וחידשת בחגיך

פדיחת חופשת ל"ג בעומר לא היתה האירוע החשוב ביותר שקרה השבוע, ממש לא. היו בחירות בצרפת ופיגוע בתל אביב. היתה גם מתיחות קשה בין פיונגיאנג לוושינגטון, כלומר בין שני המנהיגים בעלי התסרוקת הבעייתית ביותר ביקום כרגע. והיה יום השואה, על הטלטלות הרגשיות שבו. ובכל זאת, הפדיחה הקטנה הזאת (יום קדימה או יום אחורה) הנביטה אצלי תובנה קטנטנה, אך בהירה למדי: אם צריך לוותר על יום חופש אחד בשנה, אני מוכן לוותר על ל"ג בעומר. 

ייאמר מייד: אני אדם שומר מצוות ואוהב חגים. אני לא נוטה למחוק מועדים ותאריכים, ולא בורח לחו"ל (גם לא לאומן) מאימת מועדי ישראל. בטח שאני לא מושך סרטים, קונה אופניים או מקפיא פיתות, כמו שחלק מאיתנו עושים ברגע שאיזה צום, דודה או גביע של קידוש מרחפים מעל ראשם. 

אבל על ל"ג בעומר הייתי מדלג. ולא רק אני. האם מישהו מעלה על דעתו שמשרד החינוך היה טועה בנוגע לתאריך של ראש השנה, חנוכה או פסח? זה לא עניין של עומס חגים. בכלל לא. אלה הפרצופים הנוגים של ההורים במדורות הכיתה. זו העובדה שפשוט נמאס מהפירומנים הקטנים שתמיד משתלטים על העסק והופכים אותו לחגיגה של ונדליזם וזיהום אוויר. 

ואתם יודעים מה? לי אישית נמאס לכתוב על כך רק אחרי המדורה. הפעם נקדים ונאמר זאת בקול כבר בשלבים הראשוניים של ספירת העומר. זה כבר מזמן לא זה. אילו לוח השנה העברי היה סידרת ריאליטי, אני חושב של"ג בעומר היה מודח ראשון. צום גדליה היה שורד יותר. הסיגד, המימונה והסהרנה לא היו רואים אותו ממטר. כבר במוקדמות, החג הזה היה אורז את החפצים שלו - קרשי בניין גנובים, שקית מרשמלו ועגלת סופרמרקט מקרטעת - ועוזב את הבית. 

משיחות שקיימתי עם חברים ומיני זולתים, אני קובע כאן של"ג בעומר חלש בסקרים. כמעט כולם סבורים שהחופשה מיותרת. לא מעט היו מוותרים גם על האירוע עצמו. מה שמעלה את השאלה: למה? הרי אם רוח החג בנויה מזיכרונות הילדות שלנו, ל"ג בעומר היה אמור להיות בצמרת הליגה. 

זה נכון, רוב ההורים שהיו מוותרים בשמחה על המדורה והחופשה נזכרים בחיוך רחב בל"ג בעומר של ילדותם. אז מה קרה כאן, מה ההבדל? נדמה לי שהתשובה די פשוטה: הסיפור הלך לאיבוד, ואיתו הפואנטה. בר כוכבא מתערבל עם בר יוחאי... ורגע... זה לא טרומפלדור? ומה כל זה קשור לתפוחי אדמה על חוט ברזל? משנה לשנה יש פחות שירים מסביב למדורה, וכשהאירוע מתנתק לחלוטין מכל תוכן, כל מה שנשאר זה עשן, ונדליזם וריקנות אין קץ. במילה אחת: מטרד. 

למעשה, זה אולי הדבר המעניין היחיד שעוד אפשר לומר על ל"ג בעומר, שהוא הפך לסמל ודוגמה לגורלו הבלתי נמנע של כל מנהג עממי שמאבד תוקף. הוא עולה באש, ועל העצבים.

 

אינני זוכר מי הראשון שהציע לקרוא לתקופה הזאת "עשרת ימי תודה". אני גם לא בטוח כמה השם הזה באמת מדויק, אבל אני אוהב את הרעיון. יש משהו משותף לתאריכים האלה, שבאים אחרי פסח, וכך צריך להתייחס אליהם. ברוב המקרים מדובר במועדים חדשים יחסית, שעדיין לא התעצבו, והם תלויים בנו לשבט או לחסד. עם קצת מזל, אולי אפילו נימנע מטעויות ישנות. בניגוד לל"ג בעומר, שסיפורו הפסיק לעניין, לרוב התאריכים החדשים עדיין אין סיפור מוסכם, נרטיב דומיננטי או "הגדה".

ליום השואה, למשל, יש יותר מדי סיפורים. יומנה של אנה פרנק איבד משהו מהזוהר ומהבלעדיות, וסיפורים אחרים שנחשפו בינתיים דחקו אותו הצידה. שפע העלילות מאיים על יכולת ההכלה. שיהיה ברור, כל הסיפורים חשובים ואנושיים וקורעי לב בעוצמתם, ולנוכח העובדה שאחרוני הניצולים הם אנשים מבוגרים מאוד, זה מצב מבורך. חשוב שנתעד כל מה שאפשר, וחשוב שנדע כמה שיותר. 

אבל לא כולנו היסטוריונים מקצועיים, וכאשר יום השואה כבר לא יוכל להתקיים על עדויות בגוף ראשון, כדאי מאוד שמישהו יעשה מה שעשו יוצרי ההגדה של פסח, ויגבש סיפור. 

לעולם לא נדע איך שבט יששכר חווה את קריעת ים סוף. גם הסיפור הנורא של השואה יצטרך בסוף להצטמצם להגדה. זה לא הולך להיות פשוט. אני זוכר כמה התהפכה לי הבטן כשקראתי לראשונה את ברוך קורצווייל. הפשע הגדול והבלתי נסלח של גרמניה והיטלר כלפי היהודים, הוא כתב, לא היה שלא הניחו להם לחיות כיהודים, אלא שלא הניחו להם לחיות כגרמנים. 

עם השנים אני חושב שחלק גדול מהתאריכים האביביים האלה עוסקים בשאלת הזהות. מה ארוויח ומה אפסיד מכך שאטפח זהות מיוחדת, נבדלת? שאתעסק, למשל, בסיפורי שורשים? מה אני עשוי להרוויח או להפסיד מכך שאתעלם מכל אלה ואנסה להיות כמו כולם, אם יש בכלל דבר כזה. 

במימונה אני עשוי לשאול את עצמי אם הייתי אמור לחנך את ילדיי לדבר בח' וע'. מה הייתי רוצה שהנכדים שעוד יהיו לי יידעו על העבר הרחוק שלהם, ועל מה אפשר לוותר? 

בכל שנה ב־1 במאי, שהולך ומאבד אחיזה בחיינו, אני נזכר שבימיו הגדולים של הסוציאליזם, הטענה הרווחת היתה שהזהות שלך היא צבע הדגל שלך. לא אבא, לא אמא. רק דגל וצבע וסיסמה. המימונה מעולם לא ניסתה להתחרות ב־1 במאי. אבל היא יוצאת מההנחה שאמא ואבא יכולים לגדל בן סוציאליסט אתיאיסט, שני חוזרים בתשובה עם נטייה חזקה למיסטיקה ועוד אחד שרק כסף בראש שלו, וארבעתם יאמינו (תוך כדי נשנוש מופלטה) שהם קודם כל הילדים של אמא ואבא. 

המימונה מאמינה ששווה לטפח מידה מסוימת של זהות שבטית, גם אם לא תמיד זה מוסיף לך נקודות, ובתנאי שהדלת פתוחה. במבחן הזמן, המימונה ניצחה את 1 במאי. וזה דבר שלפני 30 או 40 שנה לא היה אפשר לדמיין, והיום הוא אפילו לא מפתיע.

למימונה אין סיפור, אין עלילה ואין דמויות. למימונה יש רק תפריט. כמה זה יכול להחזיק? יש כאלה שטוענים שזה בדיוק המצב של יום העצמאות. אבל חייבים לזכור שגם חג פסח התחיל בדיוק כך. פסוקי התורה שמשרטטים לראשונה את חג המצות מדברים רק על תפריט. מה אוכלים ואיך אוכלים. מצות, מרור, כבש על האש, ואיזושהי חובה מעורפלת לזכור את יציאת מצרים. עברו מאות שנים עד שלכל זה הצטרפה הגדה. נרטיב שאפשר להסכים עליו. שירים שכולם שמחים - או לפחות מוכנים - לשיר. יכול להיות שגם המופלטה והמנגל הם בסך הכל הקדמה להגדה שעוד תיכתב, ולסיפור שעוד יסופר. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו