 

"אין לנו מילים להודות לבית החולים ולצוות על הטיפול המסור בנו. הם נלחמו על החיים של וואגה, שהיא תרגיש טוב, והנה, היא בדרך הנכונה. עכשיו רק צריך שהיא תחזור הביתה, לחיים הרגילים, לשיגרה, כדי להרגיש שהשלמנו את המשימה. ויש לנו עוד הרבה חלומות להגשים".

batchene@israelhayom.co.ilnirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו