בולים מהבית, והבית איננו

בינואר 2017 נחת במשרדו של ד"ר חיים כהן, מנהל ארכיון משואה במכון ללימודי השואה בקיבוץ תל יצחק, אוצר בלום: אוסף עצום ונדיר של בולים ומעטפות העוסקים בזיכרון השואה.

מאחורי האוסף עמד ניצול השואה ליאון פונד ז"ל, שהלך לעולמו שנתיים קודם לכן, אולם חבריו למחלקה הפסיכוגריאטרית במרכז הרפואי אברבנאל מעידים כי למעשה מת הרבה קודם, "עוד בזמן המלחמה".

פרופ' יורם ברק, שהיה מנהל המחלקה שבה התגורר פונד בערוב ימיו, מתאר את האספנות האובססיבית שלו כניסיון בלתי פוסק לעבד את טראומת השואה ולהגיע למנוחה מזוועות המלחמה. "לצערנו", אומר ברק, "הוא כשל".

את סיפורו של פונד מגוללת העובדת הסוציאלית חנה יצחקי, עובדת ותיקה באברבנאל שנפשה נקשרה בנפשו. "הוא איבד את משפחתו בשואה, הגיע ארצה ונישא שוב. נולדה לו בת, אך תוך זמן קצר התפרצה אצלו מחלת נפש קשה, בעטיה אושפז לרוב חייו באברבנאל עד יום מותו".

פונד, יליד 1922, היה אחד מ־300 מיהודי פשמישל שבדרום־מזרח פולין שהצליחו לשרוד את השואה, מתוך עיירה תוססת שאיכלסה כ־19,500 יהודים. אמו לאה היתה עקרת בית והאב שלמה היה עגלון ועבד גם בסחר. אחריו נולדה ילדה בשם חנהל'ה. "עד יומו האחרון הוא היה מדבר בערגה על הימים הטובים בעיירה", מספרת יצחקי. גן העדן של הילדות מתחיל להתפוגג עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, כשפונד בן 17. שנתיים אחרי כן, ב־1941, מגיעים הגרמנים אל פשמישל.

את אביו, אמו ואחותו הקטנה העלו ברכבות למחנה ההשמדה בלז'ץ. גילו הצעיר וחוזקו הפיזי הצילו אותו ממוות, והוא הועבר לעבודות כפייה. הוא עבר בין מחנות עבודה ומחנות ריכוז, עד שבסוף הגיע למחנה הריכוז בוכנוולד בגרמניה, שם שרד עד סוף המלחמה. אחרי שחרורו שב הביתה, לעיירה - וגילה שהפכה לעיי חורבות. "שאלנו אותו, 'למה חזרת לשם?' והוא השיב כי הוא קיווה בתוך תוכו שאולי הוריו ואחותו שרדו, כמוהו". אולם המשאלה התבדתה - איש מבני משפחתו לא ניצל.

בית סוהר פנימי

רצוץ וכואב, פגש פונד בחורה נוצרייה בשם מריה והשניים נישאו בפולין בנישואים אזרחיים. ב־1950 נולדה להם ילדה, שלה קרא על שם אחותו - חנהל'ה, ובכך מקווה לסגור מעגל. אולם סדקים נוצרים בניסיון להקים חיים חדשים מתוך ההריסות, כשתחושות רדיפה מתחילות להציף את פונד. הוא מדבר על כך שהקומוניסטים רודפים אחריו. אלו היו סממניה הראשונים של המחלה - סכיזופרניה פרנואידית. שנים רבות אחר כך יאמר ליצחקי: "אני עדיין לא הצלחתי לצאת מבית הסוהר שבו אני כלוא משנת 1941".

ב־1957 עולה המשפחה ארצה ומתיישבת בבאר שבע. מכריו של פונד מעידים כי היה "איש מוכשר ואמנותי, שמצא עבודה כמסגר והרוויח הרבה כסף". הקריירה שהחל לבנות נבלמה כשהתפרצויות הרדיפה הלכו ותפסו מקום נכבד בנשמתו. הוא היה מדבר על קונספירציה נגדו ועל כך שהשלטון הפולני רודף אותו. המחשבות הקשות הושלכו על אשתו. הוא החל לדמיין שהיא מרגלת שנשלחה לעקוב אחריו על ידי המפלגה הקומוניסטית בפולין. אז החלה האלימות כלפיה. אל אברבנאל הגיע לראשונה שנה לאחר עלייתם לישראל. "יום אחד, אחרי לילה של סיוט, אמר לאשתו מריה: 'קחי את הילדה ותברחי למקום הכי מרוחק שבעולם, כדי שאני לא אגיע אליכן ואפגע בכן'", מספרת יצחקי. "הוא פחד שמתוך הגיהינום שלו הוא יעשה להן את מה שהגרמנים עשו להוריו ולאחותו". בכאב לב, שמעה אשתו בעצתו. "היא ברחה לצפון הארץ, ומשם עזבה עם הילדה לאוסטרליה. לא השאירה כתובת, כאילו בלעה אותן האדמה. אז החלה ההידרדרות הגדולה".

הגעגועים גברו והיו קשים מנשוא. הוא החל להשקיע את כל כספו בתשלום לחוקרים פרטיים כדי לאתר אותן. "הוא לא סלח לעצמו עד סוף ימיו", משחזרת יצחקי. "היו ימים שניסה להתאבד. הוא הצליח לשרוד את המחנות הקשים והתופת, אבל לא את אובדן הפרידה מהן".

הבולים

לימים הכיר חולה אחרת, ניצולת שואה אף היא. הוא עבר להתגורר בביתה בבת ים, ומדי פעם היה מגיע למחלקה ולצוות שאהב. "אצלנו הרגיש חממה. משפחה שהיתה לו - ולא נותרה", מספרת יצחקי. אחרי כמה שנות זוגיות נפטרה בת זוגו של פונד - והחרדות התעצמו עוד יותר. פונד הזדקן ובקושי הלך, ואז החליט פרופ' ברק להעניק לו משכן קבע במקום שכבר היווה עבורו בית. "הוא אמר לו שהמחלקה היא הבית שלו ושהוא יעבור לגור אצלנו. הבאנו לו ארון ענק במיוחד כדי שיוכל להעביר אליו את ה'בייבי' שלו - כל אלבומי הבולים".

לראשונה במהלך השיחה יצחקי מחייכת. "הוא החליט להנציח את השואה על ידי בולאות, והיה מאושר מכך. כל בול שיצא על השואה בכל מקום בעולם - הוא היה הראשון שרכש אותו". בימי השואה באברבנאל היה לבולים מקום של כבוד: פונד היה מנהל את הטקס, שבו היה מספר את סיפורו, ומציב פלקט גדול עם חלק מאוסף הבולים שלו. "כל שנה - פלקט חדש. פה בבית הוא היה כוכב".

לפני כ־25 שנים אותרה הבת, חנהל'ה. זה קרה לאחר שפרופ' ברק החליט להתערב בחיפושים, ופנה לשגרירות אוסטרליה בבקשה לסיוע. בשיחה טלפונית מביתה במלבורן מסרה הבת לפרופ' ברק כי אמה נפטרה בשנת 1967, סיפרה שיש לה בן אחד והדגישה כי איננה מעוניינת בקשר עם אביה.

חודשים בודדים לפני שנפטר, נכנס למשרדה של יצחקי ובפיו צוואה. הוא ביקש ממנה לאתר את בתו ולמסור לה את אוסף הבולים שלו. ואם זו לא תימצא, שידאגו להנציח את משפחתו שנכחדה באמצעות הבולים. ימים ארוכים היה המשרד של יצחקי עמוס לעייפה באוסף הענק של המטופל האהוב עליה: יותר מ־200 אלף בולים, שהראשונים שבהם לוקטו עוד בימיו בגטו. אחרי מותו, בהוראת בית משפט, מונה עו"ד יוסף דרמר לנהל את העזבון. במקביל פנתה יצחקי ליד ושם, ובהמשך לארכיון משואה, שאליהם הועברה לבסוף הכבודה.

בעתיד, מקווים בארכיון, יוצג האוסף בתערוכה. בכך תתגשם משאלתו של פונד - זכרו ימשיך להתקיים. יצחקי מספרת כי בערוב ימיו התהלך לאט, שפוף, נעזר במקל עץ. "'אין לי מה לעשות, אין לי כלום בעולם, רק הבולים', היה אומר. לכל מי שרק רצה להקשיב, היה מספר שוב ושוב את סיפורו דרכם". √