על כנפי האמונא

המבנה ההייטקיסטי המתקדם במג'ד אל־כרום שבו הוקמה החממה הטכנולוגית מוּנא (Moona, "משאלה" בערבית) אינו מבשר ולו במעט על הסביבה שבה הוא נמצא. בחוץ: מבנים עתיקים שנבנו בסגנון המקומי, כמה חנוונים עומדים מחוץ למַכּולותיהם וממתינים ללקוחות, קריאות המואזין נשמעות למרחוק. בפנים, המצב שונה בתכלית: מסכי ענק, רובוטים, מדפסות תלת־מימד ורחפנים. 

שם, לא רחוק מכרמיאל, בחר רס"ן (מיל') אסף ברימר, בן 54 מהיישוב הקהילתי יובלים שבגליל, להקים את מונא, מרכז אזורי להתנסות מעשית בטכנולוגיה מתקדמת המשלב בין יהודים וערבים, הפונה לתיכוניסטים, לסטודנטים וליזמים צעירים. המרכז פועל ליצירת מציאות חברתית וכלכלית טובה יותר בפריפריה הצפונית של ישראל באמצעות הענקת השכלה וכישורים טכנולוגיים בתחומים דוגמת רובוטיקה, רחפנים ומדפסות תלת־מימד, שמסייעים גם להשתלבות בתחום ההיי־טק. מונא גם מספקת מנטורים לתלמידיה, וכן עורכת תוכניות ותחרויות טכנולוגיות שונות.

קצת כמו הניגוד בין המבנה לסביבתו, גם סיפורו האישי והרקע של ברימר, לפחות למתבונן מהצד, לא בישרו על הכיוון שאליו נעו חייו. כטייס קרב בחיל האוויר הוא הטיס מטוסי פאנטום ובהמשך F-16, ובין השאר השתתף במבצע ענבי זעם, בפינוי מלבנון ובעופרת יצוקה. במבצע דין וחשבון הוא אף שובץ לטיסה שפתחה את הפעילות בבקעת הלבנון. "זו היתה טיסה מיוחדת. אלמנט ההפתעה שיחק שם תפקיד מפתח. הגענו לשם בשקט, מתוך הדממה", נזכר ברימר. 

אולם עוד לפני המבצעים והמשימות עטורי התהילה, ברימר חווה משבר גדול, ניצב בפרשת דרכים של ממש, ואף פרש לתקופה מהחיל. "שנה אחרי שסיימתי קורס טיס, אחי, שהיה גדול ממני בשנתיים וגם היה טייס קרב - נהרג בתאונת אימונים. שנינו טסנו על פאנטום ואחרי התאונה הזאת הפסקתי לטוס, בעיקר משום שאמי ביקשה שאפסיק. אמרתי לעצמי שהיא נתנה לי הכל בחיים, ואם זה חשוב לה, אז מה זה כבר עבורי לא לטוס". 

וכך, באבחה אחת, נפלט ברימר מהמסלול היוקרתי והוודאי, שבו היה חתום לשבע שנים, היישר אל קרקע המציאות. "הייתי בן 22, ומצאתי את עצמי גר בתל אביב. אח"כ חזרתי לקיבוץ ועבדתי בו שנה, טיילתי במזרח ונרשמתי ללימודים".

אלא שאז, כמעט נגד כל הסיכויים, קיבלו חייו תפנית נוספת, מוכרת יותר ממה שזימנו לו החיים מחוץ לבועה של חיל האוויר. "מפקד הטייסת של אחי בזמן התאונה הציע לי לחזור לחיל ולהדריך", הוא משחזר. ברימר לא ניאות בקלות, וזה עוד לפני שבכלל חשב כיצד תגיב אמו, אולם אותו קצין לא ויתר. "הוא אמר שיהיה לי מקצוע בזמן הלימודים, והוסיף שנאמר לאמי שמדובר במטוס הדרכה עם שני מנועים, ושזה לא מסוכן". 

השתכנעת?

"בהתחלה חתמתי לחצי שנה כדי לעשות קורס מדריכים, כדי שתהיה לי עבודה בתור סטודנט, אבל אז נסחפתי חזרה וחתמתי לעוד חצי שנה ולעוד חצי שנה. בתום שנה ביצעתי הסבה בחזרה לקרבי, כי כל המדריכים טסו פעם בשבוע בטייסת ואני נשארתי בתל אביב. בגיל 26 חזרתי למסלול, שכבר היה חריג, וזאת נוסף על כך שהרגשתי שלא מגיע לי לשוב לטוס לאחר התאונה של אחי. אמא שלי כמובן לא אהבה את הרעיון, ובשנים הראשונות לחזרתי לא היה אפשר להזכיר או לדבר לידה על דברים שקשורים לטיסה".

הזמן חלף, ברימר המשיך בפעילותו, ונראה כי הימים כטייס קרב עיצבו את אישיותו ואופיו. "לפעמים בתקיפות בלבנון או בעזה יש תחושה וסכנה שאתה עושה יותר נזק מתועלת. כקיבוצניק שגדל לצד חדירות מחבלים, אמרתי לעצמי שכטייס אני מסייע לתושבים בצפון, אלא שבפועל, מספר הפעולות שבהן המטרות משמעותיות הוא קטן. הנזק, מנגד, עלול להיות פגיעה באזרחים, מה שלעיתים כבר הוביל בעבר לקטיושות על כל הצפון, למשל". 

בהמשך מונה ברימר למפקד מרכז סימולטור של F-16, ובתפקידו האחרון שימש מנהל פרויקט של מטוס ה"סופה" בלוקהיד מרטין, ושהה במשך כשלוש שנים בקליבלנד עם משפחתו.

 

השתקפות מטלטלת

אלא שאליה וקוץ בה. האתוס של חיל האוויר, סיסמאות דוגמת "הטובים לטיס" ורוח המצוינות של החיל - מסתירים גם לא מעט מגרעות, כך מתברר. תוסיפו לכך את העובדה שברימר נולד וגדל בקיבוץ איילת השחר, ותגלו נעלם נוסף בסיפור של טייס הקרב שביצע תמרון של 180 מעלות בחייו; מהתנאים והיוקרה של חיל האוויר והתעשיות הביטחוניות - היישר לתחום החינוך, שעדיין לא זוכה לכבוד הראוי לו כנהוג בחלק ממדינות העולם. 

"גדלנו בקיבוץ עם סיפור של שייכות, גאווה. גדלנו בהרגשה שאנחנו הכי טובים בעולם. בהמשך, כטייסי קרב אנחנו בטוחים ויודעים שאנחנו הכי טובים בעולם. יש בזה צדדים טובים - זה יוצר הזדמנויות, מסוגלות, אמונה וביטחון עצמי שמאפשרים לצאת לדרך, ונותנים תחושה שניתן לעשות כל דבר", אומר ברימר. 

תקופה מעצבת אישיות. ברימר בימיו כטייס קרב // צילום: מישל דוט קום

אלא שעם הגיל, הוא ממשיך, "מגלים שהסלוגן של 'הכי טובים' כולל גם המון פחדים, סגירות, הימצאות רק עם אנשים שדומים לך, כי אתה רוצה להישאר הכי טוב. זה משותף גם לחיל האוויר, לקיבוצים וגם לחלקים נרחבים בחברה בארץ. בסוף זה מביא לחסמים אישיים, קבוצתיים וארגוניים, ואף לקריסה של המערכת או לחולשה שלה - היא מפסידה הרבה מאוד גיוון, הזדמנויות וחוזק בכך שהיא נשארת בקבוצות הומוגניות".

הפחד והסגירות שברימר מדבר עליהם, ואותה הבנה שלפיה כיום "הסיכונים הכי גדולים לחברה הם הנפרדות והסגירות, גם אם אתה בחלק הטוב שלהן", הם גם אלה שהביאו אותו לפתיחתה של מונא.

"במיזמים, במיוחד במיזמים חברתיים, אתה בסוף מביא במובן מסוים את הסיפור שלך", מסביר ברימר. "אין לך כלים אחרים. היכולת לראות את התמונה הכללית זה משהו שתמיד היה בי. וחלק מהתמונה הכללית הוא שלהיות הכי טוב זה כבר לא מספיק. מצוינות היא עדיין דבר חשוב, אך לא מספיקה.

"הקשר עם האחר, אפילו התלות בו, לא פחות חשובים. גם בתור פילוסופיה וגם בתור מציאות - צמיחה והתפתחות מכך שהשכן שלך צומח או מתפתח מהוות מציאות חזקה ביותר. אגב, זה לא קשור בהכרח לערבים, במקרה שלי זה רלוונטי כי הם השכנים שלי בגליל. אם השכנים היו אחרים - אז כנראה זה היה קורה איתם.

"המציאות שלנו תתפתח בצורה בריאה וטובה יותר, גם כלכלית וחברתית, אם גם שכנינו יקבלו הזדמנות ויתפתחו, וזאת כמובן לצד המפגש בין האוכלוסיות - שהוא מאוד מאפשר. זאת היתה המוטיבציה מאחורי מונא. זה והילדים שלי".

תסביר.

"ראיתי את הבן הבכור שלי והיתה לי השתקפות בעניין הפחד והסגירות כלפי האחר. אמרתי לעצמי - אבא שלי ככה, אני ככה ועכשיו הבן שלי ככה - אז מה עשיתי בעולם הזה? זה גרם לי להתחיל ולעשות משהו, וכשראיתי מה קצת פחות פחד וההיכרות עם הצד השני יכולים לעשות - זה גרם לי לעוד מוטיבציה".

 

מזרח ומערב

ברגע שברימר הבין את הכיוון, הוא טס לשם במלוא הכוח. לאחר השחרור עוד עבד בתעשייה האווירית במשך כחמש שנים, אך אז הבין שהוא מעוניין ליישם את האתוס של חיל האוויר, בדגש על המצוינות והטכנולוגיה, לערבים ויהודים כאחד. בדרך הוא גם התרגל למעבר החד שבין "עולם המסודרים" של חיל האוויר, התעשייה האווירית ומשרד הביטחון, לעולם החינוך וגיוס הכספים. "ההבדל בין העולמות הללו הוא יותר ממזרח ומערב. זה שונה כל כך", הוא אומר. 

כדי להמחיש את השוני, ברימר מספר על אחד האירועים שקרו לו בחיל האוויר: "באחד הבקרים נכנסתי למשרד של רמ"ח פיתוח אמצעי לחימה עם רעיון לחיבור עולם הסימולטורים הווירטואלי לעולם האמיתי, באמצעות הרשת.

מתחם מתקדם בלב מג'ד אל־כרום. משרדי מונא // צילום: מישל דוט קום

"זה היה בשנת 2002, ואז עוד לא היו עולמות מקושרים ומחוברים כמו היום. הוא מאוד התחבר לזה ואמר לי, 'אנחנו הולכים על זה - קח 4 מיליון דולר ותתחיל'. כבר בשנה הראשונה - גם התעשייה האווירית וגם אלביט הלכו על זה חזק מאוד. זה ההבדל בין העולם שבאתי ממנו לבין העולם הנוכחי - העולם החברתי־חינוכי - שם לפתח פרויקט זה סיפור אחר לגמרי".

כשנכנס למונא נדרש ברימר לתמרון נוסף מבחינה כלכלית, כשבתקופה הראשונה נאלץ לעיתים לשלם משכורות מכיסו הפרטי. "בהתחלה התפללנו שיגיעו צ'קים כדי שנוכל לשלם. בשנה וחצי הראשונות לא לקחתי משכורת, וגם היום כמובן המשכורת היא פחות ממה שמקבלים בתעשיות הביטחוניות או במקצועות הטייסים למיניהם, אבל לשמחתי אנחנו במצב אחר היום".

 

למות ולחזור לחיים

הודות לפיתוח משמעותי, מונא מעסיקה כיום כ־30 עובדים, והגדילה בחצי השנה האחרונה פי שלושה את היקף הפעילות ואת התקציב שלה הודות לצוות המסור שלה. כיום, היא נהנית מתקציב שנתי של 3 מיליון שקלים, שמגיע, בין היתר, מארגון הסיוע האמריקני יו־אס־אייד (USAID), מהפדרציה של פיטסבורג, ממשקיעים וקרנות פרטיות ומחסויות של חברות שבהן קוואלקום, צ'ק פוינט, מיקרוסופט וכן מהג'וינט, ממשרד החינוך והכלכלה ומ"קדימה מדע". הכנסה נוספת מגיעה מפעילות - תחרויות, קורסים וסדנאות - של מונא בקרב אנשים פרטיים, ארגונים, רשויות ובתי ספר. 

מלבד הסיוע הכלכלי, הקשר עם האמריקנים בא לידי ביטוי גם בביקורו במונא של צ'רלס בולדן, שעמד עד לא מזמן בראש סוכנות החלל האמריקנית נאס"א. הביקור התקיים בשנת 2013, לאחר שברימר ידע כי צפויים להגיע לישראל אסטרונאוטים מנאס"א, והציע בפגישה בשגרירות ארה"ב שיבואו לבקר גם במונא, ששכנה אז בסכנין.

"עוד לא היה לי כלום, אבל הצעתי בכל זאת שיגיעו. שבועיים לאחר הפגישה ההיא קיבלתי אי־מייל שגם ראש נאס"א יגיע. זה היה שבועיים לפני הגעתו, והדבר הכי גדול שאירגנתי עד אז היה כנראה בר מצווה, ופתאום הייתי צריך לארגן אירוע לראש נאס"א. מישהו מהטכניון אמר לי בזמנו שמעליו יש רק אלוהים. פתאום קיבלנו ג'וקר.

"למונא הוא אכן הגיע לבסוף עם אשתו, ודיבר על כך שכל אחד יכול ושצריך לחלום. זה היה חזק להביא את ראש נאס"א, האפרו־אמריקני, לסכנין. למרות כל הרעש של התקשורת וחברי הכנסת שהיו במקום - הוא היה כל כך מרוכז בילדים, הסתובב ודיבר איתם. בקוקטייל בשגרירות בארה"ב הוא אמר שהביקור הזה היה החוויה הכי מיוחדת שלו בישראל. 

"שהותו בחלל וחזרתו לכדור הארץ יוצרות כנראה גם שליחות בנושא החינוך. זה נותן המון השראה. היציאה מהאטמוספרה, ההתגברות על הפחד ובמה שזה כרוך - זה כמו למות ולחזור ולחיים. וזה משפיע על אנשים במובן הרחב". 

לא לשווא מדבר ברימר על היציאה מהאטמוספרה, ומשלב בה את נרטיב המוות. כחבר לטייסת של האסטרונאוט אילן רמון ז"ל, וכמי שגר עימו באותו השיכון - הוא מספר כי מותו של רמון השפיע עליו עמוקות. "יצא לי לשמוע את זה בשידור ישיר, זו חוויה מטלטלת ומשמעותית - מהרגע שהוא חוזר כגיבור לכל החיים והכל פרוס לפניו - ופתאום אדם פשוט נמחק. זה שם אותך בפרופורציה חזקה מאוד ועל מה שחשוב בחיים", הוא אומר ומוסיף גם כי תחילת הפעילות של מונא נעשתה בעזרתה של קרן רמון.

החלל המשיך להוות גורם משמעותי גם במונא, שכן "אין בו מחסומים והוא אינו שייך לאיש. כולם נראים אותו דבר. יש שם תחנת חלל עם נציגים מכמה מדינות, וברור שהם מתפקדים יחד. ובחלל יש טכנולוגיה ומצוינות. אלו הסיבות שאנחנו משלבים במונא את תחומי התעופה והחלל", מדגיש ברימר.

 

"הליגה הטובה בעולם"

לאחר התקופה בסכנין עברה מונא למג'ד אל־כרום, שם היא שוכנת בשלוש השנים האחרונות. ברימר בחר במג'ד אל־כרום כדי למשוך עוד אוכלוסייה ערבית, וגם כי ידע שקיים שם ריכוז גבוה יחסית של עובדי היי־טק שעשויים להצטרף למיזם. זאת, נוסף על שיתוף הפעולה שזכה לו. "מצאתי פה ראש מועצה מיוחד, סלים סליבי, שותף אמיתי. הוא מאמין שחינוך וחיבור יקדמו את החברה ויורידו את האלימות. נולדה לו בת והוא קרא לה מונא. הוא הולך על זה גם אם זה לא פופולרי ואפילו מסכן אותו. כל הכבוד לו".

גם הסטודנטים ואנשי הצוות מרוצים במשכן החדש־ישן. עלי ח'טיב (28) מעראבה, סטודנט במונא: "אני קורא לכל ההנדסאים שלא קיבלו הזדמנות, להגיע לפה ולהשתלב בתוכנית". ערן קוצר (31) מקיבוץ ראש הנקרה מספר כי "הקורס מקנה לנו כלים של התעשייה החדשה, כאלה שלא קיבלנו בלימודים". מדלן נסראוי (24), תושבת מג'ד אל־כרום, מנהלת סדנאות במונא, מוסיפה כי "השפה המדוברת פה היא שפת הטכנולוגיה, שמים את הכל בצד ומוצאים את הדרך להיות יחד".

מונא מעסיקה כיום כ־30 עובדים והגדילה את תקציביה ל־3 מיליון שקלים . ברימר (כורע משמאל) עם מנהלים וסטודנטים במונא // צילום: מישל דוט קום

"הרעיון הוא באמת לאפשר לכל האוכלוסיות לחלום, ולהגשים ואת ההזדמנות לשחק, במובן מסוים, בליגה הטובה בעולם", מוסיף ברימר. "הטכנולוגיה היום מאפשרת להתפרנס בכבוד, ולכן בחרנו שהמרחב ייסוב סביב טכנולוגיות מתקדמות", מוסיף ברימר.

וכך, במונא התקיימו תחרות רובוטיקה ותחרות ארצית בתחום הרחפנים, שבה השתתפו 20 בתי ספר תיכוניים וחמש קבוצות יהודיות־ערביות. בשנה הבאה מתוכננת גם תחרות שתעסוק בפיתוח חדרי בריחה. ההרשמה לפעילויות אלה תחל בתחילת חודש מאי, באמצעות אתר מונא, ופתוחה לקהל הרחב.

במונא גם פועלת תוכנית "סטארטר", שבה מחוברים סטודנטים למנטורים מהתעשייה וזוכים לעבודה מעשית במונא ואף בחברות שונות, מה שמסייע בהמשך בקבלה למשרות בהיי־טק.

"אנחנו מודל אזורי שמשרת אוניברסיטאות ובתי ספר: שם לומדים תיאוריה, ובאים לפה לעבודה מעשית והכשרה בתחומי יזמות וטכנולוגיות חדשות, לרבות פיתוח מוצרים. בהמשך אולי נשכפל את המודל למקומות אחרים בעולם. בקרוב תגיע אלינו משלחת מאוניברסיטת הרווארד, ובתחרות הרחפנים ישתתפו קבוצות מאוקראינה ואולי מאנגליה. המודל שלנו טוב למקומות שבהם יש אנשים, לאו דווקא ערבים ויהודים", אומר ברימר.

לצד הטכנולוגיה והשיתוף, יש חיכוכים סביב יהודים וערבים במונא?

"כל הנושא הערבי־יהודי תמיד מלווה. גם כשיש בעיות רגילות בעבודה, כמו בכל ארגון, אז הרבה פעמים זה הופך להיות סביב יהודים וערבים. כשהיינו בסכנין העלו סוגיה שאנחנו במונא לא מכבדים את אירועי אוקטובר. שמו לי בדף הפייסבוק תמונות של הרוגי אוקטובר. זה לא מאפיין, אבל זה תמיד ברקע, ולכן בעניין זה האתגר גדול יותר מאשר להקים חברה רגילה".

ברימר מוסיף כי הפחדים בקרב ערבים כוללים גם פחדים מיהודים. "כשיש מתח, למשל בתקופת הסכינים, החברה הערבית מפחדת לצאת למקומות הבילוי, נשים מפחדות ללכת עם רעלות, שלא יחשבו שהן מחבלות. אבל היום כשיש מתיחות, שביתה או הפגנה אין לנו בעיה לבוא לעבודה, כי אנחנו יודעים שאין פה בכפר איזו מלחמה".

בגלל חלק מהדברים שאתה מתאר, ילדיך התנגדו שתיכנס למג'ד אל־כרום.

"כן. היום כשזה כבר מצליח, שלושת ילדיי מביעים יותר את הערכתם, אבל היה להם קשה מאוד עם הפרויקט הזה. למשל בעניין התדמיתי - לבוא לבית הספר או ללשכת הגיוס ולומר: 'אבא שלי עובד במג'ד אל־כרום', זה מאוד קשה להם. הם עדיין אומרים שאני עובד בתעשייה האווירית, ואני מבין אותם. אבל אני מרגיש כבר מספיק ביטחון בדרך שלי, וגם אם אני נורא ארצה - כבר לא אשתנה יותר".

לך היו חיכוכים עם האוכלוסייה?

"אנשים בסכנין ובמג'ד אל־כרום שואלים איך טייס פתאום מסתובב פה ברמה יומיומית? זה זר גם לי להסתובב בכפר ערבי. זר מאוד. כטייס אתה אמנם קרבי אבל בחיל האוויר יש פחות מגע עם הקושי של המלחמות האחרונות, אין את הטראומות של חיילי החי"ר. עבורי הפגישות הראשונות, או הפעם הראשונה בכפר ערבי בלילה - היו מפחידות מאוד". 

אבל למרות הפחד הראשוני, ואולי בגללו, המיזם של ברימר ממשיך לצבור תאוצה. ממעוף הציפור הוא ירד ללב השטח השסוע לעיתים, ומראה שגיוון ופלורליזם הם מתכון לחדשנות ולהצלחה, וגם כי השוני והניגודים עשויים להיות המרחב הטוב ביותר להבנה ולהרמוניה.

כעת הוא עם הפנים קדימה וסבור שהשינוי המיועד בוא יבוא, קודם במונא ואחר כך במדינה כולה. או כפי שהיטיב לנסח זאת נשיא המדינה לשעבר, שמעון פרס ז"ל: "מונא הוא מפעל לדוגמה. אילו היו 'מונות' כאלה בכל הארץ, היה שלום בארץ הזאת". 

לסיום, כשאני שואל את ברימר מה הוא מאחל למדינה לקראת יום העצמאות, הוא ממשיך לשמור על אופטימיות: "שנהיה מדינה של כל אזרחיה, שכולם ירגישו שיש להם הזדמנות שווה. המדינה שלנו קיצונית בצורה מטורפת.

"שנהיה יותר מאוזנים מבחינת התנהלות, ושהצד הטוב יגבר. תמיד העתיד נראה חסר סיכוי מבחינה כלכלית, פוליטית, דמוגרפית וגם מבחינת היחסים במזרח התיכון, ואולי לכן אנחנו מייצרים בכוח את הטוב. אני מאחל לנו שיהיה קצת יותר טוב".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו