המוסיקאי הכי חשוב ומסקרן של העשור

ברגעים שבהם אתם קוראים את השורות האלו, אני בוודאי נמצא תחת מתקפה משולבת של גילדת מבקרי המוסיקה העולמית. ההסכמה הלא כתובה של הגילדה היא להתייחס לכל אלבום של קנדריק לאמאר כאל אירוע מכונן שיש לפרק לרכיביו הקטנים ביותר כדי לעמוד על כל נימי הדקויות שהעמיס לאמאר. חייבים לזהות את אינסוף הרפרנסים שהוא משלב בטקסטים שלו, לזהות כל סימפול ולנתח את האמירה התרבותית שהוא מייצג, למצוא אינטרטקסטואליות שתעניק לאלבום המשכיות על ציר היצירה של לאמאר, להבחין בניואנסים הפקתיים איזוטריים שיוכלו להצהיר על תחילתו של עידן חדש בהיפ הופ.

הדיון הזה, מסקרן ומקיף ככל שיהיה, הוא נחלתה של קבוצה הולכת ומתמעטת. פרט למבקרים ולמעריצים, אין רבים שעדיין נאמנים לפורמט המזדקן שנקרא אלבום. היום שומעים שירים, היום קונים שירים, היום אלבומים הם לא הרבה יותר מאוסף שירים. הזרם העצום והבלתי פוסק של מוסיקה חדשה הוא האויב הגדול ביותר של ההתעמקות, של הירידה לפרטים. למי יש זמן להקשיב באמת לאלבום שלם? להבין את האמירה המורכבת שמרכיבה אותו? זה לא רק מתפלצן להחריד, זה אפילו קצת מרתיע.

אפשר ונכון להתחיל עם הסינגלים. HUMBLE ו־DNA ששוחררו הם קליפים מעולים. המילים מושחזות, הפלואו חולה, ההפקה טייט, האווירה מדויקת, והכי חשוב: מדובר בשירים שאפשר לצרוך Stand alone, לא צריך להכניס אותם לקונטקסט הרחב של האלבום כדי להבין אותם ובטח לא כדי ליהנות מהם. שניהם נשמעים יותר כמו היפ הופ ופחות כמו הג'אז של האלבום הקודם, אולי מתוך רצון להבליט את הטקסט על חשבון המוסיקה, אולי כי גם לאמאר מבין שיש גבול לכמות החיצים שהוא יכול להוציא משיר אחד.

גם האורחים באלבום הם לא החשודים המיידיים שהתרגלנו לראות אצלו. הדואט עם ריהאנה (LOYALTY) מעולה גם לחובבי פופ שלא שמעו על קומפטון, ומצליח לעשות שימוש מהנה באוטו־טיון, האפקט המאוס ביותר שאורב למפיקים בשנים האחרונות. XXX, שמכניס לרשימת הקרדיטים של האלבום את U2, הוא בלי שום ספק השיר הטוב ביותר שהלהקה היתה מעורבת בו בשני העשורים האחרונים.

ריהאנה חוזרת גם בשיר הכי עוצמתי באלבום, אבל רק באזכור. FEAR הוא תצוגת תכלית מושלמת לכל הכישרונות (כמעט) של קנדריק לאמאר - סיפור שכתוב בשכבות שצפויות להתגלות בהאזנות עתידיות, עיבוד מבריק וביט עם אינטליגנציה רגשית ומעל הכל: הגשה שהמילים "כנות" ו"כוונה" קטנות מלהכיל.

בקיצור, גם אם מפרקים אותו לשירים, DAMN הוא עוד אלבום מעולה ברצף הבלתי נתפס שהפך את קנדריק לאמאר למוסיקאי הכי חשוב, מסקרן ומעניין של העשור הזה.