הגברת שמאחורי הכוורת

במהלך השיטוט בין כוורות רוחשות אלפי דבורים מזמזמות, אני מתבקשת להתקרב ולראות את הפלא הצהוב-שחור מקרוב, אבל האינסטינקטים שלי זועקים לברוח. "עקצה אותך פעם דבורה-" שואלת אותי המקצוענית שמארחת אותי לחוויה המתוקה-מפחידה הזו. אני משיבה מייד "עוד לא". בצעדים כושלים אנחנו נצמדות זו לזו והיא צוחקת עלי וטוענת שילדים בני 3 מגלים יותר אומץ לב ממני. ואני חושבת על אמא שלי שבוודאי תשמח להגיע לביקור במיון "זיו" בצפת, אחרי שאיעקץ.

נחזור להתחלה. ריח חזק של דבש מתוק מקדם אותנו בכניסה למפעל חייה של נגה ראובן. היא אם לחמישה, שבהם ילד מאומץ, וסבתא לשבעה נכדים, אבל האטרקציה האמיתית שמשכה אותנו אליה כמו דבורים אל הצוף היא היותה דבוראית. ראובן (61), בעלת "מכוורת פרחי הגליל" הממוקמת במושב מנות, גדלה בקיבוץ גבת, נישאה כשמלאו לה 21, והספיקה בחייה יותר ממה שאנשים מספיקים בכמה גלגולי חיים. בלי לכנות את עצמה פמיניסטית, היא דרשה וקיבלה שוויון מלא בענף קשוח וגברי, ענף מגדלי הדבורים.

הדרך לכיבוש המדפים בדבש טבעי פרי מפעלה לא היתה פשוטה. ב-1982, לאחר שסיימה תואר ראשון בביולוגיה, התלבטה ראובן כיצד להמשיך. "היו לי אופציות, התקבלתי לכמה תוכניות לימודים בטכניון, עמדה בפניי אפשרות לפנות לחקר הסרטן, אבל חייהן של דבורי הדבש עניינו וסיקרנו אותי יותר מכל דבר", היא מספרת, "את עבודת הגמר של התואר הראשון הקדשתי לשעון הביולוגי של דבורת הדבש, וכשהגיעה הצעה מהקיבוץ שבו התגוררתי לעבוד במכוורת, קפצתי על זה".

עד אז ראובן חקרה דבורים, אך לא ראתה אותן מקרוב: "ידעתי הרבה בתיאוריה, אך לא ראיתי עד אז אפילו כוורת אחת. ידעתי שמדובר ביצור-על מיוחד, אך לא ידעתי עד כמה". בתום תקופה קצרה של הכשרה אצל המומחה לגידול מלכות ("בביצקי, כולם מכירים", אומרת ראובן) היא החלה, בגיל 33, לנהל את הכוורת בקיבוץ. אותו בביצקי העביר לבת טיפוחיו את הידע שרכש וראובן, בלי שום ניסיון קודם, נכנסה לעניינים.

מי צריך סוכר בבית

ההחלטה לעזוב את הקיבוץ עם משפחתה לא היתה פשוטה, ולאחר מעט ניסיונות ושיטוטים התיישבו הראובנים בשנת 2000 ביישוב הפסטורלי מנות שבגליל המערבי. ראובן אינה מתחרטת על ההחלטה לוותר על העבודה באחד מהענפים הרווחיים שהיו לקיבוץ. "הצלחתי לשרוד כלכלית בזכות העובדה שהייתי בעלת מקצוע מבוקש, והדבורים מספקות לי המון עבודה, עניין ופרנסה", היא מתארת בחיוך רחב ובעיניים בורקות. והיא באמת מפעל של אדם אחד. בולדוזרית. כל מטלה שצריכה להתבצע מייד ובמקצועיות, היא מעדיפה להטיל על העובדת הכי חרוצה שלה - על עצמה. את העבודה ראובן מבצעת בחדווה ניכרת ואולי זה קשור לכך שהקולגות שלה אינן יכולות להגיב, להתלונן או לרכל. לכל היותר, לזמזם.

סדר היום של ראובן כולל השכמה בשעה הקסומה שש בבוקר. אחרי שעה של עבודה משרדית היא יוצאת לשטח המכוורת, ובכל עונה העבודה משתנה. לדבריה, העונות הקשות הן האביב והסתיו, ועבודה עד השעה שבע בערב היא מבחינתה שיגרה. "זה אחד הדברים היפים, שהעבודה משתנה במשך היום", טוענת ראובן העוסקת בתיירות חקלאית, בשירותי האבקה, בגידול מלכות, וכמובן, בייצור דבש ושיווקו.

רגע, תעשי לי קצת סדר בהגדרת התפקיד שלך.

"להיות מגדל דבורים זה אורח חיים, זו לא עבודה. אנחנו חיים במתח תמידי. אנחנו תלויים במזג האוויר ומחכים לגשמים בחורף. בקיץ, כשהדבורים סובלות מחום, אנחנו חושבים כיצד להקל עליהן. אנחנו עסוקים בבעיות טכניות ובשיווק. יש פה מעורבות גדולה של המגדל בגידולים שלו, בכוורות עצמן".

אני לא רואה פה אף אחד מלבדך.

"זו עבודה אינדיבידואליסטית, אני מבלה הרבה שעות לבד. למזלי, אני אוהבת את זה".

לאחר שעזבה את הקיבוץ, גילתה ראובן שעליה להתאים את עצמה לכללי משחק חדשים. במקום להיכנס לפאניקה ולהתחפר במיטה, היא החליטה להתמודד. האמצעי: הוצאת רישיון נהיגה במשאית ולימוד תפעול מנופים. "לנהוג במשאית זה לא קשה, היום יותר כיף לנהוג במשאית מאשר בפרייבט. גם להפעיל מנוף זה כיף. ברגע שגיליתי שאני לבד, למדתי שיש לי חוש טכני יוצא מן הכלל", היא צוחקת. הסביבה, כצפוי, הגיבה ביחס מעורב לתופעה הנשית הבלתי נתפסת: אישה גאה שאינה נרתעת מעבודה פיזית קשה וגם לא מתחרות עזה.

"זה מקצוע מאוד קשה. יש בו המון אתגרים. דבורים הן יצור עם צרכים ומחלות, וצריך להתאים את עצמך אליהן. יש הרבה עניינים טכניים. הכוורות מפוזרות, זו לא רפת שכולם יחד. העבודה עצמה דורשת כיפוף וכושר פיזי מעולה. למזלי, אני בכושר טוב והעבודה הפיזית לא מפריעה לי".

ואיך הסביבה הגברית מקבלת אותך? התרגלו-

"כיום הרבה מגדלי דבורים באים להתייעץ איתי על דברים טכניים. הפכתי להיות היועצת שלהם. בואי נודה, צורת חשיבה של נשים שונה משל גברים. צורת החשיבה שלי כאישה נותנת לי יתרון עליהם. אני חושבת איך לעשות דברים בצורה הנוחה ביותר. יש לי מכוורת טובה מרוב המכוורות בארץ כי אני אוהבת ומשקיעה בציוד משוכלל. אני בעד מקום מסודר, שאפשר לארגן בקלות ולנקות בקלות".

לפני שש שנים התבקשה ראובן על ידי משרד החוץ לנסוע לאריתריאה ולסייע למקומיים בגידול ובטיפול בדבורים. את החודש שבילתה שם היא מגדירה כ"חוויה מאוד מיוחדת". בשנה החולפת השתתפה בפרויקט "תעבירי את זה הלאה", מטעם המשרד לפיתוח הנגב והגליל, שמטרתו לקדם נשות עסקים מהסביבה ולסייע בטיפוח עתודה נשית. "למדתי המון על עצמי, ובעיקר למדתי שאני בדיוק במקום הנכון עבורי", היא אומרת. "העבודה הזו מתאימה לי מאוד. יש פה דינמיות שאני אוהבת, יש לי הזדמנות להשתמש בידע ובהבנה שלי לגבי צמחים ותהליכים וגם להפגין יכולות טכניות. יש המון למידה, ואני אוהבת ללמוד".

את מרגישה שאת משפיעה-

"יש לי פה ענף שאני יכולה להתוות כיצד הוא ייראה. כן, אני חושבת שאני מאוד דומיננטית בנושא ענף הדבורים ויש לי השפעה בכל תחום שצריך. לעיתים קרובות, כשיש צומת החלטות אני נמצאת שם".

עוד לא שאלתי כמה דבש את אוכלת-

"אין לנו סוכר בבית, רק דבש. כל היום אני אוכלת דבש. מלקקת את האצבעות".

בדיוק בנקודה הזו ראובן מחליטה שהגיע הזמן לצאת להכיר את חברותיה מקרוב. רגע לפני אני עוד מקבלת הסבר קצר על חיי הדבורים. מתברר שדבורה ממוצעת (פועלת) חיה חודש וחצי, בעוד מלכה יכולה להאריך ימים עד שנתיים. ראובן טוענת שמניסיונה, מלכות שקטות עם אופי נוח יעמידו צאצאים שקטים. זה הזמן ללמוד כי הדבורים האגרסיביות בעלות הטמפרמנט המזרח-תיכוני-עצבני נעלמו, ובמקומן הגיעו לישראל זן של דבורים איטלקיות, בעלות אופי חברותי ונינוח. המידע הזה מסייע לי לצאת עם ראובן החוצה לשטח.

בשיא החום של סוף אוגוסט מדלגת ראובן בין הכוורות, נוגעת בדבורים ובחלות דבש מזמזמות בידיים חשופות, ללא כל ציוד הגנה. "לא צריך", היא מנפנפת בבוז לעברי ולעבר לירון הצלמת. לא ברור מי מאיתנו יותר מבועתת אך הדבורים, מתברר, לא מתרגשות מפלישת העיתונאיות. הן יודעות לעשות את דרכן חזרה לכוורת שלהן. באמצע ההדגמה שולפת ראובן ממכנסיה בנונשלנטיות דבורה שהחליטה לעשות מסע אל הלא נודע.

למרבה המזל אף אחת לא נעקצה. ולמרבה השמחה, החלק החווייתי הסתיים. ראובן מתחילה להרצות על היעלמות הדבורים, תעלומה גלובלית מסתורית שהחלה בסתיו 2007 עם הסתלקותן לבלי שוב של יותר מ-40 מיליארד דבורים מכוורותיהן, עניין הנחקר מאז ועד היום. באופן טבעי, התעלומה משכה גם את תשומת ליבו של הרצל אבידור, מנכ"ל מועצת הדבש. "אלברט אינשטיין אמר כבר לפני 60 שנה, 'ארבע שנים לאחר שייעלמו הדבורים תיעלם האנושות'. ללא דבורים אין האבקה, לא תהיה צמחייה, לא יהיו בעלי חיים ולא תהיה אנושות", אומר אבידור. ראובן מרגיעה ומסבירה שבישראל מבינים את חשיבות הדבורים ופועלים לעידוד נטיעות ולהרחבת שטחי המרעה. לפתע שולפת ראובן כפיות, ואנחנו מגיעות לאחד משיאי היום.

אחרי סידרת טעימות מעשרת זני הדבש שלה, היא מסכימה להתיישב לנוח סוף סוף. "מי שמתרגל לדבש כזה קשה לו לחזור אחורה", מזהירה ראובן. בהיותנו נשים דעתניות, ביקשנו לבדוק את נכונות הדברים. ראובן מייצרת במכוורת סוגים שונים של דבש איכותי, חלקם נקראים "דבש זני" או בשמם הבינלאומי "דבש גורמה". זהו סוג דבש המחייב איכות טובה במיוחד וטיפול ייחודי כך שיבוסס על יותר מ-80% צוף מאותו המקור. כך הגענו לטעום דבש פרחי בר מהחורש, דבש דרדר, דבש איקליפטוס, דבש אבוקדו - כולם טבעיים ומגובשים, כלומר פחות נוזליים מהדבש שאנחנו רגילים אליו.

אני מניחה שאני אמורה לשאול מה בריא יותר.

"דבש שלא עבר שום עיבוד הוא בעל השפעה בריאותית חזקה יותר. כולם יודעים שהדבש משמש מקור מצוין לאנרגיה, והמחקר כבר הוכיח שבברונכיט ילדים הדבש עוזר יותר מתרופות. הדבשים היותר כהים נחשבים לעשירים יותר במינרלים, דוגמת דבש אבוקדו, והם גם מאוד דומיננטיים בבישול. הדבשים של הקיץ יותר נוזליים ומתאימים לתפוח בדבש. אבל בסוף זה עניין של טעם אישי, קחי מה שטעים לך".

הדבש עובר מדור לדור

"עבודה עם דבורים היתה צו החיים של אמא שלי", מסבירה נגה טמיר-ישראלי, בת קיבוץ כנרת. הקשישה הנמרצת, בת ה-86, מסתובבת בקיבוץ בצהרי היום, ולא נותנת לשמש הקופחת על ראשה לשבש לה את התוכניות. אנחנו יוצאות למכוורת הקיבוץ, הממוקמת סמוך לביתה. שם, בין עשרות הכוורות, נראית ישראלי כמו מי שהגיעה לפגישת מחזור חגיגית עם אהובות ותיקות. מבט חטוף בדבורים מספיק לה כדי לקבוע שהן רזות מדי. היא אינה מרוצה. גם בגילה היא עדיין חשה את הדבורים, קשובה אליהן כמו לפני 50 ו-60 שנה.

"מעולם לא חלמתי על מקצוע אחר", אומרת ישראלי שנשבתה, בדיוק כמו אמה, בקסמן של הדבורים. "אני זוכרת את עצמי במכוורת מאז ילדותי", מספרת אחת מוותיקות הענף. אמה של נגה, חיה ישראלי, הקימה בשנת 1920 את המכוורת בקיבוץ כנרת. מתוך חמשת ילדיה, רק בתה נגה בחרה ללכת בדרכה ולהמשיך את המסורת המשפחתית שבה התמידה חיה עד למותה בגיל 89. "היא הגדירה את עצמה 'האחראית לדבורים' ונשארה כזו עד הסוף. אני הפכתי בנעוריי לעובדת קבועה לצד אמי. למדתי דרך הידע שלה, מההתבוננות בה ומההקשבה לה". הדבורים, מספרת ישראלי, היו ענף חשוב בתקופת קום המדינה. בזיכרונות ילדותה, מלאי זמזומי דבורים, מופיעים לא מעט קשיים. הדבורים הרגזניות (כאמור לעיל, הזן הישראלי) היו קשות לגידול. התנאים היו גרועים, היכולות הטכניות דלות, והמחקר המדעי בסיסי ביותר. ישראלי, העשויה מאותם חומרים נדירים הגורמים לאדם לחייך כשהוא עצבני ומזיע, לא נשברה.

"חיי הדבורים מאוד מרגשים אותי", היא מודה. "הן משהו מיוחד במינו. הן חיות בדמוקרטיה, חיים מעניינים ואינטנסיביים מאוד. יש לנו המון מה ללמוד מהן. הן דוגמה לחברה עמלנית היוצרת יש מאין ללא צורך בקרקע ובמים שארצנו כה דלה בהם. הן מנצלות את הטבע ובתמורה מפרות ומעשירות אותו".

את הידע העצום שלה על דבורים ספגה ישראלי מאמה. חיה סללה עבורה את הדרך, הוכיחה לה שאישה יכולה לבצע כל פעולה, גברית ככל שהיא נתפסת. "לא הפריע לי ולא נבהלתי מזה שאני אישה בסביבה גברית. אמא שלי עשתה זאת עוד לפני שנולדתי, ולכן לא היו תגובות מוזרות אלי", היא מסבירה, רגועה לגמרי. הגאווה של ישראלי, הנושאת את שמה באותו גאון שבו פרחי טיס עונדים את הסיכה בתום הקורס, היא המכוורת, ששימשה לה בית ואף יותר מכך במהלך השנים.

"המכוורת שלנו מילאה תפקיד חשוב בתקופת המנדט הבריטי. הדבורים יודעות לשמור סוד הרבה יותר טוב מבני אדם. מחסן המכוורת שימש מקום בטוח לניקוי נשק ומיון תחמושת, וכמה כוורות שימשו סליק לרימונים, מתוך ידיעה שגם סקרנים לא יעזו להתקרב אליהן".

זה נשמע מרגש. בכלל, בעבודה עם דבורים יש הרבה אקשן.

"העבודה מאתגרת, מרתקת ומהנה, חרף הקשיים. המכוורת היא חלק משמעותי בחיי ובחיי משפחתי. היא גזלה ממני זמן אך זה היה כדאי. אני מזוהה עם המכוורת שבה פעלתי תמיד, פרט לתקופת גיוסי לפלמ"ח".

בפלמ"ח קרו לישראלי שני דברים חשובים: היא עברה קורס נהיגה במשאית במסגרת הארגון, וגם הכירה את בעלה, שהיה מפקד פלוגה. לאחר שנישאו והתיישבו בקיבוץ, התמסרה ישראלי לעבודתה בכוורות. "ההישג שלי הוא העבודה עם הדבורים לאורך השנים. כמה שאת חושבת שאת יודעת, תמיד יש עוד ללמוד", היא אומרת ומייד מדגימה: "את יודעת כמה זמן דבורה ישנה ביממה? הן מסתפקות ברבע שעה. חרוצות".

תתאכזבי אם ילדייך לא ימשיכו את המסורת המשפחתית-

"אני לא מכריחה אף אחד. מי מילדיי שירצה להמשיך ימשיך ומי שלא - לא".

אגב, את אוכלת הרבה דבש?

"אין יום שאני לא אוכלת דבש בבוקר ובערב. בשתי ארוחות שלי לפחות מופיע דבש, בדרך כלל עם טחינה. דבש הוא מאכל בריא וטוב וחשוב לאכול אותו בכמות נכונה".

טמיר-ישראלי טוענת שאחת הבעיות של המקצוע שלה, בכל הנוגע ליחסי הציבור שלו, תלויה בשמו הבעייתי: "שנים עבדו על שינוי המילה. אני נחרדתי לגלות שכשחיפשתי בפורים את אחד מנכדיי לכוורן, ילדי הגן שלו נבהלו ממנו. הצליל נשמע כמובן זהה לקברן, והמשמעות ברורה. בכל כנס של מגדלי דבורים הייתי אומרת שצריך לשנות את המילה, אבל רק לאחר פטירתה של נעמי שמר, שהצליחה להעלות את המילה 'דבוראי' כבר לפני עשר שנים, הגיע השינוי". לאחר מותה של שמר שלחה ישראלי הצעה זו לאחיה של שמר, יעקב ספיר, והוא העביר את ההצעה לאקדמיה ללשון, שם החליטו באופן רשמי לפני שמונה שנים על שינוי השם לדבוראי.

ב-1971 קיבלה חיה ישראלי את "פרס הכוורת", שעליו שומרת בתה בקנאות. לאחרונה קיבלה נגה את אות מגן יקיר ענף גידול דבורים תשס"ז, ובכך סגרה מעגל עם מכוורת כנרת. גם ההגדרה פמיניסטית יושבת על ישראלי היטב, אף על פי שהיא לא מגדירה עצמה ככזו. לאחר שנים של עבודה אינטנסיבית, החלה להוריד הילוך. היא מעבירה את המכוורת לבא בתור, גבר צעיר, דור שלישי בקיבוץ. מהמבט בעיניו ברור שהוא רואה בה מודל להערצה. אי אפשר שלא.

shirz@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו