פגישת טראמפ ואבו מאזן: בין תיווך לדרישות?

במפגשו עם אבו מאזן סיים דונלד טראמפ את פרק המבוא הנינוח והחמים יחסית של מעורבותו בסכסוך הישראלי־פלשתיני. הוא שוחח עליו כבר עם כל מנהיגי האזור. טרם הוברר לאן פניו, ואם יתניע את המשא ומתן. 

זה דבר אחד להציע את שירותו כמתווך, ודבר אחר לכפות אותו על הצדדים. על פי גישתו העסקית, הוא יניח שהם מעוניינים להגיע להסכם והוא יתערב רק בשעת משבר או מעצור. אבל לא בנימין נתניהו ולא אבו מאזן אינם יכולים ליזום קורט של גמישות, שאולי הם מסכימים לה בליבם, בלי שייראו כמי שנאלצו לעשות כן.

נתניהו יכול לעכב בנייה חדשה ביהודה ובשומרון, אבל האם גם להכריז על צמצומה לגושי ההתיישבות בלבד בלי שיצטדק כי נענה לנשיא־ידיד בבית הלבן? והאם אבו מאזן יכול לחדול מתשלום למשפחות המחבלים בכלא והשאהידים בלי שטראמפ פשוטו כמשמעו יאנוס אותו לכך?

המסר האמריקני בעולם לוט בערפל. הוא הזהיר את צפון קוריאה, ולרגע נראה העולם על סף מלחמת עולם שלישית כמו במשברי החומה בברלין והצבת הטילים בקובה בראשית שנות ה־60, אבל לאחר מכן קול דממה דקה. גם להפצצה בסוריה לא היה המשך. רוסיה שם ואמריקה בצד, ואיראן אולי נחלשה אך מוסיפה לשגר טילים לחיזבאללה. הרי במהלך ביקורו של רקס טילרסון במוסקבה התבטא שר החוץ האמריקני כי היחסים עם רוסיה בשפל המדרגה, ומה מאז? כלום לא קרה.

במזרח התיכון המציאות דינמית. הסכסוך אינו קופא על שמריו; מדי כמה ימים נדרשת החלטה. הימין הישראלי חושש שמא טראמפ לא רק יפסח על הבטחת הבחירות שלו להעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים, אלא יעבור בהקדם משלב ההמתנה להצגת תוכנית מדינית. מתחילים לדבר על הסדר ביניים לעשור. רק שהחשש הזה בימין הישראלי מלווה כל נשיא אמריקני חדש מאז תום מלחמת ששת הימים, וראשיו נערכים לקראת צעדיו הבאים של טראמפ.

שולי נתן. אין לבוא בטענות לריטה, ששרה במקומה את "ירושלים של זהב". אך ביובל לשיר ולשחרור ירושלים, שירדו יחדיו לעולם, ההיסטוריה היתה צריכה להכריע // צילום: אורי נחשון

ההנחה המקובלת היא שיבוא בדרישות כדי לחדש את המשא ומתן שהעלה עובש. המחיר מישראל עשוי להיות צמצום מרחיק לכת בבנייה ביהודה ובשומרון. מנקודת ראותו כמתווך הבעיה אינה רק כמות הדחפורים בשטח אלא דווקא ההצהרה על השבתתם. האם יכולה ממשלה ישראלית לשרוד תביעה כזאת כבר בראשית הדרך הארוכה שתהיה פתלתלה ומייגעת? לא ידוע מי רוצה ומי יכול.

לכן בשיחות פרטיות ניתן לשמוע מפי בכירים בקואליציה כי הבחירות הבאות יתקיימו בינואר 2018. איש לא יתבע מהם את פירעון השטר אם יתברר כי התבדו.

 

 לפקפק ב"בלתי הפיך"

בחודשיים שבהם ימי העבודה נדחקים בחריצים של חומת החופשות והמנגלים, ניתן לקרוא בהרחבת הדעת ובנחת, והרבה. כך הגעתי לספרון חדש "שלום לקנאים" - שלוש מחשבות מאת עמוס עוז, שבעיניי הוא גדול סופרי הדור מאז ש"י עגנון.

הם כתובים כמו "סיפור על אהבה וחושך". קריאתם מלווה במין דקלום חרישי על פי מקצב פנימי של צירופי המילים לפעימות הלב. עוז בא חשבון עם הפנאטיות בקנה מידה אנושי ובוחן את היהדות החל מחרס ארכיאולוגי בן 3,000 שנים שתוכנו מביע דאגה לגורל העניים והוא מעיד על הומניזם, שהוא המסד לדמוקרטיה. יהדות כזאת יכולה לאפשר לישראל להישאר דמוקרטית.

אלה שלושה מאמרים חובקי עולם ותרבות, ואגרום לו עוול בהביאי רק עניין אחד שולי מ"שלום לקנאים". עוז נחרד מן האמירות הנואשות כי נוצרה ביהודה ובשומרון מציאות רעה שהיא "בלתי הפיכה":

"מי שראה כמוני את תקומת ישראל רק שלוש שנים אחרי רצח יהדות אירופה בידי הגרמנים הנאצים לא ימהר לקנות את המושג בלתי הפיך. מי שראה את שארל דה גול גיבור הימין הצרפתי מעניק עצמאות לאלג'יריה... ומי שראה את רודף השלום לוי אשכול מקיבוץ דגניה שולט על מדינת היהודים הנרחבת ביותר מאז דוד המלך, ומי שראה את מנחם בגין מנהיג הימין מפרק בדיוק כעבור עשר שנים את האימפריה של אשכול למען שלום עם מצרים... ומי שראה את ג'ון קנדי גיבור השמאל האמריקני מסבך את אמריקה בבוץ של וייטנאם ואת מנהיג הימין ריצ'רד ניק מחלץ את אמריקה משם, ומי שראה את יצחק רבין ושמעון פרס נצים תומכי התנחלויות לוחצים את ידו של יאסר ערפאת... ואת הדחפורים של אריאל שרון מוחקים מעל פני האדמה את ההתנחלויות של שרון בעזה - לא יקנה בקלות את גלולות הייאוש שנקראות 'בלתי הפיך'".

אחרי שנבעת משרטוט המדינה האחת בין הים לבין הירדן שתהיה ערבית ולא דו־לאומית, ושוטט במשנה ובגמרא וביצירה החילונית ששמה תל אביב, סיכם עוז: "אני אוהב את ישראל גם כשאני לא יכול לסבול אותה. אם נגזר עלי ליפול יום אחד ברחוב אני רוצה בישראל. לא בלונדון, בפאריס, בברלין ובניו יורק. כאן יבואו מייד אנשים זרים וירימו אותי (וכאשר שוב אעמוד על הרגליים ודאי יהיו לא מעטים שישמחו לראות אותי נופל)". עוז במיטבו.

 

 השיר והעיר גם יחדיו

היעלה על הדעת לרטש פניו של אחד משלושה הצנחנים שהונצחו באקראי ליד הכותל המערבי בתצלומו האלמותי של דיוויד רובינגר? או את דיוקנם של משה דיין ויצחק רבין ועוזי נרקיס בבואם בשער העיר המשוחררת, שחוברה לה יחדיו? ואולי את פס הקול בן שלוש המילים של מפקד חטיבת הצנחנים מרדכי (מוטה) גור - "הר הבית בידינו"? אך כך נהג בדורסנות מי שהרחיק מטקס הדלקת המשואות את שולי נתן במנעו ממנה לשיר במלואו את כמעט־המנונה של נעמי שמר "ירושלים של זהב".

השיר הזה הושמע בדיוק באותו לילה לפני 50 שנים, ובישר בלא־יודעים את שחרורה בעוד כמה ימים; ומילותיו הן מלאכת מחשבת של הכרת המקורות העבריים ושילובם בשיר, שלא היה כמותו; שבמהותו הוא "כי שמך צורב את השפתיים". כאשר נשמע קול הפעמונים של שולי נתן ב"ירושלים של זהב" פקדה חוויה תזזיתית את הארץ, אולי אפילו הוכתה בסנוורים, ובוודאי בדמע, כאילו אלה הם חבלי משיח (אז עוד הירשו לעצמם מנהיגים חילונים להשתמש במונח זה. גם שמר עצמה, בת קיבוץ כנרת).

אין לבוא בטענות לריטה, שבחרה לתפוס את מקומה של נתן, וגם זכתה בימים אלה בתואר הזמרת האהובה. הפיתוי גדול מדי, ורק מעטים יכולים לאמץ את הכלל - "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". אך ביובל לשיר ולשחרור ירושלים, שירדו יחדיו לעולם, ההיסטוריה היתה צריכה להכריע.

למרבה המזל התברך ראובן (רובי) ריבלין בתובנה שלא רווחה בטקס העלאת המשואות שארגנה מירי רגב. בשומעו על ההדחה הזמין את שולי נתן לשיר במשכנו וזכר־גם־זכר את הדמע וההתרגשות המקורית שליוו את "ירושלים של זהב" ב־1967. הציל את כבודנו. לפחות של אלה אשר זוכרים את החיבור האיתן בין נעמי ושולי. ריבלין ראוי לשורה שבשיר - "ולך לקשור כתרים". 

 

 עיסקה וקוץ בה

נשיא העליון בדימוס מאיר שמגר הסתייג עד כדי שלילה מעסקות טיעון בין הפרקליטות לבין עבריינים־בכוח. הוא סבר כי יש להן הצדקה במקרים נדירים בלבד. מקומו של הצדק להיעשות בבית המשפט. בערב שהוקדש לספרו "תם ולא נשלם" במרכז הבינתחומי בהרצליה אמר לי אחד מעמיתיו כי זו "הלכה ואין מורין כן". לא מפני ששמגר טועה, אלא מפני שאם ינהגו כמותו תתעצם הסחבת בבתי המשפט באורח ניכר, ועשיית הדין והצדק תידחה יותר מכפי שהיא מתאחרת עתה.

מאיר שמגר. הסתייג עד כדי שלילה מעסקות טיעון בין הפרקליטות לבין עבריינים. הוא סבר כי יש להן הצדקה במקרים נדירים בלבד. מקומו של הצדק להיעשות בבית המשפט // צילום: דודי ועקנין

רק שעסקות הטיעון שעושה הפרקליטות עם העבריינים מקדמות אולי את מועד עשיית הצדק, אבל משבשות את תוכנו. הפרשיות הנושאות את שמם של יונה מצגר, אליעזר ברלנד, יאשיהו פינטו, משה קצב (שסירב לממש את העיסקה) ואהוד אולמרט (בפרשת השיבוש) ועתה גם בעתירה של התנועה לאיכות השלטון לבג"ץ נגד ההסדר עם עורך הדין נבות תל־צור הן הוכחה מוצקה לצדקת עמדתו של שמגר.

העליון אינו נוטה להתערב בתוכנן. כך אירע השבוע. שי ניצן סיכם עם מקבל השוחד במיליונים יונה מצגר, כי ייאסר למשך שלוש שנים וחצי. השופט המחוזי משה יועד הכהן התקומם וגזר עליו ארבע וחצי. עמיתיו בעליון חזרו והורידו את רף המאסר לתקופה המקורית. 

אפשר להבין, פרימה מתמדת של סיכומי הפרקליטות עם הסניגורים תמוסס את תעשיית עסקות הטיעון. העבריין המודה באשמה ראוי למידה של ביטחון כי העיסקה שנעשתה עימו תחזיק מים אלא אם כן לקתה בחוסר סבירות קיצוני.

אך אם הפרקליטות אינה מסוגלת להוציא תחת ידה עסקות סבירות שירתיעו את העבריינים אלא להפך, עדיף שייעשה צדק באיחור ולא אי־צדק בהקדם.

 

 זוכרים את הארמנים

גיבורת ספרה החדש של אורה אחימאיר "אררטים" נשואה לאקדמאי המכונס בתוך עצמו. היא אם לשניים, אחד נכה. חוקרת שואה הנפגשת עם אמריקני ממוצא ארמני, שעומד בראש מיזם בינלאומי. הוא שומע כי לפני מלחמת השחרור, שחצתה את ירושלים, הכירה הגיבורה - ובעיקר אמה - ארמנית, שהיתה ניצולת הטבח שערכו הטורקים בה ובבני עמה ב־1915 ואף הותירה עדות אשר נכתבה על ידי סבתה של החוקרת בעיר חאלב, סוריה.

סיפור על אהבה וייסורים וצער ומערכות יחסים ורומן בלתי ממומש ועוינות לחוקרת ישראלית באירופה העכשווית, ואפילו חיזוי אפוקליפטי, שזורים ב"אררטים", ומשהו מניחוח "מוסא דאג" לפרנץ ורפל. סערה בלשון רגועה. אך מה לאחימאיר שחדרה לכתיבה הספרותית בגיל מבוגר יחסית בספרה "כלה" ולטבח הארמנים?

אורה אחימאיר. ספרה על טבח הארמנים קשור לעניין משפחתה בנושא. ב־1947 כתב אב"א אחימאיר כי "הארמנים הם בעצם כמו היהודים". ההשוואה קרובה אך לא מדויקת // צילום: תומר אחימאיר

היא נשואה לעמיתי יעקב אחימאיר, שבמהלך הקריירה שלו מיעט לנקוט עמדות בפומבי, אבל חרג מנוהגו ותקף בחריפות את האדישות הישראלית לגורל הארמנים. הספר הוקדש לו. גם אחיו יוסי אחימאיר תבע את עלבונם של הארמנים. ב"אררטים" נחשף כי הנושא עובר מדור־דור במשפחתם. ב־1947 כתב אביהם אב"א אחימאיר - פובליציסט נודע מימין - כי "הארמנים הם בעצם כמו היהודים, בכל מקום הם במיעוט, והם בעלי היסטוריה עקובה מדם. דבר שנעשה כלפי שליש מהעם הארמני במלחמה העולמית הראשונה חזר במימדים יותר גדולים כלפי שליש מהאומה שלנו במלחמת העולם השנייה".

ההשוואה קרובה אך לא מדויקת. לפני שנים שיחקתי באתר שחמט עם ארמני, שהציג עצמו כנציג של ממשלה גולה באירופה, וחלק ניכר מהזמן הוקדש להשוואה זו ולא ל"מט" ו"פט". בכל זאת ארמנים שהזדהו עם האימפריה העות'מאנית ותמכו בה לא נטבחו. קהילה ארמנית ניהלה במהלך מלחמת העולם הראשונה חיים סדירים באיסטנבול או בעיר טורקית אחרת, ואילו ליהודים לא היתה אפשרות להציל את חייהם אפילו אם היו מתנדבים להילחם בשירות הנאצים בסטלינגרד. "אררטים" - ספר שובה לב - רמז להשוואה, אך לא העמיק. ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו