בחודש נובמבר 1986 מונה אלוף משנה אורי טאיץ למפקד כוח הקומנדו הימי הישראלי, הלוא הוא שייטת 13. טאיץ, רק בן 35, נחשב לאחד המפקדים הנועזים בצה"ל באותם ימים. אלא שהלוחם הנועז, ששרד כל קרב, מת דווקא מדום לב, כתוצאה ממכת חום, בחוף הים הסמוך לבסיסו ויממה לאחר מבצע נועז נוסף בעורף האויב שעליו פיקד. הוא השאיר אחריו את אשתו טליה ושתי בנות - מאיה ועומר - ויחידה צבאית כואבת והמומה.
אורי נולד במושב ביתן אהרון, סמוך לחוף בית ינאי, למד בבית הספר לקציני ים בעכו, עבד לפני הצבא בהפלגות של צי הסוחר והתגייס לשייטת. הוא השתתף במבצעים מורכבים ומסוכנים מעבר לקווי האויב בעומק לבנון ובמדינות נוספות במהלך שירותו הצבאי, ובמבצע ליטני פיקד על כוח שביצע מארב במחנה הפליטים ראשדייה בלבנון. בהמשך פיקד על ספינת הטילים אח"י חרב וכן על מבצע "ארבע אימהות", שבמהלכו הותקפו כוחות מחבלים בצידון. תשעה חודשים אחרי שהתמנה למפקד השייטת תוכנן מבצע "חצב עדין". המבצע נועד לפגוע בכלי רכב של מחבלים שעמדו בקו החוף הלבנוני וירו לעבר מסוקי צה"ל שהיו בדרך לתקיפה או לחילוץ. במסגרת המבצע יזם צה"ל תקיפה באמצעות מסוקי "קוברה" סמוך לעיר צידון שבדרום לבנון. היה ברור שהמחבלים יגיעו בכלי רכב שעליהם הוצבו תותחים ומקלעים וינסו לפגוע במסוקים. התכנון היה שכוח של שייטת 13 יגיע מבעוד מועד לחוף ויארוב לכלי הרכב של המחבלים, וישמיד אותם מהקרקע בטרם הירי.
טאיץ ז"ל עם אחת מבנותיו, בטיול משפחתי
טאיץ היה כמובן מפקד המבצע וניהל אותו מסירה במרחק 400 מטרים מהחוף שבו הוצב המארב. הקשר עם הכוחות בשטח התבצע באמצעות מכשיר קשר ונקבע לקיימו רק אם הוא הכרחי. מי שהיה מפקד פלוגת הלוחמים היה סא"ל יואב גלנט, אז בן 29, לימים אלוף בצה"ל וכיום שר השיכון וחבר בקבינט המדיני־ביטחוני.
"יצאנו למבצע 28 לוחמים", מספר גלנט, "חילקתי את הכוח לשלוש קבוצות, שבראש כל אחת מהן עמד מפקד אחראי אחר: ארז צוקרמן (לימים מפקד חטיבת גולני), רם רוטברג (לימים מפקד חיל הים) וטל שאול (לימים בכיר בשב"כ). יצאנו מהבסיס והגענו לחוף הלבנוני. הכוחות התמקמו למארב. המסוקים יצאו למשימתם ואחד מכלי הרכב של המחבלים נסע לכיווננו. מצאנו את עצמנו 10 מטרים ליד הרכב, פתחנו לעברו באש. זרקתי רימון וחיסלנו את המחבלים. במקביל הגיע רכב נוסף, שעמד כ־100 מטרים מאיתנו ופתח באש. השבנו אש ובכל המבצע נהרגו 11 מחבלים. איש מהכוח שלנו לא נפגע. האירוע היה באור יום וכוחות גדולים של מחבלים החלו לזרום לעברנו. קיבלנו הוראה לחלץ לאחור.
"הפעולה כולה ארכה כשעה. עבור רוב הלוחמים הצעירים זאת היתה טבילת אש ראשונה. עבור המפקדים זאת היתה פעולה שבשיגרה. אני הייתי מנוסה, כי לחדור לשטח האויב, לבצע מארב ולפגוע בו היתה פעולה שביצעתי פעמים רבות כלוחם. הבעיות החלו כשמחבלים עמדו בחוף הים והחלו לירות לעברנו, כשאנו שוחים לעבר סירות המילוט. התפצלנו ונמלטנו. התוצאה היתה מוצלחת. חזרנו לבסיס באמצע הלילה והלכנו לישון לכמה שעות. ההשקמה נקבעה לחמש בבוקר, ונקבע תחקיר מקיף, כמו שעושים בסיום כל אירוע, עם טאיץ, בשעה 12 בצהריים".
מיטב המפקדים והלוחמים
"זה היה אחד הימים החמים ביותר שאני זוכר", נזכר גלנט. "טאיץ היה אדם עם משמעת גבוהה. היתה לי היכרות ארוכת שנים איתו, משנת 1980, כשהייתי סגנו בפיקוד על גדוד לוחמים. בשעה 12 ראיתי שהוא לא מגיע לדיון שנקבע. איתמר, אחד מחברי הצוות שלי, סיפר לי שהם רצו בחוף הים ואז טאיץ אמר כי הוא נכנס למים לכמה דקות ומייד מגיע. הבטתי מהחלון של חדרו וראיתי בחוף התקהלות. כזכור, אנחנו עוד לפני עידן הטלפונים הניידים בכיסו של כל אחד. כשהגעתי לחוף כבר הבנתי. מצאו אותו בחוף, ללא רוח חיים.
יואב גלנט. החליף את מפקדו
"אורי היה חבר, בן אדם, דייקן, מסודר, יצירתי בחשיבה, פדנט לפרטי הפרטים, שום דבר לא חמק מעיניו. היה קצין מרשים שנועד לגדולות. ככה פתאום, הוא מצא את מותו. לדעתי, זה לא רק החום שהכריע אותו. לא רק העייפות, אלא גם ההצטברות של מתח ועומס של אחרי מבצע", אומר גלנט, שמונה למפקד השייטת במקומו של טאיץ. "בסוף אתה אחראי לחיי עשרות אנשים, לביצוע של משימה מדויקת. חיים של אחרים חשובים לך. ההורים שלהם חשובים לך. הדברים האלה משפיעים קדימה.
"במבצע הזה היה מעלי מפקד משכמו ומעלה ומתחתיי היו מיטב המפקדים והלוחמים. כך למשל ארז צוקרמן, לימים מח"ט גולני. רם רוטברג, לימים מפקד חיל הים. יוסי קורקין, לימים מפקד השייטת, שנהרג עשור אחר כך בספטמבר 1997 במבצע 'שירת הצפצפה'. טל שאול כיהן אחר כך בתפקיד ראש אגף מבצעים בשב"כ. זהו מבצע אחד עם מיטב הלוחמים, אבל כמוהו היו רבים מאוד מאמצע שנות ה־70 ועד אמצע שנות ה־90. מבצעים כאלה נמשכים כל הזמן, ביעדים שונים. האדם שיושב בבית חייב לדעת שיש מי שמבצע פעולות בשטח, כל העת, במטרה לשמור על הביטחון של כולנו".