בימים אלה קשה מאוד להשיג את רז דגן. הצלם והבמאי הישראלי זכה בחודש שעבר בתואר השורד האחרון של העונה ה־12 ב"הישרדות" איטליה, ונבחר שם ל"שורד האהוב של כל הזמנים". וכל זה בניצחון נוקאאוט - עם 90 אחוזים מקולות הצופים בערוץ 5, ערוץ הטלוויזיה הפופולרי בארץ המגף. "היום אני לא יכול ללכת ברחוב", הוא מסביר לי, "זה ממש גדול, אני לא צוחק איתך".
כבר פרצת באיטליה לפני 20 שנה והתרחקת מהזרקורים מבחירה, כאשר פרשת מדוגמנות וממשחק ועברת אל אחורי הקלעים. איך זה קרה שוב?
"כדוגמן צעיר הייתי פופולרי ברמה שלא יכולתי לצאת מהבית, וזה מאוד מוזר שהיקום נתן לי עוד הזדמנות. היום אני מגיע לדבר הזה ממקום אחר. פעם המטרה היתה לעשות כסף, אגו, מעמד, ובעיקר 'לקחת'. היום אני מנצל את הפרסום הזה לקבלת אנרגיה, ולא כדי לנסות לקחת - אלא לתת".
דגן, 49, נולד בקיבוץ שדה נחמיה שבצפון הארץ לעדנה, מתנדבת אמריקנית היפית, ולאליה, בן הקיבוץ. הוריו התגרשו כשהיה בן 5 - אביו נשאר בקיבוץ עד היום, ואמו עברה למקסיקו. שני אחיו - האחד מורה ליוגה, האחר מדריך בתוכניות גמילה - מתגוררים היום באינדונזיה.
"היתה לי ילדות של טום סויר", הוא מספר. "ללכת יחף לדוג, וכנער גם לרדוף אחרי המתנדבות. הייתי תמיד הילד המשוגע". וגם, לדעת רבים, הילד הכי יפה בקיבוץ. הראשון שזיהה את הפוטנציאל היה הצלם בן לם, שלא נשאר אדיש לעיניים הירוקות הבוהקות של רז בן ה־16, והעמיד אותו מול המצלמה.
בעקבות הפגישה המקרית עם לם, קיבל דגן הנער קמפיין ראשון ("למותג אופנה שכבר לא קיים היום"), אבל הפריצה לא דפקה בדלת, והוא המשיך לשירות צבאי, שלא הותיר בו חותם מיוחד. מייד לאחר שחרורו ארז את המזוודה ואת הדרכון האמריקני שקיבל הודות לאמו, בשאיפה ללמוד משחק בניו יורק ("בן אמר לי, 'עם פרצוף כזה, לך תעשה קריירה בחו"ל'").
בתחילת דרכו בתפוח הגדול הוא התפרנס בדוחק מעבודה בבר, אבל מפגש אקראי בינו לבין בוקרים של סוכנות עלית הובילו אותו לעבודות דוגמנות ראשונות ולדחיית הגשמת החלום על לימודי משחק.
בתוך שלוש שנים, בתקופה שבעולם האופנה מאסו במראה הבלונדיני־אמריקני־מלוקק, הצטלם דגן לקמפיינים של קוקה קולה, שאנל, לוריאל וליווי'ס ולהפקות אופנה רבות ("השתתפתי בתצוגות של דולצ'ה וגבאנה ושל ארמני, למרות שהייתי הכי קטן בדוגמנים הגברים - רק 1.83 מ'").
הקיבוצניק מישראל הצטלם למגזינים דוגמת "ווג", "מארי קלייר" ו"אל", עבד עם הצלמים הנחשבים בעולם, התפרנס יפה, אבל לא הצליח להתברג לליגה הראשונה של הענף בארה"ב. אבל אז הגיע סרט הפרסומת ששינה את חייו, למותג האלכוהול ייגרמייסטר, שצולם במיוחד עבור השוק האיטלקי. דגן, שלא ידע מילה באיטלקית, שינן את הטקסט לפרסומת בעל פה.
לדבריו, הקמפיין זכה לפופולריות עצומה, ובן־לילה הוא הפך לכוכב־על באיטליה. "רז של 96' התפוצץ פה כמו פצצת אטום, בתקופה שבכלל לא היה אינטרנט", הוא נזכר, "היו מצביעים עלי ואומרים, 'הנה הבן אדם מהפרסומות'". בתוך זמן קצר עבר לאיטליה כדי למנף את ההצלחה. אך גם הוא, ששם לו למטרה להסתובב בעולם, לא תיאר לעצמו שיישאר שם כל כך הרבה שנים.
האיטלקים, הוא מספר, קיבלו אותו בזרועות פתוחות. "תמיד התייחסו לישראליות שלי, אבל לא בפן הפוליטי. מעולם לא הרגשתי אנטישמיות או פחד בהקשר הזה. ניסיתי תמיד לדבר למען כולם ולהעביר מסרים חיוביים. היה לי חשוב לנצל את הכוח התקשורתי למקום טוב יותר ולא למקום רע, כי יש מספיק שנאה בעולם". וכשאני שואל אותו על ישראלית נוספת שעשתה מסלול דומה, וכבשה בעבר את השוק האיטלקי, הוא אומר: "נתקלתי במורן אטיאס כמה פעמים, אבל לא כל כך נוצר בינינו קשר".
אף שנבחר לאחד הדוגמנים המובילים בעולם וצעד בתצוגות נחשבות, החליט לנטוש את המקצוע זמן קצר אחרי שהיגר לאיטליה, וניסה את מזלו במשחק. הוא השלים את לימודי המשחק שעליהם חלם, הצטלם לסרטים כגון "משהו ללבוש" (של רוברט אלטמן), "אלכסנדר" (של אוליבר סטון) ו"מאה מסמרים" (סרט איטלקי שבו כיכב בתפקיד הראשי) והגיש תוכניות בטלוויזיה האיטלקית. "אבל גם את קריירת המשחק עזבתי ברגע שמיציתי", הוא מסביר.
בשנים הבאות ג'ינגל בין צילום ובימוי סרטים דוקומנטריים, מסעות בעולם, ניהול גלריה לאמנות ופיתוח קו של אופנת רחוב, כשרק דבר אחד נשאר יציב בחייו: מערכת יחסים של יותר מעשור עם פאולה בראלי (50), מגישת טלוויזיה מפורסמת באיטליה. דגן ובראלי נחשבו לאחד הזוגות הנוצצים והחזקים בביצה האיטלקית, ואף השתתפו יחד בטקס בשגרירות ישראל ברומא, שבמהלכו - מספר דגן - הוכרז כשגריר לא רשמי של ישראל במדינה.
מה עשית למען מדינת ישראל מאז קבלת התואר?
"אני כל הזמן עושה משהו למען המדינה. כשאתה ישראלי ובא למקום שאין בו חיבה יתרה לישראל, ואתה מראה את הצד השני של המטבע ואת הישראלי היפה, אז אתה עושה ומשנה משהו. אף פעם לא חיפשתי את הרשמיות של הדבר, אלא הגעתי לזה ממקום אנושי".
כך או כך, לפני שש שנים נפרדו בני הזוג, לאחר שדגן החל לצאת למסעות ארוכים בעולם עם מצלמת הווידאו שלו. "הייתי נעלם לכמה חודשים כדי לצלם סרטים תיעודיים, וזה לא קל לנהל ככה חיים משותפים", הוא מספר על הרקע לפרידה.
"וברגע שזה גרם לתסכול של שנינו, הבנתי שאני צריך לעזוב. אני בן אדם שמגיל אפס רצה לראות את העולם ולהיות חופשי. כל עוד היתה לי האפשרות להיות חופשי במערכת היחסים, הכל טוב ויפה, אבל כשהחופש גורם לתסכול, הייתי צריך לעצור".
כיום הוא מגדיר את עצמו כאמן יוצר ש"חי עם המזוודה ונודד ממקום למקום", אך מחזיק בית בדרום איטליה ומתכוון לפתוח שם גלריה בקרוב. "ולא, אין לי זוגיות", הוא מבהיר. ואם יש משהו שמעצבן אותו, זה כאשר בתקשורת - ובייחוז זו הישראלית - ממשיכים להתייחס אליו כאל דוגמן. "מאז עשיתי כל כך הרבה דברים עם הבמאים הכי טובים בעולם", הוא אומר, "צילמתי סרטים, הייתי בעלים של גלריה לאמנות שעזרה לציירים צעירים לפרוח, טיילתי בעשרות מדינות, ואתם עדיין נתקעים על עבודות הדוגמנות".
בכל זאת, זה המקצוע שפתח לך את הדלתות.
"נכון, הדוגמנות היתה פתיחת דלת, הביאה אותי למקום שהייתי צריך להגיע אליו, אבל זה לא באמת מה שחיפשתי. יש אנשים שרוצים להתגלגל כמו גלגל ולנסות דברים, וזה החיים שלי וככה אני חי. שקר החן והבל היופי. כי בסופו של דבר, מה שהופך אותך לבן אדם מלא זה הניסיון שלך בחיים, ולא הכסף בבנק או כמה מזהים אותך ברחוב".
* * *
לפני חודשים ספורים הגיע הטלפון ששינה שוב את מסלול חייו. על הקו היו מפיקי "הישרדות" איטליה, שייחלו לקאמבק של כוכב העל שנעלם להם מהרדאר. "כבר עשר שנים שפונים אלי וכמעט תמיד אמרתי לא, כי תחום הריאליטי לא עניין אותי, לא כצופה ולא כמשתתף. הפעם היחידה עד כה שבה עשיתי ריאליטי באיטליה היתה 'רוקדים עם כוכבים'. זו היתה קריעת תחת והגעתי לגמר, אבל פרשתי ברגע האחרון כי היתה לי פריצת דיסק.
"לריאליטי 'הארד קור' לא רציתי ללכת, אבל הפעם זה קרה לפני יציאת הסרט שביימתי בארה"ב, ורציתי לנתק את עצמי מעולם הסלולר, האינטרנט, ה'אין זמן' ו'כאבי הראש' של החיים. היה לי רצון לעבור חוויה שלא עברתי ומראש ידעתי שאני לא מגיע בשביל התוכנית, אלא בשביל החוויה האינטימית עם הטבע".
לשמחת המפיקים, שהימרו הכי נכון שיש, דגן נענה בחיוב ויצא לדרך עם 14 מפורסמים נוספים, שהוטסו להונדורס שבמרכז אמריקה למשך 12 שבועות. "בחיים לא ראיתי 'הישרדות', לא 'האח הגדול', אף תוכנית ריאליטי בחיי, וככה יצאתי לדרך", הוא מספר.
לא צפית קצת לפני כדי לראות מה צפוי לך?
"לא, וגם לפני שנסעתי לא היה לי מושג. הדבר הכי קשה שהיה לי להסתדר איתו היה ההתמודדות עם המצלמות שנופלות עליך כל היום. זה בא לך כמו פצצה".
דווקא אחד כמוך שרגיל למצלמות?
"הגעתי לשם אחרי שש שנים שבהן הייתי בצד השני של המצלמה כבמאי, ובדיוק מהמקום הזה ברחתי. וכשהמצלמות פתאום הופיעו מולי, שוב זה היה לי קשה".
לרוב, המתמודדים מתלוננים על התנאים הקשים.
"כשהגעתי לשם לא ידעתי מה אני הולך לעשות, אבל אני אחד שיודע לשרוד כי טיילתי ב־128 מדינות וגדלתי בקיבוץ, דגתי דגים בילדות והלכתי יחף. כשהגעתי לשם, הרגשתי בבית, הרגשתי שאני מתחבר לשורשים שלי".
לדבריו, בתוך שלושה שבועות הוא הפך למתמודד השנוא, המוחרם והמנודה על האי. ללא חברים ובבדידות מוחלטת. "כשהגענו לשם, באתי ועזרתי לכולם ולימדתי אותם איך לעשות אש ומחנה ולקרוא מצפן, לדוג סרטנים וכל מה שצריך", הוא מתאר.
"אבל אחרי שלושה שבועות התחיל נגדי מרד ולא הבנתי למה. לא הכרתי את המהות של התוכנית ולא הבנתי שהכי חזק דווקא הוא זה שמאיים עליהם, ואותו רוצים להדיח".
איך הגבת לזה?
"בהתחלה קיבלתי את זה קשה והתחלתי לכעוס. אתה מוצא את עצמך הישראלי היחיד מול 14 איטלקים נגדך. ידעתי שאני צריך לתעל את הכעס הזה לאנרגיה כדי שאוכל לשרוד, אבל זה לא היה פשוט. היו רגעים שבהם החזקתי את עצמי לא לנקום בהם פיזית, שאמרתי לעצמי 'אני עוד רגע קושר אותם לעצים'. אם הייתי שומע התבטאות ספציפית נגד הישראליות שלי, הייתי מגיב אחרת".
אז פשוט התנתקת?
"כן, הדבר הכי נכון שעשיתי היה לנתק את עצמי מכל החבורה. ניגשתי אליהם ואמרתי לכולם שהם חבורת אפסים ועזבתי אותם. מאותו הרגע ניסו כל שבוע להעיף אותי, אבל הקהל השאיר אותי".
מה עשית לבד כל כך הרבה זמן?
"דגתי יותר מכולם, אכלתי יותר מכולם ונשארתי עם חיוך יותר מכולם. את הבדידות הקדשתי לזמן עם עצמי ולחיבור עם הטבע והאלמנטים שעזרו לי להתגבר ולהפוך את המשברים לדברים חיוביים".
אז היו גם רגעים קשים?
"היו הרבה מאוד רגעים קשים כי הייתי לבד כל הזמן. לא דיברתי ימים שלמים. היה לי קשה, אבל עד גבול מסוים. הקושי הגדול ביותר היה להסתדר עם הטיפשות סביבי, עם חבורת המטומטמים והאפסים שלא ידעו מה לעשות עם הבנאליות והריקנות. מצד אחד הייתי בחופש אדיר, מצד שני היו מצלמות ואנשים טיפשים שקצת הרסו אותו".
מה, בעצם, עושים כל כך הרבה זמן לבד?
"הייתי עושה מדיטציות שלוש שעות ביום, צללתי כל הזמן, תפסתי דגים, סרטנים ותמנונים כמו מטורף. החיות היו באות אלי".
מה כל כך הפריע לך במשתתפים האחרים?
"כולם שם היו כל הזמן צבועים ומשחקים בכאילו. הם היו רואים את המצלמות והופכים להיות משהו חיובי. הכל שם היה משחק וזה היה ברור לעין, אז ברור שזה היה ברור למצלמה והם נתפסו אחד־אחד בשקר של עצמם".
לא היה אחד שהתחברת אליו?
"אף אחד שעניין אותי. אלו אנשים שלצערי הרב, הפרסום, התקשורת והטלוויזיה עשו להם לא טוב".
היום אתה בקשר עם מישהו מהם?
"שכחתי איך קוראים להם, מי היה שם ומה השמות שלהם. אני זוכר יותר את הדגים, הסרטנים והציפורים".
איך זה הרגיש לך להיות הכי שנוא באי, אבל הכי אהוד בבית?
"הקהל תמך בי ברמות כל כך מפתיעות, והיה לי ממש מדהים. לא ציפיתי לזה, כי על האי אין לך קשר עם העולם החיצוני, ומי שמראיין אותך או מצלם אותך לא מגלה לך כלום. אני לא חושב שהצופים אהבו אותי יותר כי אני ישראלי, אלא בגלל מי שאני".
* * *
בדומה למקרה שי־חי ב"אח הגדול", ככל שהשנאה כלפי דגן גברה, כך הצופים באיטליה התעקשו להשאירו על האי. בפורמט האיטלקי התוכנית משודרת בזמן שהמשתתפים על האי והקהל בבית שותף בהדחות, מה שגרם לו להגיע לסוף וגם לנצח. בכל הפעמים שלא היה ראש השבט (סוג של חסינות למי שמנצח במשימה), הועמד להדחה ושרד את כולן.
"אם הייתי שומע התבטאות ספציפית נגד הישראליות שלי, הייתי מגיב אחרת". דגן // צילום: GettyImages
"את התמיכה של הקהל הבנתי בשבוע השביעי והשמיני, והגל הזה של החיוביות מצד הקהל היה מאוד נעים במובן מסוים. זה גרם לי להבין שלאנשים נמאס מהבנאליות ומהשטחיות והם רוצים משהו יותר עמוק וטבעי. היה פה משהו מאוד מיסטי, והייתי גם צריך לזכור באיזו רשת אני משודר ואיזה ציבור מסתכל עלי ולדעת לקחת את הצופה ולתת לו את מה שאתה, ולכן אמרתי להם הכל בפנים ולא שיחקתי מול המצלמה".
איך פאולה הגיבה להשתתפות שלך בתוכנית ולחזרה שלך לאור הזרקורים? הבנתי שאתם עדיין בקשר.
"היא שמחה בשמחתי. היא מאוד תמכה ותומכת".
לפחות נלחמת במשימות?
"לפעמים כן ולפעמים לא. היו הרבה פעמים שלא רציתי כי ממש לא עניין אותי המשחק, והיו כמה פעמים שוויתרתי מראש".
במהלך הצילומים גם נעקצת. חשבת לפרוש?
"נעקצתי מדג ארסי, וזה גרם לי לאינפקציה באצבע. אחרי שנעקצתי הייתי צריך להיות הרבה במקום, להיות יותר פסיבי ולא לזוז, וזה נתן לי הזדמנות נוספת לשקט גופני ומחשבתי. לא חשבתי לפרוש, אבל גם לא יכולתי לזוז. זה משהו שלא הרגשתי אף פעם, אבל ברגע שנעקצתי המשחק השתנה כי הראיתי צד אחר שלי".
יש משהו בישראליות שלך שעזר לך שם?
"הקיבוצניק שבי בטוח עזר לי, כי אני גדלתי על הירדן בגליל. הלכנו יחפים על הבוץ והיה לנו א"ש לילה. דווקא במקום המבודד הזה התחברתי מאוד לשורשים שלי כישראלי וכיהודי וגם לפטריוטיות שבי. רציתי להראות להם שאני פאקינג הישראלי היחיד ואני שם אתכם בכיס. לא משנה כמה הצלחתי או כמה אצליח באיטליה, אני תמיד אהיה ישראלי, אני אף פעם לא אהיה איטלקי".
מה קיבלת מהחוויה הזאת?
"הדבר הכי יקר ובריא שקיבלתי זה את הזמן שלי, וזה דבר נדיר. פתאום יש לך כל הזמן שבעולם. יום שלם על החוף מרגיש כמו חודש, וזה מדהים. אתה רואה כל זריחה, את כל הכוכבים ואת הירח ממצב אפס למצב אפס ואיך אנחנו מסתובבים ביקום ואת הגאות והשפל, ואתה חי את הרוח ואתה שומע את הציפורים. יש בזה משהו מאוד מיסטי. כל השאר זה בולשיט".
מיסטי, וגם 100 אלף יורו על הפרס במקום הראשון, לא כולל הסכום שקיבלת על ההשתתפות בתוכנית.
"מה זה כסף? תחשוב על המהות של כסף. אני קיבוצניק. לא נולדתי עם ראש עסקי. אני יודע שבכל מקום כסף זה הדבר שהכי מעניין את האנשים, אבל היום מעניינת אותי האנרגיה. לתת מעצמך כדי להעשיר את האחרים. כל אחד מאיתנו אחראי לעולם שהוא חי בו, במיוחד אנשים שיש להם כוח פרסומי, ויש לך אחריות. היום יש לי אחריות שלא היתה לי פעם".
ומה בכל זאת תעשה בפרס?
"חצי ממנו תרמתי לסיוע לילדי סוריה".
* * *
בחודש הבא הוא יחזור שוב לניו יורק. הפעם לא כדוגמן בתחילת דרכו או כסטודנט צעיר למשחק, אלא כבמאי שמציג את סרטו הראשון באורך מלא. "השאמאן האחרון" הוא סרט דוקומנטרי, שמביא את סיפורו של ג'יימס, סטודנט אמריקני שסבל מדיכאון קליני ומנסה להציל עצמו בעזרת צמחי מרפא.
הסרט המוגמר התגלגל לידיו של הכוכב ההוליוודי לאונרדו דיקפריו ("חבר משותף חיבר בינינו, והוא התלהב"), שהצטרף לצוות המפיצים, וגם הביא אותו לשידור בנטפליקס. ב־12 במאי ייצא הסרט לאקרנים בניו יורק, ובקיץ ישודר גם בטלוויזיה בישראל.
"כשיצאתי לדרך לא ציפיתי לכלום", מספר דגן, "הבימוי זה חיבור מסוג אחר. בדרך כלל היו מסתכלים עלי ועכשיו מסתכלים דרכי. הפכתי את המצלמה ב־180 מעלות. גם באינסטגרם שלי, למעט התמונות האחרונות מהתוכנית, אני מתעד את מה שאני רואה".
איך זה מרגיש שכבר בסרט הראשון שלך אחד הכוכבים הגדולים בהוליווד שותף בו?
"זה לא להאמין. ראיתי סיפור מרתק ורציתי לספר אותו לעולם".
הניצחון ב"הישרדות" לא עשה לך חשק לחזור לעבוד באיטליה?
"יש לי ים הצעות. אני רק צריך לכוון את השלב הבא. כנראה לכתוב פורמט על 'הישרדות', אבל לא ריאליטי, כנראה דוקומנטרי, על הישרדות אמיתית בטבע".
מה בנוגע לריאליטי בישראל?
"הציעו לי, אבל לא הייתי הולך בחיים. בארץ הרבה יותר מעניין אותי הקולנוע ולהתחבר ליוצרים. לעשות ריאליטי זה לא מעניין אותי, כי כבר עשיתי את זה".
אתה מחובר בכלל למה שקורה בישראל?
"אני ילד של שנות השבעים, אמא היפית ואבא קיבוצניק, אני גאה בתל אביב ואוהב לראות איך שהיא התפתחה. פעם בשנה אני מגיע לארץ, להיפגש עם החבר'ה מהקיבוץ, ובכל פעם מחדש אני מה־זה מבסוט ונהנה וטוב לי בנשמה. כיף לי לראות את הישראליות".
ומה הסיכוי שתחזור לכאן ותקים פה משפחה?
"אם היו נותנים לי דירה בתל אביב, הייתי לוקח בכיף. אני לא שולל זוגיות ולהקים בית בארץ, אבל הדבר המדהים בחיים הוא שאתה לא יכול לדעת מה יקרה בעתיד. בגיל שלי בישראל כבר סבים וסבתות, אבל מבחינתי יש לי עוד זמן לילדים. 50 זה ה־30 החדש".
אתה גאה להיות ישראלי?
"בטח. אני חושב שבקרב הישראלים יש אחוז גבוה של אנשים עם פוטנציאל לשנות את העולם, אבל יש גם כמה אחוזים מעטים שעוצרים את העולם במקום שהוא נמצא בו".
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו