סשה דמידוב בן 60. לעיתים המפגש הכרונולוגי עם דמות מוכרת מעוררת השתאות רגעית. אם הוא כבר בן 60, מה זה אומר עלינו. איך יכול להיות שהוא המפורסם, שרק אתמול הופיע ב"פלורנטין" וכבש את בנות ישראל, או רק אמש התגלה ככוכב תיאטרון במקום החדש שנקרא "גשר", הוא־הוא כבר בעשור השביעי לחייו.
ויש גם בדמידוב משהו מתעתע, כי מספיק מבט חטוף אחד בתמונה של הכתבה הזו כדי להודות שהוא לא נראה בגיל הזה שהוא אמור להיות בו. וסליחה רגע על השטחיות, אבל סשה, או ישראל, הוא כמעט בגיל של המדינה והלוואי על כולנו להיראות כך. כמו סשה, זאת אומרת, או ישראל אם תרצו. וזהו, יותר לא כותבים או מדברים על החיצוניות של דמידוב. ובחיי שזה קשה.
הוא הגיע הנה לפני 27 שנה. אישה, ילד ודירה קטנה על פרישמן פינת הירקון בתל אביב. הוא הגיע בדצמבר בטיסה שיצאה ממוסקבה הקפואה ונחת כאן, מטר מהים ביום נעים למדי. את הרגעים הראשונים הוא מתאר במשפט אחד, כל כך לא אופייני לעולים חדשים: "זה היה גן עדן".
על הקשיים שליוו אותו כמהגר בארץ חדשה הוא חשב בדיעבד, לא בזמן אמת: "אולי הייתי קל דעת, אבל כשהחלטנו שעולים לארץ לישראל שמחתי. לא חשבתי על הקשיים העומדים בדרך, חשבתי שהכל יהיה בסדר ומה שלא יהיה, תמיד אצליח למצוא פתרון. החלטנו לעלות לישראל ולהקים שם תיאטרון, למה שלא יהיה בסדר? לא חשבתי על זה כנראה בצורה מספיק עמוקה".
הנדודים שהביאו עימם ביטחון שהכל עומד להיות בסדר, אולי חסרים קצת לדמידוב. גם השלג ההוא שהשאיר מאחור ("אני מתגעגע לשלג הזה כשהאור נוצץ ובוהק מעל העיר"), ואליו הוא חוזר בחופשות כשלעיתים מדגדג לו לחזור ולהראות למשפחה פיסות ילדות. וכמו רובנו גם הוא מתגעגע לגיל ההוא, ורגעי האושר שהגיעו בכל מה שקשור לתרבות. התקליט ההוא של פינק פלויד שהוברח דרך המערב, המפגש עם הרוק הכבד כאשר הקליט בצורה פיראטית מאלבום לקסטה את אלבום הבכורה של בלאק סבאת', ואיך החליט להאריך את שערו כדי להידמות לגיבורי הרוק מהמערב.
תפנית מפתיעה
המשפחה שלו הגיעה לטשקנט מאוקראינה, וכבן למהנדסים היה ברור שהוא יהיה המוביל בכיתה בכל הקשור לגיאומטריה, למתמטיקה ולפיזיקה. עד אמצע שנות ה־20 הוא הלך במסלול שההורים היתוו לו והיה אמור להפוך לעילוי בהנדסה. החשיפה למשחק הגיעה מצפייה בסרטי קולנוע אמריקניים, ואז גם ההחלטה לעבור לעיר הגדולה מוסקבה, כדי ללמוד משחק, באמצע שנות ה־20: "אמא שלי, שהיתה רומנטית כל חייה, התנגדה לזה בכל תוקף. אבא שלי, שתמיד היה רציני, אמר שאני צריך ללכת לנסות".
הסיכויים לא היו גדולים מלכתחילה, בחלק מבתי הספר הוא קיבל עצה ידידותית שבשל היותו יהודי, מוטב שיוותר. ובאחרים? על מילגת הלימודים התמודדו 200 סטודנטים שהיו צעירים ממנו ועם רקע במשחק משחר ילדותם. "ואז פתאום ראיתי את השם שלי ברשימות שעל הקיר. היחיד. היחיד מבין 200. איזו תחושה זו היתה", הוא נזכר.
ממשיך לרגש. דמידוב עם רוני עינב ב"קיץ במריאנבד" // צילום: עדי רובינשטיין
האמת, לא צריך להפליג בדמיון. עיניו של דמידוב נוצצות לרגע, ההתרגשות אוחזת בכל הווייתו. הוא מתמתח בכיסא בבית הקפה הקטן ולרגע מאפשר להיות איתו שם במוסקבה, מתקשר להוריו ומספר להם שהוא התקבל ועשה צעד ראשון בדרך להגשמת החלום. היכולת להעביר בגופו את התחושות הללו מעצימה אולי יותר, עבור מי שפוגש אותו לראשונה כמוני, את היותו אחד מענקי התיאטרון שידעה המדינה הזו ב־69 שנות קיומה.
אחר כך הוא מתאר ברומנטיקה את השיעורים אצל הבמאי אנדריי גונצ'רוב בתיאטרון מיאקובסקי, ומארק זכארוב, במאי הבית של תיאטרון לנקום. כמו כן, לימד אותו גם יבגני אריה - והשניים קשרו את גורלם לנצח. כי מלבד היותם יהודים בבריה"מ, ומלבד היותם ענקי תיאטרון בהתהוות, בערה בהם השליחות הזו של תיאטרון בארץ ישראל.
פער תרבותי
רשימת הישגיו של דמידוב מרשימה. הוא הצליח לחדור למיינסטרים הישראלי דרך מסך הטלוויזיה והקולנוע עם השתתפות בסרטים כמו "החברים של יאנה", "קלרה הקדושה", "סימה וקנין - מכשפה", "שבעה" ו"ברוריה". בטלוויזיה שיחק בסדרות "פלורנטין" ו"טיפול נמרץ", ובדרמה "חתולות הרעם"; הינחה את תוכנית האירוח "החברים של סשה" בערוץ 10 ותוכנית אישית בערוץ ישראל פלוס.
אף שהוא שומר על חיוך שובה לב גם כאשר הוא אומר דברים עצובים למדי עבור האוזן הישראלית, הוא מתעקש על איזו זרות שלעולם כנראה לא תחלוף: "אני נשארתי זר בתוך המיינסטרים. לא בציבוריות הישראלית, אבל כן בערוץ 2, בערוץ 10. אולי זה המבטא שלי, אולי מי שאני. אני לא מתלונן עלי אישית, קיבלתי מספיק הצעות לאורך השנים שדחיתי ולעולם לא התלוננתי שאין לי מספיק תפקידים, אבל ההצעות עצמן היו לא בשבילי. אני שחקן, אני לא מסוגל לצלם כל כך הרבה סצנות ביום, זה לא בית חרושת. אני לא מזלזל בכאלו שעושים את זה, כי זה קשה מאוד".
דמידוב מבקש לדייק. הוא נעצר, בוחר את המילים כדי שהכוונה שלו תעבור כמו שצריך ולא ייפגע שלא לצורך: "העבודה הזו בטלוויזיה, לפחות ההצעות שאני קיבלתי, מעידה על שטחיות, כך מהעיניים שלי; לפחות בנושא של סטריאוטיפים ועדות. בהתחלה כשעסקו בזה, היה שם משהו חדש, מעניין. העלו נושא שראוי לדון בו. אבל מהר מאוד זה נהיה יותר מדי ונמאס. החליטו להשטיח את זה והחליטו שזו הפריזמה שדרכה רואים את החברה הישראלית".
דמידוב מתעצב, כשהוא מדבר על התרבות המקומית משהו זועק בו, ושוב הוא מבקש להנמיך את קולו: "אני גר בתל אביב, אני חי את התרבות ואני אומר שהתרבות שמראים לנו בטלוויזיה או מבקשים להראות לנו, היא לא התרבות של כל המדינה הזו. יש פה עוד כל כך הרבה רבדים ושכבות. בסדר, אני מבין שיש ריאליטי, אבל גם מריאליטי אפשר לעשות משהו יותר טוב.
"אני שואל האם נוכח העובדה שיש תרבות כל כך עמוקה של אלפי שנים לעם היהודי, אין לה משמעות כשאנחנו באים לעסוק בתרבות שלנו כישראלים? כל כך הרבה שנים שאנחנו קיימים ולא משתמשים בידע שלנו? במדע ובלימודים אנחנו משתמשים, אבל דווקא בתרבות לא? לא חבל?"
בחזרה למריאנבד
כשקשה לו, הוא תמיד חוזר הביתה, ל"גשר"; המקום שבו שיחק כמעט בכל הפקה שעלתה שם, בשלל תפקידים. השבוע עולה בתיאטרון ההצגה "קיץ במריאנבד" קומדיה על כתביו של שלום עליכם, המספרת את סיפורם של יהודי ורשה האמידים שהחליטו לנסוע לעיירת המרפא מריאנבד, לעשות כמנהג הגויים ולרדת במשקל. כמובן שכדרכו של שלום עליכם, ההתמקמות של המהגר בתוך החברה שמקבלת ולא מקבלת אותו יוצרת סיטואציות קומיות.
האנסמבל המוכשר מעניק לקלאסיקות של המחבר אינטרפרטציה חדשה: "אני מתרגש. בכל הצגה שעולה מחדש אני מתרגש. כי בסופו של דבר אתה לא באמת יכול לדעת איך הקהל יגיב. יש חזרות, יש תחושות, אבל מה שהולך להתחולל בינך ובין הקהל כשעולה ההצגה - את זה אף אחד לא יודע. אם יתרחש הרגע הזה של הקסם, אז אתה תריח אותו לרגע והוא ייעלם. אבל בשביל הרגע הזה אנחנו בתיאטרון, ובשביל הרגע הזה הקהל מגיע לתיאטרון".
ההשוואה בין אנשי גשר ליצירות של שלום עליכם היא כמעט בלתי נמנעת. אף שהם כאן יותר משנות דור, ההוויה היהודית־רוסית שלהם שולטת בעבודתם, ויוצרת בידול בינם לבין התיאטראות הרפרטואריים האחרים. בעוד אלו מתעקשים להקל על ועדי העובדים במחזות זמר, יבגני אריה והקאסט שלו מתעקשים על קלאסיקות כי "ככה זה קלאסיקות, בכל פעם שמעלים אותן מגלים משהו חדש".
דמידוב יודע שיש לבחירות המקצועיות הללו מחיר, הוא מתעקש שזה לא קשור לכך שמדובר בתיאטרון של יוצאי בריה"מ, אלא דווקא לדרך שבה הוא וחבריו בחרו ללכת: "אני מבין שהתיאטראות הגדולים היו פה הרבה לפני גשר. זה ברור לי, למרות שאנחנו כמעט 30 שנה אנחנו עדיין חדשים. אבל זה שאנחנו מתוקצבים הכי מעט, נשמע לי לא הוגן. האם לא הגיע הזמן שנקבל כמו כולם?"
לאורך השנים דמידוב, שזכה בתארים רבים, היה גורם משיכה של אלפים, צופים ושחקנים, אל אולם התיאטרון. תהילה גדולה אין שם, גם לא משכורות גבוהות כמו בקאמרי, בבית ליסין ובהבימה, אבל כן יש שם הזדמנות לעבוד בסטנדרט עבודה אחר: "כשאני רואה את השחקנים שבאים אלינו, ישראלים צעירים שנולדו כאן, שמוכנים לקחת על עצמם את מה שזה אומר לעבוד איתנו, זה מרגש אותי. אין לנו הרבה כסף, ובתיאטרון כמובן שאין פרסום גדול - אבל הם מקבלים משהו אחר.
"אני אתן לך דוגמה. לפני שמונה או עשר שנים היה טקס של הקולנוע הישראלי ששודר בטלוויזיה וביקשו מכל תיאטרון לתת קטע. כשבאתי הביתה וראיתי את ההקלטה, פתאום הסתכלתי על השחקנים שלנו והרגשתי שהם לא מכאן. המילים שיצאו להם מהפה היו בעברית מצוינת, אבל המשחק שלהם היה של שחקנים מצרפת או מרוסיה. אני זוכר את הרגע הזה, התמלאתי בגאווה. ראית שנעשה שם משהו אחר".
מאופוריה לדיכאון
דמידוב נשוי בשנית לסבטלנה דמידוב, אף היא שחקנית תיאטרון גשר, ולהם שלושה ילדים: דניאל, גיא ועמנואל. לדמידוב בן נוסף מנישואיו הראשונים בשם יבגני. עם העובדה שגם אשתו שחקנית הוא הצליח להתמודד מייד.
"תמיד שואלים אותי שאלות אם יש בינינו קנאה. אני אומר שלהפך, היא מבינה אותי ואני מבין אותה. שחקן זה לא קל. שחקן זה לקום בבוקר אחרי שקיבלת מחיאות כפיים ואתה מרגיש טוב עם עצמך ויש אופוריה, ואז אתה בדיכאון. למה? כי ככה, אתה בדיכאון. וצריך שמישהו יבין שאתה בדיכאון. ואחרי שאתה בדיכאון אתה צריך להרים את עצמך וללכת לתיאטרון בערב ולהיות הכי טוב שאתה יכול.
"ואתה יודע, תמיד כשאתה בדיכאון או כשאתה חושב שלא היית טוב, הקהל חושב שההצגה היתה מצוינת. אני חושב שברווח הזה שבין התחושה שלך לבין מה שאתה מביא לבמה, שם נוצר הדבר הזה. זה מה שהופך אותנו למקצוענים. כי הדיכאון הופך להיות חלק מהרוטינה, ואתה צריך ללמוד לחיות איתו. אני בטוח שגם נהג אוטובוס קם בבוקר ומרגיש לפעמים דיכאון, לא פחות ממני. אבל כשיש בן זוג שחקן אז הוא מבין אותך יותר וזה מקל".
מה שדמידוב ואשתו פחות קיבלו בחיוך זו העובדה שילדיהם החליטו ללכת באותה הדרך ובחרו במשחק ובקולנוע.
"כשנכנסתי למשחק, לא הוריי ולא אני ידענו לאן אני הולך. לא ידעתי שזה מקצוע כה אכזר. עכשיו כשהילד חוזר הביתה ואומר לי שקשה לו, אני מסתכל עליו ואומר לו 'יקר שלי, אתה עוד לא התחלת. יש עוד הרבה עליות וירידות'. לא שמחתי מזה שהלכו למשחק אבל מה אני יכול לעשות? זו הבחירה שלהם".
ילדיו, הוא אומר, צברים כמובן - אבל בכל זאת דבק בהם משהו מהבית שבו גדלו: "זה קשור אלינו, ההורים. אנחנו אנשים שקיבלנו חינוך שהוא כנראה כבד יותר. רציני. בילדים שלי יש רצינות כזו שתמיד הבדילה אותם מהילדים האחרים".
יש הרבה דברים שבהם הוא מקנא בישראלים שנולדו כאן, ושלטענתו לעולם כבר לא יצליח להיות כמוהם. אחד ההבדלים הבולטים שהוא מצביע עליהם בחיוך, וכדרכו גם בצורה משחקית למדי, הוא מד העצבים המאפיין את האזור: "אני רואה שני ישראלים רבים מריבה רצינית, כמעט הולכים מכות, ואחרי חמש דקות מתחבקים. אצלנו, היהודים שבאו מרוסיה, זה לא יכול לקרות. אנו מתאוששים לאט ממריבות".
אז אותה זרות שהפכה אותו במקביל לסמל של ישראליות חדשה, גרמה לכך שלאורך השנים דמידוב קיבל הצעות להיכנס אפילו לפוליטיקה הישראלית. לטענתו, בכלל קרא על כל הדברים הללו בעיתון, וביטל אותם בתנועת יד מהירה. "אני לא מבין בזה ולא מתעסק בזה. גם כשיש ויכוח על התקציבים של התיאטרון אני משאיר את זה לאחרים".
השליחות שלו בעולם הזה היתה ונשארה על הבמה. זה לא שהוא בורח מהטלוויזיה ומהקולנוע כמובן, אבל אם לא יבוא שינוי רציני, ספק אם נראה אותו שם בקרוב. כשהוא נכנס לעשור השביעי בחייו, ואחרי שנים רבות על הבמה, דמידוב עוד רוצה להמשיך לרגש ולהתרגש, ודבר אחד כבר ברור לו: "אני לא יודע עד מתי אני מתכוון להמשיך לשחק. אבל ממני לא תשמע את המשפט שאני רוצה למות על הבמה. ממש לא, לא שם אני מתכוון למות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו