לסרן ד"ר מיכאל לוי (40), קצין רפואה דחופה ביחידת אגוז, היו חיים מאושרים, נוחים וחסרי דאגות בפאריס. "היתה לי משרה טובה כרופא, הייתי חסר דאגות, היו לי בנות זוג יפות. הייתי נהנתן לא קטן, אהבתי אוכל טוב, אהבתי את החיים הטובים, וכל יום היה טוב מקודמו. הרגשתי שאני על גג העולם", הוא מספר. לפני כשנה הבין לוי כי למרות כל הטוב והשפע שהחיים הביאו לו, חייו ריקניים. "הגעתי למסקנה שאלה לא החיים שהייתי רוצה להמשיך בהם. במקום התשוקה לחיים הטובים נכנסה לחיי תשוקה לא פחות טובה ונעימה: תשוקת הציונות. ממש כך. הרגשתי צורך עז, בלתי נשלט, לממש את התשוקה. וככה, באמצע החיים, החלטתי לעזוב את כל החיים הטובים שלי, את המשרה הטובה, את המשפחה שלי, ולעשות עלייה לישראל ולהתגייס לצה"ל. כולם אמרו לי שאני פשוט מטורף לגמרי. לעזוב הכל להתגייס לצבא? עושים את זה בגיל 20 פלוס, לא בגיל 40. ואני פשוט לא הקשבתי לאף אחד". לפני כשנתיים עלה לוי לישראל. הוא החל ללמוד באולפן ובהמשך עבר את המבחנים של משרד הבריאות כדי לקבל רישיון רופא, ובחודש יולי אשתקד, בגיל 39, לצד צעירים בני 18, התגייס לצה"ל ועבר לקורס קציני רפואה. באותה תקופה פגש את בת זוגו כיום, שהתנגדה בכל תוקף לשיבוצו כרופא קרבי בגלל הקושי וההקרבה הדרושים לתפקיד כזה. למרות הכל, הרצון העז שלו לתרום ניצח - ולוי משרת כרופא בסיירת אגוז, חווה חיים של בסיס סגור, יוצא לשטח עם היחידה ונמצא איתה בקו ובאימון. את חגי תשרי הוא חוגג הרחק ממשפחתו בצרפת, אך לדבריו תחושת הסיפוק שווה הכל. "אני מבסוט שחבל על הזמן", הוא אומר. "אני משרת עם חבר'ה צעירים, מתאמן איתם, חווה איתם את האדרנלין, נהנה מכל רגע. באותם רגעים אני משווה בין החיים בפאריס לחיים שלי עכשיו בארץ וביחידת אגוז, ואומר לעצמי כמה אני מאושר שקיבלתי החלטה שצרפת, על כל המנעמים שלה, היא לא המדינה שלי. פה, בישראל, זה המקום שלי", הוא אומר בסיפוק.
