בגיל 80 פרופ' מיכאל זר, כירורג ילדים ופגים מהמוערכים בישראל, עשה הסבת מקצוע. "כיום אני כבר לא רופא מנתח, אלא נהג מרוצים. אני הנהג של הנכדים, מסיע אותם למקומות והם מרוצים. אז אני נהג מרוצים", צוחק פרופ' זר. שמונת הנכדים שלו ושל אשתו רופאת העיניים אילנה, משלושת ילדיהם, הם האושר שבחייו. "הנכד שלי מקבל היום סגן, הוא קצין ב־8200", משתף אותנו זר בגאווה, ומבהיר: "אני מעדיף לדבר תמיד על דברים טובים. לא אוהב לדבר על השואה. מבחינתי, אני מתייחס לתקופה הזו כמחלה קשה שעברתי".
כרופא זה יותר מ־50 שנים, אפשר להבין מדוע בוחר זר דווקא בדימוי זה. אולם הקשר שלו לעולם הרפואה הוא עמוק אף יותר. באמצעות העיסוק של בני משפחתו בתחום הרפואה, כמו גם האופן שבו מתחו את גבולותיו ביצירתיות ובתחכום, ניצל זר אינספור פעמים במהלך חייו - החל ברגע הולדתו כפג, דרך התקופה בגטו וכלה במסע ההישרדות הלא ייאמן שלו באושוויץ.
אביו, ד"ר פליקס ז'בנר, היה גינקולוג שבבעלותו בית חולים פרטי ליולדות בעיר ראדום שבפולין, שם גדל. אמו אלוניה סייעה לאביו בלידות ובניתוחים באופן צמוד, ולמעשה שימשה אחות מובילה בבית החולים. "כשנולדתי שקלתי 1,700 גרם, ונשארתי בחיים רק בגלל שאבא שלי היה רופא מומחה בתחום. לא היו אז אינקובטורים, אז אבא אילתר אחד באמצעות צמר גפן שבו עטף אותי", מספר זר.
אמא אלוניה, האחות מרתה ומיכאש הקטן // צילום: באדיבות המשפחה
עד גיל 4 לא ידע מיכאל, מיכאש בזמנו ומיכה עבור חבריו ומשפחתו, כל מחסור. משפחת ז'בנר היתה אמידה מדורי דורות, ובזכות בית החולים המוערך, שתופעל בעבודת צוות של ההורים, המשפחה זכתה לאיכות חיים, שכללה בין השאר מכונית ומרכבה פרטיות.
"בשנות ה־30, כשעברנו לגטו, הגרמנים עצרו את ההורים שלי. בזמנו לא ידעתי מה עלה בגורלה של אמי ומאוחר יותר הסתבר לי שאבי נלקח לחקירה שממנה לא יצא. הגרמנים רצחו את אבא שלי כי הם אסרו לידות יהודיות, והוא היה האיש שיילד תינוקות יהודים לאוויר העולם". מיכאש ואחותו מרתה נשארו עם אחותה הגדולה של האם, דודה אדית, שהפכה למלאך השומר שלהם.
בתושייתה הבינה אדית שעל מנת לשרוד עליה ליצור קשרים חזקים עם בכירי הגטו. היא הצליחה להתקבל לעבודה כעוזרת אישית אצל קצין גרמני בכיר, ובמהרה שבתה את ליבו. "הוא אהב אותה אהבת נפש. אני זוכר איך הוא העריך אותה ואיך היא כל הזמן ניסתה לגרום לו לאהוב אותנו. פעם אחת היא שלחה אותי לדקלם לו שיר שהיא לימדה אותי. היה לה חשוב שאופיע מולו בצורה מושלמת כדי שהוא יתרשם - וכך היה".
יום אחד נתבקשו היהודים המשכילים וילדיהם להתקבץ בכיכר העיר ולהמתין לאיסוף. "סיפרו לנו שכל מי שהוא בעל השכלה גבוהה, רופאים ומהנדסים, יילקח לפלשתינה. דודתי החביאה את כל התכשיטים שהיו לה בתוך השמלה ועלינו על משאית שמחים, שהנה, אנחנו בדרך לפלשתינה, ושם העתיד יהיה ורוד יותר". אולם האשליה נגוזה במהרה. "בדרך כבר ראינו עוד ועוד משאיות בדיוק כמו שלנו, עם חיילים גרמנים חמושים. התעוררנו מהחלום שמכרו לנו על פלשתינה והבנו שאנחנו נוסעים היישר אל מותנו".
מיכאש ומשפחתו היו בתוך המשאית האחרונה שעמדה בתור אל בור הירי. "הגענו לבית קברות. הגרמנים פרקו את היהודים מהמשאיות אל מול בור ענק וירו בהם אחד אחד במשך כמה שעות, ובכל רגע אני מבין שהתור שלי תכף מגיע. עברו 75 שנים מאז, אבל עד היום אני שומע את היריות לעבר היהודים מאותו היום בתוך הראש שלי". כשהגיע תורה של המשאית האחרונה, הורדו מיכאש, מרתה ודודה אדית על ידי הגרמנים, ובהליכתם לעבר הבור חלפו על פניו של מפקד מבצע הרצח האכזרי. לתדהמתם, המפקד היה הקצין הגרמני שאצלו עבדה הדודה. כאשר זיהתה אותו, רצה אליו ונתנה לו את כל תכשיטיה.
"המפקד הורה מייד לנהג להחזיר אותנו למשאית, ונשארנו שם עד שסיימו לירות בכל היהודים האחרים. שמענו כל כך הרבה על הטבח שביצעו הגרמנים ביהודים, וגם ראינו איך כל אדם שניסה לברוח מהגטו מייד חוסל, כך שאותו מעשה של הקצין הגרמני לסרב פקודה ולהציל את חיינו היה מעשה חריג במיוחד". כשחזרו השלושה לגטו, גילו שחבריהם כבר הדליקו נרות לזכרם.
בחזרה בגטו, לימדה דודה אדית את מיכה לקרוא וכן שימשה אחות רפואית, לאור הניסיון הרפואי שצברה דרך אחותה. כשנתקבלה הוראה להעביר את היהודים בגטו לאושוויץ, משכה דודה אדית בחוטים שטוותה בגטו על מנת שיגיעו במשלוח האחרון. "היו לה קשרים עם מפקד מפעל שבו עבד בעלה, שהיה בין האחראים להגעת היהודים למשלוחים, וכולם ידעו שיש יתרון קטן למי שמגיע אחרון למחנות, כי אולי בחלוף הזמן דברים עוד יוכלו להשתנות", מסביר זר. "נסענו ברכבת עם חלונות קטנים במשך יומיים, מורעבים לחלוטין. זכורה לי במיוחד תמונה של הדודה מוציאה כף מחוץ לחלון הקטנטן כדי לתפוס טיפות גשם שנוכל לשתות".
להתחלות כדי לשרוד
עם הגיעה של הדודה לגטו, כשהיא מותשת מהנסיעה המפרכת ומהדאגה לשני ילדים, נתקלה בבת דודתה, בת שבע דגן (כיום סופרת ילדים מוערכת שעוסקת בעיקר בשואה; דר"א), אשר עבדה במיון מזוודות היהודים. דגן ידעה שאמם של מיכאש ומרתה, אלוניה, עובדת באושוויץ כאחות, ומצאה דרך לבשר לה שאחותה וילדיה הגיעו גם הם למחנה הריכוז. "הסתבר לנו שאמא עבדה שם בבית החולים של האסירים, אותו בית החולים שבו עבד גם מנגלה. היא הכירה אותו והיתה נוכחת בסלקציות שלו. כמו הדודה, גם אמא ידעה להתחבר עם אנשים והיא התקרבה לכירורגית רוסייה קומוניסטית שעבדה במקום, ושימשה לה עוזרת בניתוחים".
כשהגיעה לאלוניה הבשורה שילדיה הגיעו למחנה, היא הצליחה להגניב פתק לאחותה שבו נכתב: "תביימי לילדים מחלה, תשקי אותם במשקאות חמים, יעלה להם החום וכך הם יגיעו אלי. בנוגע אלייך, חכי כמה ימים ואז תחתכי את האצבעות בידיים, ייווצר לך שם זיהום שמייד יעלה את החום, כך ישלחו גם אותך לפה". התכסיס עבד היטב, ומהר מאוד התאחדו הארבעה בבית החולים באושוויץ, שם היו מאושפזים עשרות רבות של חולים.
מיכאש הקטן, אז רק בן 6, התאחד סוף סוף עם אמו, שדאגה לשמור אותו לצידה באמצעות זיוף מחלות והחבאתו במקומות מסתור. בכל פעם שהגיעו לבית החולים קצינים מהסלקציה על מנת לבחור את הנידונים למוות, החביאה אלוניה את מיכה בתוך חביות של סיד, בארונות ומאחורי סירים. "חייתי כך תקופה ארוכה. אמא ביימה לי מחלה כשהיתה ביקורת פנימית, והחביאה אותי כשהיו סלקציות. היא הכירה כל פינה בבית החולים ובכך הצילה את חיי", מספר זר.
"כאשר הגרמנים החלו לעזוב את אושוויץ בעקבות ההפגזות ולקחו את היהודים לצעדות המוות, אמא שלי ידעה שעם שני ילדים היא לא תצליח להגיע לשום מקום. היא התנדבה לשמור על החולים שנותרו, כיוון שהשאירו אחות אחת על כל בלוק חולים". בזמן שהמתינו בבלוק הנטוש, מצאו מיכאש ודודה אדית אוצר - מחסן של בצלים. "ישבנו על הרצפה ואכלנו בצל אחרי בצל כמו משוגעים. כשהרוסים הגיעו לשחרר אותנו התחבקנו איתם, הם היו מלאכים והשמחה היתה גדולה".
"ידי זהב, גם בריקודים"
בתום המלחמה, ואחרי מסע ארוך של נדודים מעיירה לעיירה, מצאה אלוניה שתי נשים משכילות ורווקות ושיכנעה אותן לשמש מעין פנימייה לילדיה וללמד אותם. "היא הבטיחה לי שאם אני אלמד טוב, בכל פעם שהיא תבוא לבקר אותי אני אקבל מתנה, אז למדתי. אמא עמדה בהבטחה שלה. אחרי שהתחתנה מחדש עם אדם בעל ממון, קיבלתי סקייטים, קורקינט, אופניים, וזו היתה תקופה טובה", נזכר זר בחיוך.
כשהיה בן 12, עלתה המשפחה לישראל ומצאה לה בית בחיפה. זר נשלח לפנימייה של עליית הנוער בקריית ביאליק, וכשהגיעה העת התגייס לצה"ל ושירת כקצין בחיל ההנדסה. עם שחרורו, בחר באופן טבעי לחלוטין בלימודי רפואה. "אבא שלי היה רופא, אמא עבדה כאחות, היה לי מגע מכל הכיוונים בחיים לרפואה, ואת המגע הזה הפכתי למגע פיזי ככירורג שכל היום עובד עם הידיים".
בלימודי הרפואה באוניברסיטה העברית הכיר פרופ' מיכאל זר את אילנה, שלימים הפכה לרופאת עיניים, ולאשתו ב־56 השנים האחרונות. "אני התחלתי איתו", נזכרת אילנה בערגה. "חיפשתי מישהו שדובר צרפתית כדי שיתרגם לי שירים של להקה שאהבתי. אבל מהר מאוד גיליתי שבתרגום הוא לא משהו ובריקודים כן, ועד היום אנחנו רוקדים ביחד. יש לו ידי זהב, גם בניתוחים וגם בריקודים", אומרת אילנה, וחיוכה מתרחב.
מאז שדרכה כף רגלו לראשונה בבית החולים בילינסון כמתמחה צעיר ברפואה בשנת 1963, התאהב זר במקצוע. מאז היה לסגן מנהל מחלקה כירורגית א' בבית החולים עד 1980, ולאחר מכן ניהל מחלקה כירורגית בבית החולים הלל יפה בחדרה, שטיפלה הן במבוגרים והן בילדים. כאשר הוקם בית החולים שניידר בפתח תקווה בשנת 1991, קיבל פרופ' זר הצעה לנהל את המחלקה הכירורגית לילדים, ונענה מייד. במהלך הקריירה הארוכה שלו ביצע ניתוחים מהמסובכים ביותר שנערכו בילדים ובפגים, והציל את חייהם של רבים מספור. אחד מהניתוחים המפורסמים ביותר שבהם השתתף זכה לכותרות בשנת 1995: הפרדתן של תאומות סיאמיות שהיו מחוברות באזור המעיים ומערכת השתן.
"היתה לו התחלה כל כך גרועה בחיים, וההתקדמות המהירה שלו פשוט הדהימה אותי מאז ומעולם", מספרת אשתו אילנה בגאווה רבה. בעיני זר, הכל מתחיל מהבית. "כרופא כירורג, כל ניתוח שהסתיים בהצלחה ריגש אותי תמיד והיה להישג עצום. בוודאי שזה מגיע מהקשר של המשפחה שלי לרפואה. אבא הציל את חיי כרופא כשנולדתי, אמא הצילה את חיי באושוויץ כאחות, וכיום, הבת הצעירה שלי אלונה היא אונקולוגית בכירה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו